בן ציון לייטנר, שקיבל את אות גיבור ישראל ביום העצמאות הראשון של מדינת ישראל, הלך אמש (ראשון) לעולמו בגיל 85. הוא הותיר אחריו שלוש בנות. היום הוא יובא למנוחות.
ביום ה-19 באוקטובר 1948, בהתקפה על משטרת עיראק-אל-סואידן, עלה בידי חוליות הפורצים והחבלנים להתקרב עד למרחק של 50 מטר דרומית מבנין המשטרה, על הציר החשוב שהוביל ממג'דל לבית גוברין ולירושלים. על אף האש הקטלנית של האויב הצליחו החבלנים להבקיע שתים מחמש הגדרות שהקיפו את הבניין. כל התקדמות נוספת הייתה לאל בשל האש החזקה, שהאויב המטיר מבונקר.
הסתער ללא פקודה
מפקד המחלקה הפורצת הטיל על חוליה בפיקודו של לייטנר לחסל את הבונקר ברימונים, אך החוליה נשארה מרותקת לקרקע בגלל האש הבלתי פוסקת. כוחות האויב התבצרו בבונקר ומנעו מהם להתקרב לבניין המשטרה. בלי פקודה לעשות כך, הסתער ביוזמתו לייטנר על הבונקר, והשליך מספר רימוני יד ששיתקו אותו לגמרי. בהסתערות זו נפצע קשה כשהותקף בסכינים. עיניו נפגעו והוא שותק בחצי פנים.
בשל פציעתו אושפז לסירוגין במשך שנים ארוכות, ולמרות קשיים כלכליים שחווה בשל עסקים שכשלו, הוא סירב לקבל שילומים מממשלת גרמניה, להם היה זכאי בהיותו ניצול השואה.
העיטור העונק ללייטנר בניסן תשל"ג, אפריל 1973, על ידי שר הביטחון דאז, משה דיין. עיטור הגבורה הוא העיטור הגבוה ביותר שניתן בצה"ל, המוענק על ידי שר הביטחון בהמלצת הרמטכ"ל, זאת על "מעשה גבורה עילאית שנעשה בעת לחימה מול פני האויב תוך חירוף נפש".