"רציתי להיות שם בשביל החיילים שלי, כמו שהיו שם בשבילי", אומר סמל שי מעתוק בתחילת השיחה שלנו. היום הוא מדריך אימון גופני בקורס מפקדים, אבל בילדותו, ממש לא חשב שבכלל ישרת בצבא.
כשהיה בן 7 אביו נפטר, והשאיר אותו ואת אמו לבד עם המון חובות. היא התגיירה והמשפחה המוסלמית שלה ניתקה איתם קשר. היא נשארה איתו לבד מול כל העולם, מפרנסת יחידה עם ילד קטן.
בגלל שלא היו לו אחים, שי חיפש לעצמו "סביבה תומכת" - הוא חשב שאם יסתובב עם ילדים גדולים ממנו, הוא לא יצטרך "הגנה" כלשהי של אחים בוגרים.
"עשיתי דברים שלא אמור לעשות וראיתי דברים שלא אמור לראות"
"כשילד בן 13 מסתובב עם נערים בני 17, מן הסתם זה לא ייגמר בטוב. בכיתה ה' התחלתי לעשן ובכיתה ו' כבר שתיתי", הוא מעיד, "לא הכרתי משהו אחר, וככל שהתבגרתי הייתי עושה דברים שאני לא אמור לעשות ורואה דברים שאני לא אמור לראות".
מהר מאוד המצב של שי התדרדר, וכשהיה בן 14.5 כבר נפתח התיק הפלילי הראשון שלו והוא הורחק מבית הספר. "הדבר שהכי צרוב לי בזיכרון זה אני יושב בבית משפט עם אזיקים, ואומרים לי שאני מסוכן לציבור - ואמא שלי יושבת מולי ולא יודעת מאיפה זה נפל עליה, היא לא הייתה מודעת למה שעשיתי מחוץ לבית", שי נזכר.
"חשבתי שבגלל שנולדתי למקום לא טוב, ככה כל החיים שלי יהיו. ידעתי שזה לא באמת אני, אלא רק ההשפעה של הסביבה שלי, אבל לא יכולתי ללכת נגד הזרם", הוא מודה.
שי נאלץ לעבור לכיתת חינוך טיפולי, בבית ספר שמורכב מאוכלוסיית נוער בסיכון ופסיכולוגים, ותוך כדי גם עבד כדי לפרנס את אמו.
"הבנתי שאם אני רוצה להתקדם בחיים אני חייב להשתנות. היו חיילים שהגיעו לבית הספר שלי והסבירו לנו על השירות שלהם, וזה פתח לי את העיניים - ידעתי שזו ההזדמנות שלי, אבל אף צבא לא היה מקבל אותי כמו שהייתי אז", הוא מסביר.
"היו לי 200 חיילים, עד היום אנחנו בקשר"
שי החליט שהוא רוצה להתגייס לקרבי, אך בגלל כל התיקים הפליליים שצבר, הוא נשלח לקב"ן ושובץ בחוות השומר: "זה היה אחרי שכבר עברתי סוג של שינוי - עוד לא הייתי במקום שאני נמצא בו עכשיו, אבל כשקיבלתי את השיבוץ חשבתי שזה לא מה שאני רוצה ולא מה שאני מחפש לעצמי".
הוא לא היה מעוניין להיות בחווה, ולכן המשיך לעבוד וסירב להגיע לשני מועדי הגיוס שנקבעו לו. בסופו של דבר הסביבה התומכת, ובמיוחד אמא שלו, הצליחו לשכנע אותו להתגייס.
"החלטתי לתת לזה הזדמנות, והגעתי למקום שבו כולם שווים ומתחילים באותה נקודת פתיחה - לא משנה מה עשית ומי היית לפני כן. חשבתי שאגיע למקום רע מבחינת האנשים והסביבה, אבל גיליתי שגם הם באו כדי להשתנות ולהוכיח שהם כבר לא מי שהיו פעם", הוא מספר.
"המפקדים שלי נלחמו עליי ורצו שאצליח יותר מכל אחד שפגשתי בחיי, והבנתי שאני יכול להוכיח את עצמי באמת - החלטתי שאעשה הכול כדי לצאת לפיקוד".
מהטירונות הוא המשיך לקורס פיקוד במג"ל והגיע לחטיבת כפיר, בה שירת כמפקד נהגי בט"ש: "בסך הכול היו כ-200 חיילים שעברו תחתיי. הייתי משמעותי בשבילם ועד היום אנחנו בקשר - היה לי חשוב לפקד עליהם, כי רציתי להיות שם בשבילם כמו שהיו בשבילי".
בסוף התהליך, שי גם הצליח לרדת 25 קילו ולצאת לקורס, שבסופו שובץ כמדא"ג בבית הספר לפיקוד, במגמת הכשרות של קורס מ"כים.
"אין לי ספק שעשיתי את הבחירה הנכונה כשהתגייסתי", הוא אומר בהחלטיות, "הייתה סביבה שרצתה לתמוך בי, אבל לא ראיתי את זה. יש משהו מבייש במקום שהייתי בו, והעדפתי להמשיך בזה במקום לבקש עזרה", הוא מסכם, "אל תתביישו לבקש עזרה - מישהו תמיד ירצה לתת לכם יד, ואני מבטיח שזה רק יהיה לטובתכם".