במשרדו של איתי בנוביץ', מנהל התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות, יש קלסר ייעודי לזימונים של אחת התלמידות ליחידות העילית בצה"ל. לפי עובי הקלסר, די ברור שהיא זומנה לכל היחידות המובילות בתחום הטכנולוגי - סייבר, מודיעין ואחרות. בכל מקום אחר היא הייתה על תקן עילוי חריג; כאן היא פשוט חלק מהנוף.
תלמידי התיכון, שמתפקד כפנימייה, רצים ממבחן מיון למשנהו. לרוב הם מסתיימים בהצלחה. "זה מחרפן את התלמידים", אומר בנוביץ' על הקונפליקט הקבוע שלהם סביב השאלה איפה הם ישרתו. צרות ש עשירים, או במקרה הזה של עילויים.
תלמידי הפנימייה מכנים אותה "הבועה", אבל בועה במובן החיובי של המילה. כזו שמורכבת מכל הקשת החברתית בישראל – יהודים דתיים וחילונים, ערבים ותושבי הפריפריה – ונהפכה ליצרנית סדרתית של חיילים ביחידיות הכי מסווגות של המודיעין. אפילו מפקד "תלפיות" כיום הוא בוגר בית הספר; די ברור שהם פיצחו את השיטה.
נערים ונערות שהחליטו לעזוב את הבית וללמוד בפנימייה הם בדרך כלל רמז לסיפור חיים קשה. אבל לא פה: זו פנימייה של חנונים שגאים להיות חנונים, בעלי רעב לכבוש את העולם ולהפוך למנהיגים. לא פחות מזה.
"החנונים שולטים בעולם"
עבורי, מי שהיה תלמיד לא משהו (אבל מגדל בן שמסתמן כחנון האולטימטיבי), הכניסה לבית הספר מאוד מעניינת. אנחנו בלב ירושלים, אבל המקום מזכיר קיבוץ. מאוד ירוק, מאוד שקט. אפילו המבנה של בית הספר נראה מרגיע ומזמין. ממתי בתי ספר נראים מזמינים?
שתי קבוצות של תלמידים משחקות בלובי של בית הספר. בקבוצה אחת משחקים שח, בשנייה שש-בש. אחרים יושבים בצד עם כלי נגינה. בפינה אחרת נראות חוברות של מתמטיקה ופיזיקה. תמונה שונה מאוד מהמצוי במדינה שבה רוב הפנימיות מאכלסות ילדים שהוצאו מהבית על ידי שירותי הרווחה, או כאלה שהוציאו את עצמם. מצד שני, במדינות מעבר לים יש לא מעט פנימיות כאלה. בארה"ב מפעיל הצבא במסגרת בתי הספר פנימיות שנחשבות למובילות; בבריטניה לומדים ב"איטון" בני האצולה, מנהיגי העתיד של הממלכה.
הלימודים קשים, אבל הם לא העיקר. בכלל, מפתיע לגלות שבין התלמידים יש כאלה שהציונים שלהם בבית הספר הקודם לא היו להיט גדול. המילה הזו, "מנהיגות", נמצאת בראש הטבלה. מנהיגות בשלל תחומים עבור אנשים שבבית ספר הקודם שלהם סומנו דווקא כמבודדים או מופנמים. אתה רואה את הקבוצות בלובי ומבין שהם עברו כאן שינוי אדיר.
"אנחנו תיכון פנימייתי ארצי שכיום לומדים בו 260 תלמידים מ-110 ישובים בישראל, עם ייצוג מכובד לפריפריה. דווקא אין לנו תלמידים מתל אביב", מפתיע אותי בנוביץ'. "הרי בתל אביב יש הכל, הם לא צריכים אותי. מי שמגיע הנה חייב לעמוד בקריטריון אחד מרכזי - שהוא רוצה ללמוד. להורים אני אומר, אם אתם רוצים בגרות מעולה, אל תבואו. הם אמנם יקבלו את זה, אבל לא נמדדים על הבסיס הזה". מה הם כן רוצים? "סקרנים שרוצים ללמוד, ולא תמיד יודעים איך לעשות את זה".
אז המקום מכוון לגובה, אבל בנוביץ' מבהיר: זאת המטרה, לא נקודת המוצא. "אני לא מתעסק בכלל בשאלה מיהם ההורים שלך. זה שאבא שלך הוא פרופסור באוניברסיטה לא מעניין אותי. גם שכר הלימוד, קרוב ל-3,000 ₪ לחודש, הוא לא באמת חסם כי 50 אחוז לא משלמים שכר לימוד מלא או בכלל".
ארבע המגמות של בית הספר הן מוזיקה, מדעי הטבע, מדעי הרוח ואמנות. התלמידים לא חייבים להיות פסנתרני-על או איינשטיינים; מספיק שיהיו להם הבסיס ובעיקר הרצון. ניצוץ. יש פה חשיבה חברתית: הרי עומק הכיס של ההורים יכול להיות כל ההבדל בין פסנתרן קונצרטים בפועל ואחד שרק עשוי להפוך לכזה. "כשאתה מדבר איתם על הנושא אתה רואה תשוקה", אומר בנוביץ'. "יש הרבה ילדים שאומרים לך, 'אני מתעניין באריסטו ובאפלטון', אבל רבים מהם בארון. קורה שהם אומרים כאן בראיון, 'אני קורא על הנושאים האלה, אבל אל תגלה'. לפעמים הם לא הרגישו בנוח עם מי שהם בבית הספר הקודם, אפילו הסתירו את העניין מעצמם".
הפנימייה משחררת את הכישרונות הצעירים מהסטיגמות החברתיות, או ליתר דיוק הופכת אותן על הראש. "אני לא מחפש מחוננים", אומר בנוביץ', "אבל החנונים שולטים בעולם ופה הם מרגישים את זה. תלמיד שהיה אאוטסיידר מרגיש פה בנוח עם מי שהוא. ככה נעלמים מלא רעשים בנפש ופתאום הוא מרגיש בנוח. אתה לא צריך להתנצל כאן אם אתה גיי, ערבי, ימני או שמאלני. זה אפילו קול. פה אתה מנגן על כינור וגאה בזה. תלמיד אחד אמר לי, 'אני הולך בפעם הראשונה באמצע המסדרון'. זה דבר עמוק וזה הכוח של המקום הזה. אני למשל מלמד ביולוגיה, ואם תשים אותי בתיכון רגיל, אני לא אשרוד דקה. באמת, אני חושב שהייתי מורה רע מאוד בבית ספר רגיל. אבל פה אני מצליח להביא אותם לידי ביטוי".
הצבא צועד על אונותיו
במהלך הסיור שלי בפנימייה אני נחשף לחיבור של המקום לצה"ל. אחוז הגיוס כאן מטורף, בין 97 ל-100. 30 אחוז מהבוגרים הם קצינים, 15 אחוז מהבוגרות - קצינות. יותר מכפול מהמוצע באוכלוסייה. אבל הגאווה האמיתית נמצאת בממשק ליחידות המודיעין. 25% מהבוגרים משרתים ביחידות קרביות, אבל הרוב מגיעים למה שבנוביץ' מגדיר כ"יחידות השכל בצה"ל". בלי להיכנס לשמות ומספרים מסווגים, אחוז בוגרי בית הספר שמתקבלים לתלפיות, לסייבר ול-8200 גבוה מכל בית ספר אחר בארץ בפער משמעותי. אגב, התלמידה עם הקלסר מפתח הכתבה נמצאת היום בתלפיות. בנוביץ' מספר גם על תלמידה שהחליטה לוותר על תלפיות, ו"היום היא במשהו אחר".
אני יוצא לסיבוב ורואה את התלמידים, קבוצות-קבוצות, לומדים או משחקים. ללא ספק מגובשים. שיחות אקראיות מעלות תמונה דומה לזו שמצייר המנהל: ילדים שבית הספר הקודם לא ידעו איך לפתח אותם או לאתגר אותם.
תהילה ממגמת המוזיקה מספרת: "באתי כי אני אוהבת ללמוד ורציתי מקום שמקדם לימודים ברמה גבוה. זה לא היה בבית ספר הקודם שלי. זה לא שאנחנו יושבים בכיתה כמו סובייטים, אבל רוב הדיבורים שלנו יהיו בתחום הלימודים. האמת היא שגם הבדיחות שלנו מאוד מוזרות. כן, טוב, תכלס בדיחות של חנונים".
נדב, גם הוא במגמת מוזיקה: "באתי בגלל הרמה הלימודית והחברתית. כולם פה אנשים כמוני". עומר, תלמיד י"ב שמנגן בטרומבון, מספר לי שהוא נמצא כיום במיונים לתזמורת צה"ל. "ממש לא היה לי טוב בבית הספר בעפולה, העיר שלי", הוא אומר. "לא היה לי שם אתגר ומקום להתפתח, ופה יש לי את זה. בזכות המקום הזה אני מכוון ממש רחוק".
התוכנית המקורית הייתה להפציץ אותם בשאלות על הבחירה שלהם בחיי פנימייה, אבל מהר מאוד מתברר שזאת בכלל לא שאלה מבחינתם. הם מספרים על החיים שאחרי יום הלימודים (אגב, יום שיכול להסתיים גם בשבע בערב): יציאה לקניון, משחקי כדורסל. חיים רגילים של ילדים רגילים.
ליאה, במקור מכפר אורנים, מוסיפה: "אנחנו שווים בין שווים, זה משהו שאנחנו סופגים מבית הספר. האנשים שלומדים פה באים מכל הארץ – דרום, צפון, כל מיני שכבות. הבועה שלנו מורכבת מאילת ועד מטולה, כל אחד מרקע אחר. אנחנו חלק מהחברה, לא משהו שמגיע ממקום מנותק או מתנשא".
אני לא יודע הרבה על חינוך, אבל אולי שווה לאנשים שעובדים בתחום להציץ אל תוך הבועה הזאת ולאמץ כמה מהלכים וערכים. גם להורים יש כאן מסר חשוב: ילדים לא חייבים לצאת מצטיינים מהרחם. עם התמיכה הנכונה, מספיק שיש בהם את הניצוץ.
ב-14.12 ייערך יום פתוח בבית הספר, פרטים באתר התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות