תוצאות של מלחמות וקרבות לרוב נקבעות לא רק לפי גודל הצבאות הלוחמים, אלא גם לפי הנשקים והטכנולוגיות שעומדים לרשות כל אחד מהצדדים. שימוש בנשק המתאים ובטקטיקה הנכונה יכולים להוביל לניצחון של מעטים מול רבים, ולהחזיר רבבות הביתה בשלום.
אבל כמו שנשק מוצלח יכול להטות את תוצאת הקרב לטובתך, כך גם נשק גרוע יכול לעשות בדיוק ההיפך – ומסתבר שלא רק שהיו לא מעט כאלו בהיסטוריה האנושית, חלק נכבד מהם גם ממאה השנים האחרונות. אספנו עבורכם רשימה קצרה של כמה מהנשקים הגרועים ביותר שאי פעם יוצרו ונעשה בהם שימוש במהלך קרבות אמיתיים. זה מה שקורה כשלא באמת בודקים את מה שיוצא מהמפעל.
רובה עם שבעה קנים יותר מדי
הרובה מסוג "נוק" (Nock Gun) פותח בממלכה המאוחדת בשנת 1779 על ידי מהנדס בשם ג'יימס וילסון, שככל הנראה לא הוציא שם טוב לבית הספר שהסמיך אותו לכך. הרובה היה בשימוש הצי המלכותי בין העשור האחרון של המאה ה-18 ועד 1804, והוא לקח חלק במלחמות הנפוליאוניות.
הייחודיות של רובה ה"נוק" נבעה מכך שהיו לו לא פחות משבעה קנים, שכולם ירו בו זמנית. המטרה הייתה לעמוד על אחד מראשי התרנים שעל האנייה, לכוון ולפגוע בקבוצות מלחים על ספינת אויב אשר התגודדו במקום אחד – וכך לפגיעת שבעת הכדורים ביחד תהיה השפעה הרבה יותר מאסיבית.
הרעיון התיאורטי היה נחמד (במושגים של מלחמות), אבל על דבר אחד המהנדס הבריטי לא ממש חשב כאשר הוא פיתח את ה"נוק".
כל אחד מכם שירה לפחות פעם אחת ברובה בוודאי זוכר תופעת-לוואי קטנה של הירי, שנקראת רתע. בלי להיכנס ליותר מדי פרטים פיזיקאליים, ברור לכולנו שככל שיורים יותר כדורים במקביל כך גדל הרתע – ומסתבר שכשיורים שבעה כדורים במקביל, הרתע הזה מספיק חזק כדי לפרוק ליורה את הכתף, ולפעמים אפילו לשבור אותה. בנוסף לפציעות הגופניות, הרתע החזק היקשה על היורה בו לכוון אותו כראוי, כך שגם האפקטיביות שלו ירדה. הבריטים מיהרו לפתח דגם מוקטן של הרובה, אך גם לו היה רתע חזק מדי - ועד מהרה הוא יצא משימוש.
נשק נגד טנקים שלא חודר טנקים
רובה "בויס" נגד-טנקים (Boys Anti-Tank Rifle) הוא עוד פיתוח בריטי מוצלח שמצטרף לרשימה הזאת, ומדורג גבוה ברשימת "הנשק נגד-טנקים הגרוע ביותר אי פעם". הרובה המדובר היה רובה אשר נישא על גב החיילים, ונועד לירי על ידי חיילי חי"ר מהשטח נגד טנקים – רק שאורכו היה קצת יותר ממטר וחצי, ומשקלו (ללא תחמושת) היה 16 ק"ג, כך שלסחוב אותו לא ממש היה נוח. מעבר לכך, כמו כל נשק מאסיבי אחר, גם לרובה ה"בויס" היה רתע חזק, מה שגרם ללא מעט חבלות בכתפיים ובשרירי הצוואר של המשתמשים בו. על כך נוסיף שלמרות גודלו של הרובה, במהלך בנייתו נעשה שימוש נרחב בברגים קטנים מפלדה רכה, מה שהיקשה ממש על תחזוקתו.
אבל עדיין לא הגענו לכישלון המרכזי של ה"בויס" – מסתבר שבעוד שבתחילת המלחמה הצליח הרובה לחדור את השריון של הטנקים של האויב, עובי השריון גדל והתעבה במהלך המלחמה, והרובה פשוט לא הצליח לחדור אותם יותר. לאחר שהפך לא יעיל, ניסו ב-1942 להסב אותו לנשק המותקן על מטוסים. לשם כך, קוצר הקנה – מה שרק האט את מהירות הקליעים והפך את הנשק לאף פחות יעיל ממה שהיה קודם.
אקדח שמכוון על היורה
הרבה לא ידוע לנו על האקדח ה-Cochran Turret Revolvers, מאחר ומדובר בסוג אקדח די נדיר. כמו שניתן לראות בתמונה, התוף של האקדח מסתובב על ציר אנכי ולא אופקי כמו אקדחי התוף המוכרים. מסתבר שהמבנה המיוחד שלו מעניק לו רתע מינימלי, ולפי דיווח של אחד מבעלי האקדח הזה, אין לו רתע בכלל. אז מה הבעיה? המבנה. אפשר לראות בקלות שכאשר התוף טעון לגמרי, חלק מהכדורים מכוונים אל היורה עצמו. אז נכון, כדורים אמורים לצאת רק מהקנה ולא אמורות להיות תקלות באופן תיאורטי, אבל כולנו יודעים שתקלות תמיד קורות, ומספיק שסדק קטן יגרום לתוף או לאחד הכדורים להתחמם יותר מדי, וזה יהיה האקדח האחרון שתחזיקו אי פעם.
מה שכן, אם ייצא לכם למצוא אחד כזה, עדיף שתשקלו למכור אותו מאשר ללכת איתו למטווח – כמו שאמרנו, מדובר באקדח נדיר, ומכירות פומביות שלו באינטרנט מגיעות לסכומים של למעלה מ-10,000 דולר, ובמקרים מיוחדים אפילו כפול מזה.
"המקלע הגרוע בהיסטוריה של הלוחמה"
ה"שושא" (Chauchat) היה מקלע צרפתי שפותח במלחמת העולם הראשונה, והיה בשימוש של עוד כ-8 מדינות נוספות. המקלע היה נפוץ מאוד בקרב חיילי ארץ הבאגט, ואף יוצר דגם מיוחד לאמריקאים, שיתאים לתחמושת שלהם. הנשק עצמו לא היה קל במיוחד, ושקל כ-9 קילוגרמים ללא תחמושת. מאחר ומדובר במקלע עם קצב אש של 240 כדורים לדקה, ועל מנת להקל על הלוחמים שנושאים עליהם את הציוד הדרוש, החליטו היצרנים להוריד ממשקל המחסניות וייצרו אותן כאשר צד אחד שלהן פתוח. וכאן טמונה הבעיה – הפתחים במחסניות אמנם לא היו גדולים מספיק כדי שהכדורים ייפלו החוצה, אבל הם בהחלט היו גדולים דיים כדי שבוץ, אבק וכמויות של לכלוך יכנסו פנימה – מה שהיווה את הגורם מספר אחת למעצורי ה"שושא".
הנשק גרם לכל כך הרבה תקלות, עד שמיד לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה החליף הצבא הצרפתי את כל מקלעי ה"שושא", והצבא האמריקאי אף הקדים והחליף אותו תוך כדי המלחמה, ממש לקראת סופה. עד היום מומחים רבים מעניקים ל"שושא" את התואר "המקלע הגרוע ביותר שנכנס לשירות צבאי בהיסטוריה של הלוחמה".
רימון שנדבק לאויב הלא נכון
עוד המצאה בריטית מתוחכמת שנכנסת לרשימת הבושה שלנו. הטנקים הצבאיים הפכו לכלי חשוב מאוד להצלחה בקרב במהלך מלחמת העולם השנייה, אך מאחר והיו עדיין חלק יחסית חדש מהמערכה והטקטיקות הצבאיות, הצבאות הלוחמים התקשו למצוא דרכים טובות כיצד להילחם נגדם.
אחת ההמצאות הפחות המבריקות כדי לפתור את הסוגיה הזו הייתה רימון יד מספר 74 שהומצא בבריטניה (Anti-Tank Hand Grenade no. 74), או בשמו הנפוץ היותר – "הפצצה הנדבקת" (Sticky Bomb). הרימון הגיע בתוך מעטפת מיוחדת, שכאשר הוסרה יכול היה הרימון להידבק בקלות לעצמים שונים, כמו לדוגמה – טנקים. ההפעלה הייתה פשוטה: על הלוחם להפעיל את הרימון ולהוציא אותו מהמעטפת, לזרוק אותו על טנק אויב, ובזה זה נגמר. הבעיה, אבל, התגלתה רק בשטח. מעבר לכך שהתברר שהרימון התקשה להדבק לטנקים מאובקים או מלאי בוץ (וכידוע לכולנו, טנקים לא תמיד מגיעים לקרב אחרי שטיפה יסודית), התברר שהרימון דווקא הצליח להידבק נורא בקלות לאלו שניסו לזרוק אותו – היה והחייל לא היה מסיר את המעטפת בצורה הנכונה והמדויקת, הרימון היה פשוט נדבק אליו – וזה כמובן, לא יכול להסתיים בצורה טובה.
כלבים נגד-טנקים שרודפים אחרי הטנקים הלא נכונים
כפי שכבר צוין, במהלך מלחמת העולם השנייה ניסו אומות רבות למצוא נשקים יעילים נגד טנקים של צבאות אויב. גם הסובייטים חיפשו דרכים להשמיד את הטנקים הגרמניים (בשלב של המלחמה בו הם נלחמו בהם), והגו פתרון יצירתי – לאמן כלבים לרוץ עם מטעני חבלה אל עבר הטנקים הגרמנים, ולפוצץ אותם מרחוק. תשמחו לדעת שהניסיון נכשל כישלון חרוץ, ועל כך מוענק לסובייטים פרס "הנשק נגד-טנקים הגרוע ביותר אי-פעם".
על מנת לאלף כלבים לרוץ אחרי טנקים, הסובייטים החזיקו אותם מספר ימים ברעב, והחביאו אוכל מתחת לטנקים שהביאו במיוחד לאימון. לאחר מכן שיחררו את הכלבים שלמדו לרוץ לכיוון הטנקים, לא לפני שהוצמד אליהם משקל שדימה את מטעני החבלה שיסחבו עליהם. גם כאן, הבעיות התגלו רק בשטח. לשימוש בכלבי תופת נגד טנקים היו שתי בעיות רציניות – הראשונה הייתה שעל מנת לחסוך בכסף, הטנקים במהלך האימון לא ירו, אבל הטנקים הגרמנים בהחלט לא חסכו בקליעים כאשר הכלבים רצו לכיוונם. כך קרה שהכלבים נבהלו, הסתובבו, ורצו ישר חזרה אל עבר הסובייטים. הבעיה השנייה הייתה לא פחות חמורה – מסתבר שהדלק שבו משתמשים הטנקים הגרמנים שונה מזה של הסובייטים, וזה גורם לכך שהריח של הטנקים שונה בתכלית, מה שגרם ללא מעט כלבים לרדוף דווקא אחרי הטנקים הסובייטים, במקום אחרי אלו הגרמנים.