עברו כמעט 70 שנה, אבל מרשה קרוזמן עדיין זוכרת את הרגע שבו היא שכבה מחוץ למשרפה של הנאצים במחנה מאוטהאוזן באוסטריה, והתפללה שהמוות יבוא לקחת אותה. אחרי שאיבדה כבר את אימה, אביה ואחיה בשואה, היה נראה לה שהמוות הינו בלתי נמנע. אולם, בדיוק אז חייל אמריקאי הרים את הצעירה ששקלה 30 קילו בלבד והציל את חייה. "רציתי לנשק את ידו ולהודות לו", היא אומרת. "מהיום הראשון ששוחררתי, רציתי להודות לו, אבל לא ידעתי למי להודות". מאז קרוזמן, כיום בת 90, שמתגוררת בליבינגסטון שבניו ג'רזי, מחפשת אחר החייל שהציל את חייה. לפני כחודשיים המפגש המרגש סוף סוף התרחש.
"הם לא נתנו לנו לחיות, אבל הם לא נתנו לנו למות"
סיפורה של קרוזמן מתחיל בקרקוב שבפולין. אחרי פלישת הנאצים לפולין בספטמבר 1939 קרוזמן ובני משפחתה נשלחו לגטו קרקוב. בשנת 1940 אימה נלקחה למחנה מיידנק שם נרצחה. בני המשפחה האחרים נלקחו למחנה העבודה פלאשוב מחוץ לקרקוב, שנבנה מעל שני בתי קברות יהודים. שם, כפי שהיא מספרת ל- nj.com, הנאצים נהגו להעניש או להרוג את מי שהיה חלש או חולה מכדי לעבוד. "אם הם היו מסוגלים לעבוד, הם היו נשארים בחיים", אומר מייקל ריף, מנהל המרכז ללימודי השואה ורצח עם בקולג' רמפו (Ramapo). "זה היה עניין של חיים או מוות". קרוזמן מוסיפה, "הם לא נתנו לנו לחיות, אבל הם לא נתנו לנו למות".
בשלב מסוים, קרוזמן לא סיימה לבנות חלק מהכביש משום שירד גשם והשומרים הכו אותה עם שוט של אחד הסוסים. הצלקות מהקשרים שנקשרו לשוט נותרו על גבה עד היום. פעם נוספת הם תלו אותה הפוכה מחוץ לדלת למשך כמה שעות במהלך הלילה אחרי שניסתה לבקר את אחיה.
ביום כיפור של שנת 1943, אביה של קרוזמן נמצא מתחבא בתוך בור, היכן שהיו השירותים של המחנה. החיילים הנאציים העמידו אותו יחד עם עוד 12 יהודים בשורה וירו בהם למוות. "הם ירו בו לפנינו", היא נזכרת. אחיה, סטפן גרונברג, היה הבא. ב-13 במאי, 1944 חיילים נאצים אספו מספר אסירים מהמחנה כולל את אחיה של קרוזמן. רופאים גרמנים בדקו כל אחד מהם ושלחו את אלה שיכלו לעבוד לצד ימין ואת אלה שחשבו שלא מסוגלים לעבוד לצד שמאל ולשם נשלח אחיה שהמשיך מהמחנה לאושוויץ, שם מצא את מותו. "אז הייתי לבדי", אומרת קרוזמן.
"את חופשייה"
בינואר 1945 קרוזמן ואסירים נוספים נאלצו ללכת במשך חמישה ימים וארבעה לילות לאושוויץ. היא בסופו של דבר הועברה למחנה הריכוז ברגן בלזן, משם לפלוסנבורג ומשם לבסוף למאוטהאוזן. באותו הזמן החייל האמריקאי, ג'ו ברבלה, שירת ביחידה האחת עשר של חטיבת השריון. משום שלמד כיצד להקליד בבית הספר התיכון כשגויס לצבא הוא היה אחראי על רישום הפרטים הרפואיים של אנשי היחידה שלו.
ב-5 במאי 1945 חיילים אמריקאים מהיחידה של ברבלה חצו את גבול לינץ לתוך אוסטריה ושחררו את מחנה מאוטהאוזן. "כשהגענו לשם ראינו אנשים שהיו עור ועצמות", הוא נזכר. קרוזמן זוכרת ששכבה מחוץ למשרפה של המחנה כשהחיילים הגיעו והיא שמעה את המילים, "את חופשייה". היא התעלפה והחייל סחב אותה לבית החולים של היחידה, שם הרופאים החלו לטפל בה.
"תמיד חיפשתי משחררים, לא עמדתי לוותר"
אחרי המלחמה שב ברבלה לניו ג'רזי ובנה חיים נוחים יחד עם אשתו, אן. קרוזמן בילתה מספר שנים באנגליה לפני שעברה לארצות הברית בשנת 1952. במשך שנים, היא ובעלה התגוררו ביוניון, ניו ג'רזי, שם היא עבדה בתור אחות. אולם, במשך כל השנים, היא תמיד תהתה מה קרה לאמריקאי שחצה גבולות אויב כדי לשחרר אותה ויהודים נוספים ממחנה הריכוז האוסטרי.
היא אפילו כתבה מכתבים לאנשים שמצאה בספרי טלפונים שחשבה שאולי יהיו קשורים ליחידה הצבאית ששחררה את המחנה. "תמיד חיפשתי משחררים", היא אומרת. "לא עמדתי לוותר". באוקטובר האחרון, כמעט 70 שנה אחרי השחרור שלה, היא ראתה הודעה בעיתון מקומי על חגיגות 65 שנות נישואין לג'ו ואן ברבלה. "חייל ותיק ממלחמת העולם השנייה, ג'וזף שירת ביחידה האחת עשר של חיל השיריון ששחרר את מחנה הריכוז מאוטהאוזן", נכתב בידיעה.
"אני רק חייל רגיל"
יום למחרת, קרוזמן הנרגשת התקשרה למשפחת ברבלה וסיפרה לאן שהיא הייתה אחד מהיהודים ששוחררו על ידי בעלה, ג'ו. הם קבעו מפגש בבית של משפחת ברבלה באותו חודש דרך עיתון החדשות היהודיות בניו ג'רזי והפדרציה היהודית של ניו ג'רזי. "הם קיבלו אותי עם ידיים פתוחות", קרוזמן מספרת על המפגש שנמשך שעתיים.
ברבלה סיפר שהוא מרגיש שהוא מכיר את קרוזמן כבר שנים, למרות שהוא הצטנע כשאמרה שהוא עשה מעשה גבורה. "אני רק חייל רגיל", אמר. מאז שנפגשו השניים הפכו לחברים קרובים. קרוזמן מדברת כיום עם ברבלה בקביעות בטפון ואפילו אירחה אותו, את אשתו ואת ביתו לארוחת צהריים בביתה ובשבוע שעבר היא העניקה לו מתנה לחג המולד. "מגיע לו שיתייחסו אליו בכבוד", היא אומרת.