"המפגש הראשון שלי עם פצועים סורים היה כשהגעתי לגדוד", מספרת סרן ד"ר מורן גווילי, קצינת הרפואה של גדוד מיתר מחיל התותחנים אשר מוצב ברמת הגולן. "נכנסתי לתפקיד באוגוסט כרופאה של יחידת מיתר ובשבוע החפיפה עם הרופא שהחלפתי כבר בעצם קפצנו לאירוע של קליטה של פצועים, שזה היה המפגש הראשון שלי על פצוע ראש קשה. זה הייתה קפיצה למים עמוקים. משם המשכנו לטפל בעוד פצועים", היא מספרת על האירוע שצירף אותה למציאות שבה חיים כוחות הרפואה ברמת הגולן שהפך לגבול הכי חם במדינה.
בעוד שרב תושבי המדינה שומעים על זוועות הלחימה דרך פרסומים בתקשורת וברשתות החברתיות, החבר'ה ברמת הגולן פוגשים באופן יום יומי בפליטי מלחמה שמגיעים לגבול, מתחננים לעזרה, רבים מהם בסכנת חיים. אותם החיילים הצעירים שהוכנו במסגרת הכשרתם כחובשים וכפרמדיקים לטיפול בפצועים בסדר גודל כזה רק במצבי קיצון, מוצאים את עצמם בחודשים האחרונים מטפלים במאות פצועי מלחמה מידי יום, אלא שהמלחמה הזו, היא לא מלחמה שלהם.
כבר הצטרפתם ל-57 אלף החברים שלנו בפייסבוק?
"אנחנו כצוות רפואי מקבלים הודעה שיש פצועים בנקודה מסוימת שאומרים לנו מה היא", היא משתפת. "אנחנו מגיעים לנקודה, קולטים את הפצוע, תלוי כמה יש שם. מגיעים אני ועוד שלושה פרמדיקים ומתחילים לטפל, אם צריך לעשות פעילות כירורגית מורכבת מעבר למה שניתן לעשות על הגדר או בבית החולים שהקמנו, מפנים לבתי החולים בתוך הארץ". בית החולים עליו מדברת ד"ר מורן הוא בית חולים שטח שהוקם ברמת הגולן, בסמוך לגדר הגבול בכדי לטפל בפצועי המלחמה הרבים שמגיעים, מתוך ההבנה שהאמצעים הרפואיים שהיו קיימים ברמה עד שהוקם לא היו מספיקים ויותר מזה ומתוך ההבנה שאי אפשר לשלוח את כל הפצועים האלו חזרה אל מותם.
ניסיון ייחודי, כואב ומלכד
בקרב תלמידי העתודה הרפואית של צה"ל, רווחת ההנחה שבשנים הראשונות לשירות, השירות יהיה סיזיפי ומונוטוני ויכלול בעיקר טיפול בחיילים שחולים בשפעת או שמבקשים כמה ימי ג' לחופשת מחלה בבית. למורן ציפתה קבלת פנים אחרת לחלוטין לתפקיד ואת הניסיון שהיא רוכשת בשטחי הרמה, יחד עם הפרמדיקים שתחת פיקודה, ספק אם הייתה מקבלת באחת מבתי החולים הגדולים והנחשבים במרכז הארץ. "מה שעשיתי בסטאז' לא משתווה לפעילות בבית החולים הזה", היא משתפת. "הייתי בסורוקה. חוויתי גם את הדרום. הייתי שם ממש כשהיו הנפילות. בית חולים זה שונה. אין בעיה של כח אדם, של צוות, של עזרה. במקרה מורכב, יש אינספור מומחים. פה בשטח אני לבד. אני מקבלת החלטות שקובעות את עתיד הפצוע. יש תחושה של אחריות, אבל גם תחושה של מסוגלות. אני יודעת שאם אני אתקל בזה בבית חולים, אני אתמודד בזה לבד".
בית החולים מורכב ברובו מאנשי מילואים של חיל הרפואה, כולם עובדים כרופאים במסגרת אזרחית והם מגיעים מכל סוגי ההתמחויות – כירורגים, רופאי עור, רופאי עיניים ועוד. כפי שהם מתארים, הם נפגשים במקרים שאינם סטנדרטים – נשים הרות פצועות הכורעות ללדת, ילדים שמגיעים לבד אל הגדוד כשהם שותתים דם וממררים בבכי על כל המשפחה שנהרגה בקרבות, קטועי גפיים ופציעות גרפיות מכל הסוגים והמינים. "הילדים הם הפצועים שהכי קשה לנו להתמודד איתם. זה לא פשוט לראות ילד פצוע", אומרת מורן.
עוד באותו הנושא:
כך נראה הסיוט היומיומי של תושבי סוריה
אזרחים מכל העולם מגיעים לסוריה כדי להצטרף ללחימה
כך נשים נמכרות ונאנסות על ידי המורדים בסוריה
כצפוי, אי אפשר לטפל בכל כך הרבה פצועים מבלי שהנפש תיפצע גם היא. לכן, בקרב הכוחות פועלת גם קב"נית שאחראית על כל התמיכה המנטלית שהחיילים במקום נזקקים לה. " יש לנו הרבה אנשים שתומכים בנו. אחרי אירועים קשים או אירועים עם ילדים אנחנו מנהלים שיחת צוות וכל אחד מעלה את הקשיים שלו", מורן מספרת.
היה חייל שפרש?
"לא משהו שנתקלתי בו. היה יום שבו אחד החובשים ביקש מנוחה. זה בסדר. בגלל זה אנחנו מתחלפים. לא הגענו למצב שבו מישהו אמר שהוא לא מסוגל יותר. זה גם מעניין וגם מאתגר".
כמובן שהמצבים הקשים והמורכבים שהכוחות רואים בשטח, מביאים ללא מעט ליכוד ביניהם. "זה מאוד מאחד. זה תחושה של אחידות. אנחנו עובדים ביחד בסיטואציות לא פשוטות. זה קצת כמו שאנשים שעברו יחד מבצע או מלחמה, זה יוצר חוויה משותפת שהיא מאוד מאחדת. יש פה אנשים שצעירים ממני ב-6-7 שנים ואני סומכת עליהם. הייתי בסיטואציות שהייתי בלחץ והם עזרו לי. זה בסופו של דבר תאג"ד מאוד חזק ויש פה אווירה טובה. אנחנו מוצאים את הזמן לערבי כיף ולצאת מהשגרה והכוננות ולעשות דברים בשביל הנפש – ערבי מחלקה, פויקה, שיחות מחלקתיות ומדברים על משהו מעבר, היינו יומיים בשטח, דיברנו עשינו פק"ל קפה. משתדלים לשבור את הרצף".
"זה אחד הדברים שהפך את השירות שלי להרבה יותר משמעותי. אני גם עושה את היעוד שלי –לטפל באנשים פצועים וגם אתה יודע שאתה מטפל בפצועים שאין להם מזור אחר", היא משתפת בתחושת הסיפוק שהשירות ברמת הגולן מסב לה. "אין להם שום בית חולים שיכול לעזור להם. אלו אנשים שנקלעו ללחימה שהם לא בחרו בה. זו תחושה מספקת. זה נותן הרבה ביטחון וניסיון לצוות. הצוות שלי מוכן לכל תרחיש אפשרי. שום דבר לא מפחיד אותם. כל מה שלמדנו בתיאוריה התנסינו ועשינו איתם. אין הרבה צוותי רפואה לשמחתנו שהתנסו במלחמה. אנחנו יודעים שאנחנו מוכנים. מעבר לזה שזה סיוע הומניטארי וזה מספק, אתה מקבל ביטחון מהטיפול בפצועים האלה".