כולם יוצאים עם חוויות מהצבא, אך יש כאלה שיודעים לעבור שירות צבאי שלם ולהשאיר אחריהם חוויה שספק רב אם קרתה, אבל הפכה לאגדה אורבנית שעל ברכיה מחונכים דורות רבים של חיילים. אחרי מחקר מעמיק בנבכי הרשת אנו מגישים: האגדות האורבניות המפורסמות בצה"ל וגם בעולם, שימשיכו לסקרן חיילים גם בעוד שנים מהיום.
נקמה עירומה
נתחיל עם סיפור מהבית. מספר חיילות צה"ל בבסיס לא ידוע החליטו לנקום באחת מחברותיהן לשירות שלטענתן התחנפה למפקדים יתר על המידה. החברות הטובות תיעדו אותה בעודה מתקלחת כשהן כביכול מציצות לה דרך חור המנעול והפיצו את התמונות (באיכות די ירודה יש לציין) לחלל החיצון, לפורומים ודיונים במרשתת (מדובר בשנת 2003, כשמארק צוקרברג עוד היה חנון אנונימי בקולג').
התמונות המדוברות הגיע לידיה של אחת הגולשות שהחליטה להסיר את הכפפה והעבירה אותו לחטיבת דובר צה"ל. תשובת הדובר לא איחרה לבא וענתה לאותה הגולשת בפירוט רב: "אולי זה מפוברק ואולי לא. אם תתקבלנה תלונה, נבדוק". התלונה בוששה להגיע ואמיתות התמונה לא נבדקה מעולם. איש אינו יודע אם אמת היא או שמא הייתה חלום וזו הפכה לאגדה אורבנית על חיילת, על עירום ועל הרעות.
>> נושמים צבא? לסיפורים הכי מעניינים, הצטרפו לפייסבוק של פז"ם
דולפינים לא ידידותיים כל-כך
אגדות אורבניות שאף זכו לייצוג הוליוודי לא מבוטל סובבות סביב תפקידיהם של דולפינים לוחמים. בשנת 2005 פורסם דו"ח של צבא ארצות הברית שבו נטען כי עקב ההוריקן "קטרינה" נהרס אחד מבסיסי הבית של התכנית לאילוף הדולפינים הלוחמים, שהדולפינים ברחו אל האוקיינוס, שהצבא מחפש אחריהם - ושהם מסוכנים לציבור. הידיעה עוררה התעניינות ופניקה בקרב הציבור האמריקאי שאכל את זה כמו גדול והיה אחוז אימה נוכח הדולפינים המסוכנים שעשויים לנגוס בילדיהם לחופי האוקיינוס. לבסוף, הצבא האמריקאי שינה את גרסתו וטען שהיא בדויה ושנשלחה כבדיחה. חובבי האגדות האורבניות המשיכו להפיץ את האגדה. מה שבטוח ששמם הטוב של הדולפינים נפגע לעד.
רחל אמנו ברחובות עזה
אגדה אורבנית מסתובבת ברשת על אישה מסתורית שנגלתה לכמה כוחות שונים ברצועת עזה במהלך מבצע "עופרת יצוקה". חיילים מאותם הכוחות מספרים שאותה האישה הופיעה בעיתוי קבוע לפני כניסת הכוח לתוך מבנה בעודה עטויה ברעלה על פניה ושהזהירה אותם מפני הכניסה לתוך המבנה וכל זה בשפה העברית. כששאלו אותה החיילים מאיפה היא יודעת עברית, אמרה להם אותה אישה מסתורית: "אני רחל אמנו, נשלחתי מהשמיים לשמור על החיילים וזה בזכות התהילים שעם ישראל קורא להצלחתם".
אותו הסיפור סופר על ידי חיילים ומפקדים מכוחות שונים ורץ ברחבי הרשת עוד מימי המבצע, אולם, אותה אישה לא תועדה מעולם, למרות שחיילים רבים חבים לה את חייהם.
הפינגווינים שהטיסו את חיל האוויר הבריטי חצי עולם
טייסי חיל האוויר המלכותי הבריטי במלחמת פוקלנד (שנות ה-80 המאוחרות) הפיצו אגדה אורבנית על תופעה משונה של התנהגות הפינגווינים באי ג'ורג'יה הסמוך לאנטרטיקה. על פי דבריהם (המפוקפקים) של הטייסים, הפינגווינים באי זקפו את ראשיהם אל האוויר בכדי להתבונן במטוסי הצבא שחלפו מעליהם, עקבו אחריהם עוד עוד בסקרנות רבה עד שמרב הטיית ראשם לאחור איבדו את שווי המשקל ומחליקים לאחור.
19 שנה אחרי שהסתיימה המלחמה ההיא ואחרי שטייסי הקרב חזרו עם סיפורי הגבורה המהוללים על פינגווינים שנפלו מתדהמה נזעק חיל האוויר המלכותי הבריטי לבדוק את הסוגיה. במחקר מדעי מעמיק שארך 5 שבועות תועדו מלמעלה תגובות הציפורים ב-100 שעות צילום והכל בעלות של 36 אלף דולר מתקציב משלם המסים בממלכה המאוחדת.
מסקנת המחקר: לא, הם לא נופלים.
החוקר הראשי הנבוך טען שלא מדובר במתיחה ושטענות הסרק שהפיצו הטייסים מרום טיסתם לא היו המטרה לשמה נוסד המחקר - אלא שהמחקר נועד למטרות שימור עתידיות ולמחקר עתידי: האם כלי טיס מפריעים לפינגווינים ואיך הם מגיבים לרעש ההליקופטר החג מעל ראשיהם (כי הפינגווינים, כמו הדולפינים, ידועים ביכולתם הקרבית). משהו אומר לנו שהם לא מחכים בציפייה דרוכה ליום העצמאות בשביל המפגן האווירי של חיל האוויר.
ולסיום – הודעה מתחת לבול
במהלך מלחמה שארצות הברית השתתפה בה, נניח וייטנאם (אף אחד לא זוכר איזו, זה לא משנה, זו אגדה), חייל נהג לכתוב לאימא שלו פעם בשבוע כדי שתדע שנשמתו עדיין בעולם הזה והוא עדיין אוהב במבה (או סנדוויץ על חמאת בוטנים כי הוא אמריקאי). בשבוע אחד הוא לא כתב לא והאם החלה לדאוג.
כמה שבועות לאחר מכן, היא קיבלה מכתב מהצבא בו מדווח כי בנה נחטף ומוחזק במחנה מעצר. לשם הרגעה צוין במכתב שהצבא לא רואה סיבה שיפגעו באותם בחיילים החטופים באופן כלשהו.
כמה שבועות מאוחר יותר קיבלה האם מכתב מבנה וקראה נרגשת:
"אמא היקרה,
נסי שלא להיות מודאגת בגללי, מתנהגים אלי יפה ואשתחרר בקרוב עם סוף המלחמה. אנא ודאי שטדי הקטן מקבל את הבול ומוסיף אותו לאוסף שלו.
אוהב אותך,
ג'ו".
האישה היתה כל כך נרגשת לשמוע על החדשות המרגשות, אך היתה מוטרדת כי לא הבינה מי היה "טדי הקטן", היא החליטה לקלף בעדינות את הבול מהמעטפה ולהעיף מבט. מה שהיה כתוב בצד השני של הבול היה: "הם קטעו לי את הרגל!"
סיפורי הזוועה של חיילים שלחמו בוייטנאם, (או בקוריאה לצורך העניין) מוכרים היטב ולא מן הנמנע שהסיפור הזה אמיתי. מה שבטוח, הוא הפך לאגדה מוכרת בכל צבא ארצות הברית.