לא זיהיתי מחבל, לא סיכלתי פיגוע וגם לא הכרזתי על שום אירוע בקשר. מה כן עשיתי? פספסתי חמור שסיכן את ביטחון המדינה ולא יצאתי הביתה כמעט חודש. ככה זה כשאת תצפיתנית, אחת מיני רבות, רבות מדי, שהמונח "שירות משמעותי" רחוק ממנה שנות אור. שנות אור ושעות שינה.

בואו נפתח את זה רגע: כל חודש צה"ל מגייס כמות נכבדת של תצפיתניות. הן מגיעות לבקו"ם כשהן לא רוצות בתפקיד ועם מוטיבציה שואפת ל-0, אבל לצבא יש תוכנית לרתום אותן לשורותיו: שטיפת מוח. מסכת שקרים מתוכננת בקפידה שמטרתה לשכנע אותן שהשד לא כזה נורא ושמחר כל המדינה תודה להן. מכונת התעמולה המשומנת הזו ממשיכה לפעול גם מחוץ לצבא, בפוסטים ברשת שמהללים את התפקיד, בדרך כלל אחרי אירועים בעזה.

ואכן, רוב הבנות נכנעות. הן לא יודעות שהן הולכות להעביר שנתיים בלחיצה על כפתור אחד, כנראה החץ ימינה. הן לא יודעות שבזמנן הפנוי הן ינסו להתחמק מעונשים וריתוקים שרירותיים, ורק אם יהיה להן מזל, הן יזכו גם לישון כמו שצריך בלילה. כשהן מגלות את האמת, כבר מאוחר מדי. קשה עד בלתי אפשרי לצאת מהתפקיד הזה, ויותר סביר לצאת קודם אל הקב"ן או הקב"ה. 

כותבות הפוסטים בשבחי התפקיד כנראה היו מאלה שנכנעו לתעמולה. לרוב הן שירתו בגזרת עזה או יהודה ושומרון, וכנראה גם ניהלו בשירות שלהן אירוע או שניים. אבל הן המיעוט. דווקא מהן הייתי מצפה לגילוי סולידריות כלפי המתגייסות החדשות. שיאמרו את האמת; שיכירו בעובדות. שלא ינסו לשכנע באמצעים זולים. מאחר שהן מסרבות לעשות את זה, אני מרגישה צורך לעשות את זה בעצמי.

נתחיל בטיעון הדגל: "העיניים של המדינה".  באיזה עיניים מדובר? אמצעי התצפית הדלים והביזיוניים שמביישים את הצבא המתקדם במזרח התיכון? או אולי דווקא העיניים שלהן? זה כנראה לא טיעון חדשני במיוחד, אבל מי שבוהה במסך מרצד במשך שמונה שעות רצופות בלי להזיז את הראש אפילו סנטימטר הצידה לא תראה כלום. היא יושבת שם כי אחרת היא תיענש על "הפקרה", אבל בינינו – היא לא באמת יודעת או רואה מה היא מפקירה.

טיעון נוסף ומגעיל במיוחד הוא "הקשרים החזקים שתיצרו עם הבנות בחמ"ל". גילוי נאות: גם לי יש חברות מהצבא שהן כמו אחיות, כי רק הן ידעו את סבלי. הן חוו אותו בעצמן. אבל האמת היא שיותר מכר פורה לידידות נפלאה, חמ"ל של תצפיתניות הוא מקור מצוין לתככים. בתפקיד שבו את מתחננת למישהי אחרת שתחליף אותך לרגע כדי שתלכי לשטוף פנים, או כדי לצאת הביתה רחמנא לצלן, את רוכשת יותר אויבות מחברות. מי שלא תחליף אותך, למה שתחליפי אותה בעצמך? מי שאיחרה לך למשמרת – למה שלא תאחרי לה גם? ומה עם זו שמוציאה גימלים כדי לבלות עם החבר שלה? בוודאי שלא תוכלי לרחם עליה כשהיא תהיה חולה באמת.

והתנאים. עוד לא דיברנו על התנאים. תצפיתנית שיושבת על כיסא מתפרק במשך שמונה שעות ביום ואת חמש שעות השינה שלה מעבירה על משטח שלא יבייש מזרן קש באורווה, כנראה תסבול מבעיות גב ולא תוכל לבצע את תפקידה כהלכה. נוסיף את שעות השינה שמתהפכות אחת לשבועיים, וקיבלנו חווית לינה שאחריה קשה מאוד להישאר ערה מול וידאו סטטי במשך שמונה שעות. מזל שמאחורייך יש מפקדת שמחכה שתירדמי כדי למלא את מכסת העונשים היומית שלה.

מה שמביא אותי לטיעון המצער הבא: יחס המפקדים. לצערי, חברותי ואני זכינו לא פעם להרגיש את נחת זרוען של המפקדות. הדוגמה החיה והמצערת היא ב', חברתי הטובה מהחמ"ל, שהתברכה בגובה שלא היה מבייש דוגמנית מסלול במילאנו, אך לישיבה ממושכת על כיסא רעוע מול מסך מרצד הוא פחות התאים. היא החלה לסבול מכאבי גב שהלכו והחמירו עם הזמן, עד שהגיעה לנקודת שבירה ונאלצה להעביר את המשמרות שלה בישיבה על הברכיים וכשהיא נוטלת משככי כאבים חזקים במיוחד. במצב כזה, בוודאי הייתם תוהים לעצמכם מה עשו המפקדות שלה כדי לעזור לה. זו שאלה שב' ואנחנו התחבטנו בה כל השירות. ובכן, הן לא עשו כלום. 

בעצם, הלוואי וזה היה מסתכם בכלום. במשמרת שלא אשכח לעולם, ב' לא הצליחה להפסיק לבכות מכאבים והסמלת פשוט התעמרה בה. היא צעקה עליה לקום ולשבת על הכיסא ואיימה להעניש אותה על "הפקרה". במשך כל התקרית המשפילה הזו, ב' לא העזה להסיט את עיניה מהמסך - אפילו שהן היו מלאות בדמעות שמטשטשות את הראייה; אפילו שהיא לא באמת ראתה כלום.

היום, אחרי מספר חודשים באזרחות, אני יודעת להגיד דבר אחד טוב על התפקיד: הוא מחשל. תצפיתניות לומדות לפעול תחת עומס פיזי ונפשי עצום. אבל למה בעצם? למה להעביר את שנתיים יפות מחייך בלחיצה ימינה? עד שהתנאים לא ישופרו בצורה אסטרונומית, ועד שהמפקדות לא יבינו את מקומן הטבעי וההגיוני, אני לא רואה סיבה שלא לנסות לצאת מהתפקיד הזה בכל אמצעי כשר.

עוד ב-mako:
>> "מהפכה": תנאי התצפיתניות ישופרו