כומתה. בסך הכל מעין כובע עגול וחתולי שחיילים חובשים על ראשם, אך בצבא מדובר בסמל סטטוס אימתני, שיספר לכל הסובבים על מעמדו של החובש אותה. בעצם, מדובר בתצוגה מרשימה של סטריאוטיפים צבאיים, שחייל לא יכול שלא להעלות על דעתו למראה הכובע המכוער שבכותפת. הכומתה שלך מרופטת במיוחד? כנראה שהיית המצטיין במחלקה וקיבלת את כומתתו של המ"מ בסוף מסע הכומתה. בצבע בקו"ם? או שאתה צעיר, או שאתה ג'ובניק. אדומה-בורדו ולא אדומה-תות? קיבלת את הכומתה שלך לפני שנתיים לפחות, ככה שאתה צנחן פז"מניק.
ומה עוד צריך לדעת על כומתות? לפניכם המדריך השלם לכומתות בצה"ל - כל מה שרציתם לדעת על הצבע שעל הכתף, והייתם צעירים מדי כדי לשאול.
היום זה עשוי להישמע מוזר, אבל הגולנצ'יקים נאלצו לעבור מלחמת חורמה כדי לקבל כומתה משלהם, כדי שלא יהיו דומים לג'ובניקים המהלכים עם כומתת הבקו"ם. רפול, אז קצין החי"ר והצנחנים הראשי, נעתר לבסוף לבקשה וניתנו לו ארבעה צבעים לבחירה. הוא לא אהב אף אחד מהם, ולבסוף נבחר הצבע עקב בחירתם של חיילי החטיבה. הפעם הראשונה שחולקה הכומתה החומה הייתה במסדר בסוף אימון קיץ במדבר יהודה. אומרים שמרוב שהחיילים התגאו בכומתה החדשה שלהם, הם אפילו ישנו איתה בלילה. את הכומתה החומה חובשים חיילי חטיבת גולני, ובהם חיילי יחידת אגוז.
צבעה של חטיבת הצנחנים המיתולוגית נחשב לצבע הבינלאומי של הצנחנים. בימי המנדט הבריטי, נקראו הצנחנים הבריטים "כלניות" בשל כומתותיהם. את הכומתה האדומה חובשים חיילי חטיבת הצנחנים, יחידת דובדבן, יחידת עוקץ, יחידת מגלן וסיירת מטכ"ל.
הכומתות שנבחנו לפני שנבחרה הכומתה ב"ירוק-מרקר", נבחנו כומתה צהובה בצבע השמש (שנפסלה עקב החשש שהחיילים יכונו "חרציות") וכומתה כתומה בצבע גזר (שנפבלה עקב החשש שהחיילים יכונו "שפנים"). החטיבה קיבלה לבסוף כומתה משלה ב-1988, לאחר שנקבעו שלושה קריטריונים לבחירת הצבע: שלא תהיה כומתה דומה לה בצה"ל, שהצבע לא ידהה, ושהוא יתאים לגוון של מדי הזית ולרקע האדום של סיכת הכומתה. הגוון הירוק-בהיר נבחר לבסוף עקב זיקתו ליסודות החטיבה של חקלאות והתיישבות. את הכומתה הירוקה הבהירה חובשים חיילי חטיבת הנח"ל וחיילי וחיילות גדוד קרקל.
חטיבת גבעתי, שלחמה לראשונה במלחמת העצמאות, חזרה לחיים ב-1983. המח"ט הראשון של החטיבה המחודשת, יהודה דובדבני, רצה שלחטיבה יהיו צבע וזיהוי ייחודי משלה. הוא הגיע לביתו עם דוגמאות רבות לצבעי כומתות שונים, וביקש מבנותיו לבחור את הצבע האהוב עליהן. ההחלטה נפלה: סגול. הבחירה, שבתחילה נראתה מעט שנויה במחלוקת, עברה מבחן נוסף בקרב שתי פלוגות בגבעתי, שלהפתעת המח"ט אהבו את הצבע הסגול. הססמה "סגול לא יורד במים" נקבעה, עקב זיקת חטיבת גבעתי לנחתים - ייעודה הראשוני של החטיבה המחודשת. את הכומתה הסגולה חובשים חיילי חטיבת גבעתי וחיילי גדוד הסיור המדברי.
חטיבת כפיר, שהוקמה ב-2005, היא החטיבה הצעירה בצה"ל. עם הקמתה, הזדקקה החטיבה נואשות לשיפור התדמית, על מנת להעלות את המוטיבציה לגיוס אליה ואת מורל חייליה. המח"ט הראשון, דוד מנחם, בחר בכומתה המנומרת, בצבעי אדמה וזית - צבעי ההסוואה של חיילים היוצאים לפעילות מבצעית. בתחילה יצרה הדוגמה הייחודית לא מעט בעיות, כשבמתפרה הצבאית וכן יבואן של כומתות טענו כי אין אפשרות לייצר כומתה בצבע זה. היבואן שוכנע מאוחר יותר, לאחר ביקור בבית המח"ט, שהדבר אכן אפשרי. את הכומתה המנומרת חובשים חיילי חטיבת כפיר, ובהם חיילי גדוד נצח יהודה (הנח"ל החרדי).
צבעה של כומתת חיל הים נקבע עקב המסורת של חיל הים המלכותי של בריטניה, כאשר הצבע הכחול מסמל את הזיקה לים. בשנות ה-50 היה נהוג בקרב קציני צה"ל לחבוש כובע קצינים, בעוד בחיל הים התהלכו עם כובעי מלחים בצבע לבן. דגם ה"פופאי" הוחלף כעבור מספר שנים לכובעי קצינים, ולבסוף הוחלט כי חיילי חיל הים ינועו בכומתות הכחולות, ויחבשו את הכובע הלבן המסורתי באירועים רשמיים. את הכומתה הכחולה הכהה חובשים חיילי זרוע הים, ובהם חיילי שייטת 13.
צבעה של כומתת חיל האוויר נקבע מיד עם הקמת צה"ל, על-ידי הוועדה המטכ"לית לסמלים וכומתות. את הכומתה האפורה הכהה חובשים חיילי זרוע האוויר והחלל, ובהם חיילי יחידת 669 (בתמונה) ויחידת שלדג.
הכומתה השחורה הוותיקה אומצה בעיקר בשל סיבות טכניות: החיילים הבריטים היו מתלכלכים מגריז הטנקים, ועל מנת שלא יראו את הכתמים על הכומתות (בכל זאת, בריטים מכובדים) נקבע כי חיילי השריון ישאו בגאון את הכומתה השחורה. ההחלטה הזו, כמו רבות שמקורן בצבא הבריטי, עברה לחיילי השריון הישראלים. את הכומתה השחורה חובשים חיילי חטיבות השריון, חיילי פלס"רי השריון, חיילי גדוד חרב וכן קצינים שאין להם כומתה בצבע חילי. הכומתה השחורה שימשה בתחילה רבות מהחטיבות ומהיחידות שכבר נקבעו להם כומתות חדשות.
בשנת 2000 נערך משאל בקרב חיילי וקציני חיל התותחנים, על מנת לבחור סוף סוף את צבע כומתת החיל, שיחליף את הכומתה השחורה אותם חבשו עד אז. את כומתת הטורקיז חובשים חיילי אגדי התותחנים, ובהם חיילי יחידת מיתר (לשעבר מורן).
ב-1983 החליט קצין ההנדסה הראשי, אבישי כץ, להעצים את תדמית החיל על-ידי שינוי צבע הכומתה. כשניצב מול ההחלטה החשובה, נזכר כץ כי בילדותו קרא את "מכרות המלך שלמה", שם היה מסופר על שני שבטים, טוב ורע. השבט הטוב נקרא "שבט כסופים". כיוון שלא ניתן להשתמש בצבע כסף על הבד הצבאי, הוחלט לבחור בצבע דומה, ולכנות את הכומתה כ"כסופה". את הכומתה האפורה הבהירה חובשים חיילי חיל ההנדסה הקרבית, ובהם חיילי יהל"ם והאב"כ (ינשוף).
גם כאן, מקור הצבע במשטרה הצבאית הבריטית, שחייליה לובשים כומתות כחולות-אדומות. הצבע האדום ירד כמובן מהפרק בשל הצנחנים, ואילו הצבע הכחול אושר לשימוש המשטרה הצבאית ב-1997, על מנת ליצור גאוות יחידה בחיל שאנשיו לא בדיוק זוכים לאהדת מרבית החיילים. את הכומתה הכחולה חובשים חיילי המשטרה הצבאית, ובהם חיילי גדודי המעברים ויחידת מצ"ח.
אמנון ליפקין שחק, ראש אמ"ן בתחילת שנות ה-90, קיבל את ההחלטה לעבור לכומתה הירוקה הכהה, אותה חובשים חיילי מודיעין וכן חיילי מג"ב.
הצבע הכתום מוכר ברחבי העולם כצבע מוסכם לחילוץ ולהצלה. בשנת 2000 החליט אילן הררי לאחד את חיילי וקציני החיל על-ידי חבישת כומתה בצבע זהה, כמו גם לתת להם תחושת גאווה. את הגוון בחרה אשתו. את הכומתה הכתומה חובשים חיילי פיקוד העורף, ובהם חיילי יחידת החילוץ וההצלה.
בינואר 2015 אישר הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, את הכומתה החדשה של חיל האיסוף הקרבי (לשעבר מודיעין שדה), לאחר שמאז הקמת החיל בשנת 2000 חבשו החיילים את כומתת המודיעין בצבע ירוק כהה. צבע הכומתה, צהוב-חום, מאפיין את הקשר של משרתי החיל לאדמה וכמו כן את תחום ההסוואה, בו הם עוסקים לא מעט. את הכומתה חובשים לוחמי ולוחמות איסוף וכמו כן תצפיתניות ויתר בעלי התפקידים בחיל.
ואחרונה חביבה, כומתת הבקו"ם המושמצת-לרוב; כומתה בצבע זית, שהיא, אגב, הנפוצה ביותר בצה"ל.