עשרות חיילים הודים נהרגו בשבועות האחרונים במאבק על גבול נידח בהימליה, אחרי שנאבקו בסלעים, מקלות ואגרופים חשופים מול חיילים סינים. כנראה שנהרגו גם כמה חיילים סינים שם מסתירים את הנתונים.
בעולם שואלים איך נהרגים עשרות חיילים מבלי שנורה אף לא כדור אחד. הסיבה שלא היו שם כלי נשק, היא בגלל הסכם שנחתם בין המדינות במסגרתו הוחלט לפרז את הגבול 2 ק"מ לכל כיוון מנשק חם.
מדובר בשניים מהצבאות הגדולים בעולם שבארסנל של כל אחד מהם יש גם לא מעט ראשי נפץ גרעיניים. אין דרך להעריך באמת לאן הולך המשבר ההודי-סיני החדש-ישן או ידו של מי תהיה על העליונה. לפחות מבחינת המספרים הגדולים אפשר להגיד שלהודים אין סיכוי אמיתי במלחמה מול סין.
לסינים יש למעלה מ-2 מיליון חיילים לעומת 1.4 מיליון של הודו. חיל האוויר הסיני הוא השלישי בגודלו בעולם שרק בתחום מטוסי הקרב מעמיד נתון כולל של 2,500 כלי טיס לעומת 1,800 בכל חיל האוויר ההודי. אבל ההבדל העיקרי נמצא כמו תמיד בפרטים.
חייל מול חייל
מבנה החברה ההודית שמחולק למעמד היררכי נוקשה, קסטות, משפיע גם על הצבא. מכיוון שכמעט ולא ניתן לעבור בהודו ממעמד אחד למשנהו נדיר שבני המעמד הנמוך יצליחו להתגייס לצבא, למעט יחידות החי"ר. עיקר החיילים בצבא הודו מגיעים מבני המעמד הבינוני וגם הגבוה.
עניין המעמדות משפיע לא מעט על האווירה בצבא ההודי, כאשר הקצינים מגיעים מבני המעמדות הגבוהים ואילו החיילים מהמעמד הנמוך. הדבר הזה יצר לא פעם עימותים בתוך היחידות שלפחות על פי כלי התקשורת בהודו גם הגיעו לעימותים אלימים.
רמת האימון של הלוחם ההודי נחשבת לטובה, הם ידועים גם באומץ שלהם. ועדיין, העובדה שהודו היא מדינה עם אחוזי עוני גבוהים משפיעה גם על יכולת האימון של החיילים. יחד עם עניין המעמדות הדבר משפיע על רמת הלוחם ההודי. וישנה בעיה נוספת, והיא הציוד.
להודו יש ערב רב של כלי נשק. תתי מקלע מישראל, גרמניה, ארה"ב ועוד. רובי סער כמו קלצ'ניקובים רוסים, גליל ותבור מישראל, M-4 מארה"ב ועוד. לא פעם ניתן לראות באותה הפלוגה קלצ'ניקוב ו- M-4. כלי נשק בקטרים שונים שמייצרים לא מעט כאב ראש לוגיסטי עבור הצבא.
הסיפור הזה נכון גם לשאר אמצעי הלחימה. בצבא ההודי שילוב של נשק מודרני לצד כלי נשק על גבול העתיק שרכשו לפני שנים רבות מבריה"מ. למשל בתחום הארטילריה שמורכבת רובה מתותחים נגררים ישנים בקטרים שונים וממדינות שונות.
מהצד השני החייל הסיני מגיע מחברה דיקטטורית נוקשה שחישלה אותו לשירות הצבאי כבר מגיל יסודי. מומחים בעולם מחשיבים את החייל הסיני לממושמע באופן קיצוני, אכזרי מאוד ורמת האימון שלהם נחשבת לגבוהה מאוד. בעולם מציינים שהחייל הסיני הוכיח עד כמה הוא אכזרי כאשר באירועי עבר לא היסס לפתוח באש חיה גם נגד בני עמו.
הצבא הסיני חימש את הלוחמים שלו בציוד מתקדם ולא פחות חשוב ישנה אחידות, בניגוד למקרה ההודי. רובי הסער של הלוחמים הסינים הם הקלצ'ניקוב לסוגיו, לרוב מייצור מקומי ולא נראה חיילים סינים מאותה יחידה נושאים ערב רב של כלי נשק שונים.
גם בתחום השריון לסינים כוח מתקדם על בסיס טנקים רוסים מייצור מקומי ששודרגו והותאמו לצבא הסיני. הארטילריה נחשבת לאחת מהחשובות בצבא הסיני. זאת משום שהתו"ל שלהם תואם לזה הרוסי שקובע כי יש להביא "סערה של אש" לשדה הקרב. לכן, לצד אלפי יש להם גם אלפי משגרים של רקטות מקטרים שונים. לרשות החייל הסיני עומדת כמות הרבה יותר גדולה ועוצמתית מאשר לחייל ההודי.
טייס מול טייס
מאז שירתו הטייסים ההודים תחת כתר המלכה הבריטית הם נחשבו לאמיצים במיוחד. עד שנת 1990 היה חיל האוויר ההודי בין הגדולים בעולם אך מאז הוצאו מטוסים רבים מהשירות בכדי לשמור על איכות טכנולוגית אם כי לא באופן מספיק.
מצד אחד להודים 250 מטוסים מסוג סוחוי 30, שנחשב מתמודד ראוי למטוסי ה F-15 המערבי. יש גם 50 מטוסי מיג 29. אבל כמו שאר זרועות הצבא חיל האוויר ההודי מתבסס על פלטפורמות ממדינות שונות.
בסד"כ שלו ניתן למצוא גם את מטוסי המיראז' 2000 הצרפתי וגם מטוסים ישנים יותר כמו 200 מטוסי מיג 27 ו-400 מטוסי מיג 21 - שאחד מהם הופל לא מזמן על ידי F-16 פקיסטני.
מצד אחד הטייס ההודי נחשב איכותי ואמיץ, לא פעם הם התאמנו עם חיל האוויר הישראלי והאמריקאי. ועדיין, אין להם הרבה שעות טיסה לאימון, והמצב הכלכלי גם משפיע על מצב התחזוקה של כלי הטיס. דברים שהביאו ללא מעט תאונות שגבו חיי טייסים רבים במהלך השנים האחרונות.
אחוז כלי הטיס המקדמים של חיל האוויר הסיני כפול ויותר מאשר בזה של הודו. מדובר על מטוסי קרב כמו הסוחוי Su-30, Su-35 ולצד מטוסי הקרב הרוסים האלה גם מאות כלי טיס מתקדמים תוצרת התעשייה המקומית. לכך יש חשיבות מאוד גבוה גם ברמת התחזוקה של כלי הטיס, בניגוד למקרה ההודי.
הבדל נוסף נמצא גם ברמת האימונים. לטייס הסיני יש הרבה יותר שעות טיסה לאימונים. כן צריך להגיד שההפעלה שלהם הרבה יותר נוקשה ופחות פתוחה לשיקול דעת עצמאי כמו במקרה ההודי, ולא פעם הדבר הזה לבדו יכול להכריע את עימות של ראש בראש.
בשורה התחתונה
כבר בשנת 2009 התפרסם דו"ח של משרד ההגנה האמריקאי ובו נטען כי צבא סין הופך עם כל שנה שעוברת להיות כוח משמעותי וגדול יותר, ונראה שלצבא זה יש את הפוטנציאל הגבוה ביותר להשתוות לצבא החזק ביותר בעולם - צבא ארצות הברית.
הדו"ח מספר על תהליך מודרניזציה של צבא סין, הכולל רכישה של מערכות נשק מתקדמות ביותר, תוך שמירה על כמות אדירה של אמל"ח וכוח אדם. הסינים לא הגיעו לרמה של צבא ארה"ב, אבל כמעט כל המחקרים שהתפרסמו בשנים שחלפו מאז, שמים את צבא סין במקום השני במדד העוצמה העולמית.
בחינת הסד"כ הסיני מגלה דרקון שגדל בכל שנה ומאיים בנוכחותו על מדינות רבות, בהן הודו. השאיפה של סין להפוך למעצמה עולמית מובילה, הביא להשקעה גדולה בתקציב הביטחון הענק שעבר את ה-175 מיליארד דולר.
מול זה עומד תקציב הביטחון ההודי על עם כ-55 מיליארד דולר, מה שמסכם את ההבדלים בין הלוחמים של שני הצדדים.
