"הם עצרו אזרח באחד ממעברי הביטחון שלהם וכרתו לו את כל האיברים הפנימיים. ראיתי במו עיניי לוחם שחזר משבי עם אף כרות, אוזן אחת כרותה, לשון כרותה, ללא עין אחת, וכשהוריד את בגדיו, כשהתפשט לגמרי, כל גופו היה חריטות של צלבי קרס. המקרים האלו מדברים בעד עצמם, למרות שבמדיה הישראלית לא מדברים עליהם".
כששומעים לראשונה את הדברים האלה, אפשר לדמיין שמדובר בעדות של מישהו שחזר מעיראק או מסוריה וחזה בזוועות של דאע"ש. אך את המילים הקשות אומרת אינה לויטן, אזרחית ישראלית בת 37, אמא לשתי בנות, שהשאירה הכול מאחור ונסעה לחזית מלחמת האזרחים באוקראינה. היא הצטרפה לבדלנים הפרו-רוסים, לא כדי להילחם באוקראינה, אלא כדי להילחם בתופעת הנאציזם הגואה במדינה. "הגעתי כדי להשמיד את הפשיזם. לא את אוקראינה".
מתל אביב לאוקראינה
עד לפני שנה, אינה, ילידת אזרבייג'אן, בכלל לא ידעה מה קורה בין רוסיה לאוקראינה. "ידעתי רק שקורה שם משהו, כמו רוב הישראלים", היא מספרת. את השיחות איתה אנחנו מקיימים בזמן שהיא נמצאת במזרח אוקראינה, בלב העימות. "יום אחד, מישהו שהכרתי טוב סיפר לי שהוא נוסע לאוקראינה. התגובה המידית שלי הייתה – 'בשביל מה?'. הוא התחיל להסביר לי על הנאצים, אבל לא הקשבתי לו כל כך. הבן אדם נסע ונעלם, למרות שהבטיח לשמור על קשר כל יום. החלטתי לברר מה קורה שם וחיפשתי באינטרנט מידע משני הכיוונים".
המידע שגילתה אינה ברשת טלטל אותה. היא קראה על מעשי התעללות קשים בחפים מפשע, על אזרחים תמימים שנותרים ללא קורת גג לאחר שבתיהם הופצצו ונהרסו לחלוטין, על מצוקה כלכלית קשה ועל כפרים שלמים שחיים בתנאי שדה מחפירים, רק בעקבות פעולותיו האגרסיביות של הצבא האוקראיני. בעקבות זאת, היא החליטה שהיא אורזת כמה חפצים ועולה על מטוס בניסיון למצוא את אותו מכר. תחילה היא נחתה ברוסיה ושמעה שהוא נהרג, אך לבסוף נסעה למרכז אוקראינה והצליחה לאתר אותו.
אחרי שבועיים היא שבה לישראל בלב לא שקט, וכעבור חודש וחצי החליטה לחזור לאוקראינה, הפעם למזרח ולתקופת זמן בלתי מוגבלת. "רציתי לבדוק במו עיניי מה באמת קורה כאן. האם כל הנאמר על הנאצים ועל מעשיהם אכן אמת".
"אני לא מסוגלת להרוג"
אינה הצטרפה לבריגדה קומוניסטית בשם "פריזרק" (רוח רפאים), אשר נלחמת באזור העיר לוגנסק המזרחית ומונה בין 100 ל- 120 אנשים אזרחי אוקראינה, רוסיה וארצות אחרות. היא מספרת כי את המדים המאולתרים הם רוכשים בעצמם מחנויות, בניגוד לנשק והתחמושת, שאת מקורם היא מן הסתם מסרבת לחשוף. "אני לא נלחמת עם נשק, ממש לא. אני גם לא מסוגלת להרוג", היא מציינת כשמספרת בתמצות על תפקידה בחזית כאוספת מודיעין.
"אין לך מושג באילו תנאים חיים כאן. לפני שהגעתי לא תיארתי לעצמי שזה אפשרי. זה ברמה שאישה זקנה עושה חשבון האם היא יכולה להרשות לעצמה לקנות סוכר כדי שיהיה לה תה מתוק, ולבסוף מגיעה למסקנה שאין לה אפשרות כזאת", היא מספרת בנוגע לתנאי המחיה הקשים. "דרך אגב, לאותה אישה נתתי את מה שנשאר לי מכספי, אבל לא מדובר רק באישה אחת, אלא בעם שלם". מעבר לכך, היא מספרת גם על האנשים הטובים שמקיפים אותה, חבריה לבריגדה: "התאספו כאן אנשים מהרבה מקומות בעולם. כאן אף אחד לא מתייחס ללאום או לדת שלך, וכל אחד מקבל את השני כפי שהוא. למשל, יודעים שאני לא אוכלת חזיר ומנסים להשיג לי אוכל כשר, עד כמה שאפשר".
אם יש דבר אחד שהיא נחושה לגביו, הוא הטיעונים על סיוע של הכוחות הצבאיים הרוסיים בחזית – שלדבריה חסרי כל קשר למציאות. "אין פה שום צבא רוסי. יש פה אנשים שחלקם אפילו לא שירתו בצבא לעולם, אשר לא מקבלים על כך שום תמורה כספית והם הגיעו לכאן לשם העיקרון בלבד", היא מסבירה.
בכל השיחות עמה, אינה חוזרת ומדגישה כי לא נסעה להילחם נגד אוקראינה, אלא נגד הפשיזם והנאציזם. היא מספרת על מקרי זוועות מחרידים אליהם נחשפה, אשר מעוררים תחושות קשות ביותר: "יצא לי לדבר עם אישה שסיפרה לי על איך היא קיבלה בתיבת עץ את גופת בתה בת ה- 14, שנאנסה על ידי קבוצת נאצים, עברה עינויים (ראו על גופתה) ולאחר מכן איבר מינה מולא בקצף בטון. אני לא יודעת איפה האישה הזאת עכשיו, לא יודעת אם היא חיה בכלל, אני רק יודעת שזה לא מקרה בודד. שמעתי הרבה דברים, גם מאנשים שנמצאים יחד איתי והיו עדים למקרים כאלה". יש לציין כי ראיות לסיפורי זוועה דומים, אפשר למצוא בשפע תמונות מחרידות שרצות ברשת.
צלבי קרס בחסות הצבא האוקראיני
הנאציזם בצבא אוקראינה, גדוד איידר לדוגמא, הוא תופעה מוכרת. אותם לוחמים מניפים דגלים נאצים, צלבי קרס מקועקעים על גופם ואפשר למצוא בקלות אין סוף תמונות וסרטונים שלהם מצדיעים במועל יד. הם לא חוששים ולא מנסים כלל להסתיר את היותם נאצים, מה שמרמז באופן מובהק על שנאתם העזה לבדלנים הפרו-רוסים הקומוניסטים, ולהיפך. נציין כי בשבועות האחרונים הרשת מתמלאת בידיעות מדאיגות על התעצמות התופעה – אנו שומעים על מחנות קיץ ניאו-נאצים, ונתקלים בסרטונים מזעזעים כמו זה שהופץ השבוע, בו ילדה קטנה מצדיעה במועל יד ואחוזת סכין ענק.
עם זאת, למרות שהם מתגאים בהיותם נאצים, אותם "פטריוטים אוקראינים" לא מהססים לקבל לשורותיהם לוחמים מוסלמים – ואפילו יהודים ישראלים. לפני כשנה נחשף בתקשורת הישראלית סיפורו של לוחם גולני לשעבר, שהתגייס ממש לאותו גדוד ימני קיצוני ואף מבלי להסתיר את זהותו. בראיון עמו הוא סיפר על הזוועות שמעוללים דווקא המתנגדים הרוסים, ששודדים, אונסים ורוצחים אזרחים. הוא תיאר גם כיצד חבריו לגדוד מכבדים אותו למרות זהותו וכיצד הם סוגדים לצה"ל ומבקשים לשמוע עליו. הרקע הקרבי של אותו ג'ולנצ'יק לשעבר – בעצמו ממוצא רוסי – הוא הזוכה לכבוד מאותם לוחמים, לא אהבת ארץ ישראל. בצבא האוקראיני, שסופג אבדות רבות בקרב מול הבדלנים, יש כאמור גם חיילים ערבים מוסלמים, והלוחם הישראלי סיפר באותו ראיון שגם אותם מכבדים כפי שהם. מעניין מה היה היחס שהם היו מקבלים אם לא היו לובשים את המדים האוקראינים.
גדוד איידר הוכר כחלק מהצבא האוקראיני רק באוגוסט 2014, אז לוחמיו קיבלו מדים וציוד משוכלל יותר. קודם לכן היה מדובר ביחידה התנדבותית שהורכבה מחבורת אוקראינים ימנים קיצונים, שרצו להילחם בפלישה הרוסית לארצם. אותו גדוד פטריוטי שממומן בידי אחד האנשים העשירים בעולם, יהודי יש לציין, מואשם בידי ארגוני זכויות אדם בפשעי מלחמה אלימים. למרות זאת, כאשר צוינו בפני אותו רוסי-ישראלי-אוקראיני טענות בנוגע לכך ובנוגע להפרה חמורה של זכויות אדם, הוא הסביר שבמלחמה הכול קורה ושהם, הגדוד הימני קיצוני, קיבלו את שמם הטוב בזכות היותם קטלניים.
התקשורת בעולם לא מספרת יותר מדי, אם בכלל, על הזוועות שמתארת אינה. הפשעים המחרידים האלה, בניגוד לדאע"ש, לא נעשים מול מצלמה לשם תעמולה אינטרנטית ויראלית, אלא בשקט, נדמה שאפילו בספונטניות מצמררת.
אינה מספרת שרק בימים האחרונים החלו להגיע לאזורי העימות עיתונאים זרים, כשערוץ רוסי אחד אף ראיין אותה בשיחת סקייפ. לאחר שהריאיון המלא הועלה ליוטיוב, היא נתקלה במספר גולשים ישראלים שיצאו באיומים: "רק תחזרי לפה יא שרמוטה", כתב אחד מהם בתגובה, בעוד אחרים שלחו לה הודעות פרטיות ודרשו לדעת היכן בנותיה נמצאות. "אחד מאחל שאשאר בלי יד ורגל, כדי שכל חיי אחיה כנכה", היא מספרת. "קיבלתי גם הודעה בה היה כתוב כי בטח אני יודעת שברגע שאחזור ארצה, ישברו לי את הידיים ואת הרגליים. עם אלו חייתי 25 שנה? זה הישראלי?"
"אנשים מאוד פשוטים, אבל עם אידיאולוגיות מאוד שונות"
כשצוללים עמוק לתוך המתרחש באוקראינה מבינים שהעימות בבסיסו לא נובע בהכרח מסכסוך שטחים או מהבדלי לאום ודת – אלא גם, ואולי בעיקר, במלחמה אידיאולגית שהשנאה והגזענות רק נלווים אליה.
אלכסיי מרקו (דוברי), אחד המייסדים של בריגדת פריזרק אליה הצטרפה אינה, טוען שהמלחמה בכלל לא מתנהלת בין רוסים לאוקראינים, כמו שרוב העולם מאמין. "רבים חושבים שהמלחמה פה מתנהלת בין רוסיה לאוקראינה, אבל זה רחוק מהאמת. יש פה משני הצדדים אנשים מאוד פשוטים, אבל עם אידיאולוגיות מאוד שונות. המלחמה שמתנהלת פה היא בין אידיאולוגיה מערבית פרו-נאצית ופרו-פשיסטית, לבין אידיאולוגיה מזרחית פרו-סוציאלית וקומוניסטית, למרות שמשני הצדדים נלחמים גם רוסים, גם אוקראינים, גם יהודים, גם ערבים, גם ארמנים, גם איטלקים וגם היספנים".
לדברי אינה, המטרה היא לא להרוס, אלא לבנות. "לא באתי לפה בשביל להרוג. האמנתי שכמו שישראל נבנתה בזמנו מכלום, אפשר לבנות גם פה מדינה הוגנת יותר".
יש לך שתי בנות בבית. את לא מפחדת שמשהו יקרה לך?
"חלק מהחברים שלי נהרגו, בעיקר ממוקשים, אבל אני לא חושבת על דברים כאלה בכלל. בחיים עברתי הרבה משברים, החל מילדות, אבל תמיד הייתה לי אמונה שלמה שהכול יהיה בסדר בסופו של דבר. גם כאן – יש בי את אותה אמונה.
אבל מעבר לעקרונות הברזל שלה, מאחוריהם היא עומדת במאה אחוזים, לצעד המאתגר שאינה קיבלה על עצמה נלווים גם כמה ויתורים אישיים קשים – בעקבות ההחלטה שלה לעזוב לאוקראינה, היא למעשה איבדה כמעט את כל מי שיקר לה בישראל. "המחיר הכי כבד הוא הקשר עם הבנות שלי. המשפחה שלי וגם החברים, כל קשר איתם הופסק. הם לא מבינים ולא תומכים בי".
לסיום, אינה ביקשה רק דבר אחד: "אני הרבה יותר מאשמח אם תצליח לפקוח לאנשים את העיניים. שישכחו לרגע מאכילת שווארמה ומצפייה בתכניות ריאליטי, ויתחילו לחשוב רגע בעצמם".
מלחמת האזרחים באוקראינה - כך זה התחיל
בשנת 2013, לאחר סירוב נשיא אוקראינה לשעבר, ויקטור ינוקוביץ', לחתום על הסכם שיתוף פעולה עם האיחוד האירופי, פרצו אירועי יברומאידאן. מדובר בשרשרת הפגנות של אזרחים לאומניים, אשר גובו בידי האופוזיציה באוקראינה והביעו מחאה על השלטון הפרו-רוסי, שסירב להתמזג עם מדינות המערב. בשנת 2014, לאחר סיפוח חצי-האי קרים לרוסיה, הצליחו המפגינים הפטריוטים להחליף את השלטון ולמנות את פטרו פורושנקו הלאומני לנשיא המדינה.
האוכלוסייה האוקראינית שלאחר הבחירות נותרה מפולגת, כשאזרחים רבים בדרום מזרח המדינה, רבים ממוצא רוסי, שואפים להתנתק ממנה ולחבור לרוסיה, או לחלופין להקים מדינה חדשה בשם "נובורוסיה" (רוסיה החדשה). כל זאת בעוד הם מנהלים קרבות קשים ואכזריים מול הצבא האוקראיני, שלא מגלה רחמים כלפי המתנגדים לשלטון. עוד בחודש פברואר, דיווח המודיעין הגרמני כי 50,000 אנשים שילמו בחייהם במסגרת המלחמה הזאת, חיילים ואזרחים – פי עשר ממה שדיווחו אז הרשויות האוקראיניות.