שבועות אחרונים בתפקיד צבאי מלווים לרוב בתחושה של סוף. תחושת רווחה והקלה במשא מודגשת עם כל חלק של החפיפה שנכתב ומועבר למחליף. הלב חוזר לפעום בקצב אחיד יותר, אטי יותר. אבל השבועות האחרונים של תא"ל ניצן אלון בראש אוגדת יהודה ושומרון היו רחוקים מכך. עכשיו, אחרי שהעביר את המושכות ורגע לפני שייצא לחופשה קצרה, הוא מתפנה לכתוב את סיכום התפקיד.
"לפעולה הזו יש משמעות באופן שבו אני רואה את הדברים ויכול לנסח אותם. היא מסדרת הרבה דברים בראש", הוא מסביר. ואכן, בתקופה סוערת שנראה כאילו מתחה את המציאות מעבר לקו הירוק כמעט עד קצה גבול היכולת, צריך לקחת צעד אחורה ולעשות סדר.
"השבועות האחרונים היו מבחינתי בגדר ניסיון מובנה לשמר את המתח המבצעי האישי שלי עד הרגע האחרון, לא להיכנס לאס"ק, כשפת החיילים", הוא מתאר. "אין לזה מקום בסביבה של אוגדה מבצעית. המציאות בשטחים גם לא עשתה לי יותר מדי הנחות בעניין הזה".
"בעיניי, הרשות עדיין רואה בחמאס אויב מרכזי"
באוקטובר 2009 נכנס אלון לגזרה שקטה יחסית. על פי נתוני השב"כ, במהלך 2009 פחתו אירועי הטרור ביהודה ושומרון באופן משמעותי. במהלך השנים האחרונות נשמר השקט היחסי בשטח, ולמרות זאת, גם בתקופה זו לא שקטו באוגדה על השמרים. במהלך השנתיים שכיהן אלון בתפקיד הספיקו הכוחות בשטח לבצע מאות מעצרים כהמשך לפעילות הענפה של כוחות צה"ל מאז שנות האינתיפאדה השנייה.
למעט אירועים חריגים, כמו הפיגוע באיתמר ומספר אירועי ירי לעבר כלי רכב ישראלים, במהלך השנתיים האחרונות חלה ירידה חדה במספר אירועי הדקירה – מ-14 ב-2009 לאירוע אחד בלבד בתקופה שבין ינואר ליולי השנה – ובאירועי הירי – 17 ב-2009 לעומת 11 בשנה שלאחר מכן. אך את הנתונים ניתן לזקוף גם לשיתוף הפעולה בין צה"ל לכוחות הביטחון של הרשות, שהרחיבו את פעולותיהם נגד תשתיות הטרור והובילו גם להסרתם של כ-30 מחסומים ברחבי איו"ש.
ואולם, בחודשים האחרונים התמודד אלון עם הלא נודע. לחודש ספטמבר האחרון הוא הגיע למוד אירועי נכבה ונכסה, לקראת אפשרות שתחת עיניו תקום לה מדינה פלסטינית הזוכה להכרה בינלאומית – גם אם בישראל לא ממש יפגינו שינוי בראיית המציאות מעבר לקו הירוק.
בחודשים האחרונים התכונן צה"ל ביתר שאת לקראת הניסיון הפלסטיני להביא להכרה במדינה עצמאית באו"ם. התרחישים שחזו בצבא היו מגוונים, וכללו במקרה הגרוע ביותר גם אפשרות להסלמה כללית, כזו שתחזיר אותנו לימי הדמים של 2002. חודשיים לאחר הגשת הבקשה הפלסטינית למועצת הביטחון והשטח עוד שקט, אך לאלון קשה להישמע אופטימי. "חשוב תמיד לזכור שספטמבר הוא לא רק תאריך, אלא תהליך", הוא מבהיר. "ספטמבר כתהליך עדיין לא מאחורינו. בסך הכל, ההערכה שלנו התממשה באופן די מדויק: הערכנו שהכינוסים שיהיו במרכזי הערים יהיו בשליטת מנגנוני הביטחון הפלסטיניים – וזה אכן מה שהיה. ההיערכות שלנו לאפשרות שתהיה זליגה של תהלוכות לנקודת חיכוך דוגמת מעברים והתנחלויות דווקא לא התממשה. אני עדיין חושב שנערכנו אליה בצדק".
ואכן, נדמה שאחד ההישגים שאלון יכול לרשום לזכות תקופת כהונתו הוא התיאום עם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, שנשמר ואף הלך והתהדק. עם חתימת הסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס בחודש מאי, נשמעו לא מעט חששות לגבי עתיד שיתוף הפעולה שנוצר. בינתיים, מדגיש אלון, אין מקום לפאניקה. "בעיניי, הרשות בימים אלה עודנה גורם מייצב בשטח. היא עדיין רואה בחמאס האויב המרכזי שלה".
"לא רק לחכות להגיב לפיגוע"
עם זאת, עסקת שליט ושחרורם של 110 אסירים פלסטינים ליהודה ושומרון, תחת חסותו החוגגת של חמאס, מותירה את צה"ל ואת מחליפו של אלון בתפקיד בתוך ערפל לגבי העתיד לקרות. "עוד מוקדם לשפוט לאן נושבות הרוחות", טוען המאו"ג היוצא. "אנשי הביטחון ברשות מסכלים פיגועים ופועלים לדכא את חמאס כתנועה. הם לא עושים את זה בשביל העיניים היפות שלנו או בשם אהבת ציון, אלא מתוך צורך שלהם למשול ולשרוד פיזית.
"מצד שני, בתוך עמם הם חיים, ולפני הכל הם זקוקים לתמיכה ציבורית. הם בוודאי לא יכולים לצאת נגד משהו שהוא בקונצנזוס ברחוב הפלסטיני, כמו שחרור אסירים. בהחלט יכול להיות מצב בו הרשות לא תראה את חמאס כאויב ראשי שלה, אבל אני חושב שתמיד היא תחשוש מעלייתו ומשרידותם האישית של מפקדי מנגנונים שעד אתמול עצרו אנשי חמאס, והיום צריכים לשתף איתם פעולה".
כשתרחישי הסלמה שונים כבר מונחים על השולחן, מדגיש האוגדונר כי הוא מאמין שהמציאות בשטח היא הרבה פחות קיצונית. לדבריו, האינטרס ברשות הפלסטינית זהה לזה של ישראל, לפחות מהבחינה הביטחונית. "השמירה על המצב יציב היא לא רק אינטרס של הרשות, והיא גם מגובה באנשי עסקים, ראשי ערים. הם לא יוותרו על היציבות הנוכחית בקלות", מדגיש אלון.
למרות זאת, הוא לא שולל את התרחיש לפיו המנגנונים יפעלו פחות מול חמאס, בעיקר בפעילות האזרחית שלו ברחובות ובמסגדים. "שינויים בפוליטיקה הפנימית של הרשות והתחזקות אפשרית של חמאס הם בהחלט אתגרים משמעותיים שהאוגדה תצטרך לתת עליהם את הדעת", הוא מבהיר. "היערכות כזו היא בהחלט רלוונטית, מתוך גישה שלא מחכה רק להגיב לפיגוע.
"במצב שבו ינקטו הפלסטינים פחות צעדים נגד חמאס, אנחנו נצטרך לבצע יותר פעולות שלנו. יחסי הכוחות פועלים לטובתנו. אנחנו ביתרון צבאי מוחלט עליהם. דווקא תהליכים של מיסוד שהרשות הפלסטינית ומנגנוני הביטחון עברו, מאוד מסייעים לקיים איתם תיאום ביטחוני מהצד האחד, ומהצד השני מקלים עלינו במקרה הצורך להילחם בהם. אני חושב שאנחנו בהחלט יכולים לאתגר מסוג זה. אנחנו בוחרים כיום להשתמש בתיאום הביטחוני ככלי מבצעי – אבל נדע גם להתמודד בלעדיו".
הושווה לאייכמן, אבל עוזב "בלי שמץ של צביטה בלב"
כבר בתחילת דרכו בתפקיד הונח על שולחנו של אלון מהלך נפיץ במיוחד: כזה שיהפוך גם אותו למטרה. ב-26 בנובמבר באותה שנה נכנסה לתוקפה תוכנית הקפאת הבנייה של ממשלת נתניהו. במשך עשרה חודשים, היה על צה"ל לוודא את קיום צווי ההקפאה שהוציא המנהל האזרחי.
גם אחרי שהסתיימה תקופה מתוחה זו, נראה היה כי היחסים בין אנשי הימין ביהודה ושומרון למפקד הגזרה רק מידרדרים והולכים. על רקע החלטות בג"ץ והמדינה בנושא המאחזים הבלתי חוקיים באיו"ש, הפך אלון למטרה עבור אנשי הימין הקיצוני, כפנים של מערכת הביטחון. כינו אותו שמאלני, אחרים טענו כי הוא אוכף את מדיניות הממשלה באופן סלקטיבי. ביוני האחרון הוא אף הושווה על ידי אחד הפעילים הקיצוניים לאייכמן כשטען: "גם הוא היה רק בורג במערכת".
כשמתפללים יהודים זעמו על מכסת הכניסות לקבר יוסף, רכבו נרגם באבנים בעת שנסע בצומת תפוח בדרכו לאוגדה. אפילו לטקס סיום תפקידו והעברת השרביט לתא"ל חגי מרדכי, לא היססו חלק מהמתנחלים להגיע ולברך בקול על עזיבתו.
אדם אחר עלול היה להישבר, אבל אלון טוען שהאירועים האלה זכו לפרסום נרחב, ואילו היה בוחר לכעוס – סביר להניח שהיה ממקד את כעסו בתקשורת, שלטענתו בוחרת פעם אחר פעם לפרסם את דברי כל אלה המקלסים אותו, ומתעלמת מדברי המברכים. לדבריו, מדובר בשוליים.
"אני חושב שיש פער גדול בין הפרסומים לבין הפידבקים האישיים שקיבלתי מההתיישבות", הוא טוען. "בתחושה האישית שלי, זכיתי להרבה הערכה והוקרה. אבל באופן טבעי, מה שמושך את מרבית הכותרות הוא התבטאויות קיצוניות יותר. זה ממש לא משקף בעיניי את הגישה הכללית".
אתה מצליח להבין על מה הם מדברים?
"במקרים רבים מדובר בציניות ובאינטרסים אישיים, בשילוב עם הנטייה התקשורתית להבליט את הפן הזה בגלל שהוא מעניין יותר".
אולי זה כי אתה לא מסתחבק איתם מספיק?
"לא, אני חושב שעם הרבה מהם ניהלתי יחסים מאוד תקינים, ובאמת זכיתי בפועל להרבה הערכה מקרב ציבור מאוד רחב בהתיישבות. זו התחושה שאיתה אני יוצא. אין בי שמץ של צביטה בלב".
"יש למדר פעילויות צבאיות – בעיקר מחשודים כמדליפים"
חלק נכבד מהמתיחות בין אלון למקטרגיו נוצר על רקע התפקיד שלוקח צה"ל בפינוי מאחזים. הביקורת הגיעה לשיאה לפני מספר חודשים, אז נחשף מסמך המורה, כביכול, על מידורם של חיילים תושבי התנחלויות. "יש לראיין את החיילים בעלי הפוטנציאל, שעלולים לפגוע בביטחון המדינה, ולשבצם בהתאם לתפקידים בהם אינם חשופים למידע רגיש זה או אחר", נכתב במסמך.
"ההאשמות והעיוות שנוצרו סביב זה הם באמת לא במקום", מבהיר אלון. "מעולם לא הייתה אמירה, ודאי לא שלי, על מידור המידע הזה מדתיים או ממתנחלים, על פי קריטריונים שרירותיים כלשהם. הייתה כאן אמירה, שאני עדיין עומד מאחוריה, שיש פעילויות צבאיות שצריכות להיות ממודרת באופן כללי – מכולם, ובפרט כאלה שיש לנו חשדות ספציפיים כלפיהם שהדליפו בעבר. זאת חובתנו ואחריותנו כמערכת".
בכלל, הוא מדגיש, לא צריך להיות כל הבדל ביחס בין הצבא לתושבים הישראלים באיו"ש לבין זה שבין הצבא לתושבי תל אביב, למשל. "אני חושב שאזרחים ישראלים באיו"ש וחיילי צה"ל המשרתים באוגדה צריכים לקיים יחסים נורמליים של צבא-חברה", מסביר אלון. "ערב הוקרה של ההתנחלות עלי לחיילי חטיבת בנימין זהה מבחינתי לאירוע שתארגן עיריית רמת גן לחטיבת הצנחנים. אנחנו מעודדים דברים כאלה. ברור שצריך להפעיל שכל ולשים את הסייגים הפוליטיים, אך אני חושב שאנחנו חיים במרחב הנכון".
על "תג מחיר": "אנחנו לא מספיק טובים במבחן התוצאה"
מעל היחסים המתוחים, או לא, בין האוגדונר למתיישבים, ריחפו שתי מילים המטילות צל כבד על אזור שלם. "תג מחיר", מכנים זאת פעילי הימין שבוחרים להגיב על הרס מבנים במאחזים בלתי חוקיים או פינוי מתנחלים משטחים בבעלות פלסטינית באמצעות הצתת מסגד או ריסוס כתובות נאצה.
"המעשים האלה לא התחילו בשנה האחרונה וגם לא בשלוש השנים האחרונות", קובע אלון, "ראינו תופעות כאלה גם בעבר הרחוק". אבל הוא מסכים כי חלה עלייה בהיקפן. התקדים המסוכן הגיע בתחילת חודש ספטמבר, יומיים אחרי הריסתם של שלושה מבני קבע במאחז מגרון. פעילי ימין קיצוני הצליחו לחדור למפקדת חטיבת בנימין ולרסס כתובות על כלי רכב צבאיים, בהן נמסר ד"ש מתושבי המאחז ונכתב באותיות שחורות גדולות: "מח"ט בנימין רע ליהודים".
"לפני הכל, אני חושב שהתופעה הזו פוגעת בהתיישבות ביהודה ושומרון. היא לוקחת מיעוט ומייצרת מצג שווא, כאילו אלה פניה של ההתיישבות בגדה. אזרח מן השורה לרוב אינו בקיא בניואנסים, לא מבחין בין הכותרת הרחבה 'מתנחלים' לבין מאחז כזה או אחר", מציין אלון. "אבל לעלייה בהיקף הפעולות האלה יש השפעה בציבור הפלסטיני. הרגישות בצד הפלסטיני והיכולת שלהם למנף מקרים כאלה לכדי דה-לגיטימציה לישראל בעולם גבוהה יותר מבעבר. לכן, ההשפעה הרחבה של אירוע נקודתי כזה או אחר הופכת משמעותית יותר מכפי שהייתה בערב".
לאחר כל אירוע כזה, או לפחות אחרי אירועים מרכזיים המתפרסמים בתקשורת, זוכה המהלך לגינויים מקיר לקיר במערכת הביטחון, וגם בקרב המתנחלים ומנהיגיהם. בדומה לגורמים אחרים במערכת הביטחון שהתבטאו בנושא, גם תא"ל אלון לא משוכנע שהכינוי שהצליחו המתנחלים להדביק לתופעה משקף תמיד נאמנה את מהות מעשיהם. בטקס הסיום אף אמר כי יש להקפיד על כינוי הפעולות בשם "טרור יהודי".
"לא לכל דבר אני קורא טרור יהודי", הוא מחדד. "כשילדות זורקות אבן על מכוניות בכביש אני לא חושב שצריך לקרוא לזה טרור, אבל כששורפים מסגד או זורקים בקבוק תבערה לתוך בית משפחה – מדובר במעשה טרוריסטי. אם הוא מבוצע על ידי יהודים, הרי שמדובר בטרור יהודי".
בניגוד להישגי הלחימה העיקשת בטרור הפלסטיני, המשתקפים במספר הרב של מעצרים בגדה, את עמידתה של המערכת הביטחונית בטיפול באירועי "תג מחיר" מגדיר אלון באופן שונה. "בביקורת נוקבת פנימית על עצמי ועל האוגדה שהייתי מפקדה במשך שנתיים, אני אומר שאנחנו לא מספיק טובים במבחן התוצאה. כמערכת, לא פעלנו מספיק ביעילות", הוא מעיד.
"התפקיד שלנו כמערכת ביטחונית הוא לא רק לגנות את האירועים הללו כצופים מן הצד. ההגדרה המנהלית היא שעל משטרת ישראל לאכוף חוק וסדר על ישראלים בשטחי יהודה ושומרון. בפועל, היכולת של המשטרה, ומחוז ש"י בתוכה, והיקף הכוחות שיש לה ביחס לריבוי המשימות, הם לעולם מוגבלים. נכון שאנחנו כצבא לא עומדים בחזית העניין הזה, אבל לנו כמפקדים בכירים בפיקוד המרכז יש בפירוש אחריות. עצם הנוכחות שלנו בשטח מטילה עלינו את האחריות הזו. כמערכת ביטחונית, הכוללת את המשטרה ואת גורמי המודיעין, תפקידנו הוא למנוע אירועים כאלה".
לאלון חשוב להבהיר שבצבא בכלל ובפיקוד המרכז בפרט לא מעלימים לרגע עין מאירועי ה"תג מחיר", אבל המורכבות שבמניעתם היא שמשאירה את הסימנים בשטח. "בניגוד לכל שנאמר, אנחנו לא מתייחסים אליה בפחיתות אלא ברצינות הראויה", הוא מצהיר. "חשוב לזכור שהטיפול הוא מורכב. ראשית, בצבר עצמו. לא פשוט לחיילים להתנהל בדואליות שהמצב הזה יוצר. מצד אחד, עיקר הזהות של חיילים היא של כאלה המגנים על היהודים ועל ההתיישבות; ומנגד, הם צריכים לפעול נגד תופעות היוצאות מתוכה. יש עוד צווארי בקבוק וכשלים. למשל קיים קושי לתרגם תובנות מודיעיניות, ואפילו אירועים בשטח, לכדי דיני ראיות והוכחות בבתי-המשפט. האפקטיביות הכוללת שלנו כמערכת בהתמודדות עם התופעות האלה היא מוגבלת".