יום שלישי, תשע בבוקר בשעון החוף המזרחי. כ-60 בני נוער אמריקאים נותנים חיבוק ונשיקה אחרונים להורים, לאחים ולאחיות, רגע לפני שהם עולים לטיסה לישראל ומתגייסים לצה"ל. אלה רגעים מרגשים שאי אפשר להישאר אדישים אליהם; רגעים אחרונים לפני תקופה מאוד ארוכה של עצמאות.
"אתה לא מבין כמה זה קשה. החודשים הראשונים יהיו לי הכי קשים, עד שאדע שהיא תסתדר", אומר לי אחד האבות בעודו מוחה את הדמעות. בתור ישראלי שירד מהארץ, הוא יודע בדיוק לאן בתו הולכת ומה הקשיים שהיא עשויה לחוות. היא, לעומת זאת, נמצאת באופוריה שאי אפשר להסביר. על גג השמיים.
עשרות הנערים עולים למטוס כאילו מדובר בטיול שנתי ארוך במיוחד. 10 שעות אחר כך - וכעבור כמה יבשות - וניצנים של התרגשות בוקעים גם מפניהם של הציניקנים הגדולים ביותר. זה ממש כמו מפעל. פעם בכמה חודשים אנחנו שומעים במהדורת החדשות על "עוד טיסת עולים" שנחתה בישראל. גם הטיסה הזו נשמעת שגרתית ומובנת מאליה, רק שכמו תמיד, המציאות קצת יותר מורכבת. "נפש בנפש" הזמינו את mako פז"ם להצטרף לטיסה כדי להראות כמה הסיפור מורכב, ובעיקר כמה בירוקרטיה וקשיים עומדים מאחוריו.
אין זכר לבירוקרטיה
הנערים יורדים מהמטוס היישר לטקס קבלת הפנים החגיגי. אנשי ארגון נפש בנפש, בשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית לישראל, קרן קיימת לישראל, jnf-usa, וגרעין צבר של תנועת הצופים שאחראים על הטיסה ועל הקליטה נראים מרוצים, אך בראשם הם כבר מתכננים את הטיסה הבאה.
מאז שהארגון הוקם בשנת 2002 על ידי הרב יהושע פס וטוני גלברט, אנשיו העלו לא פחות מ-6,300 חיילים לישראל. עלות של כל מסע כזה, מכרטיסי הטיסה ועד לסיוע וטיפול בבירוקרטיה, היא כ-3,300 דולר. את הטיסה מתחילים לארגן ארבעה חודשים מראש, אחרי שהמלש"ב או המלש"בית פנו לארגון וביקשו להתגייס דרכו. כמה ימים לפני הטיסה, החיילים מתחילים להגיע באופן עצמאי לניו יורק.
כדי להמשיך לסייע לעולים גם אחרי שעזבו את שערי השדה, הארגון יצר קשרים חזקים עם משרדי הממשלה. כמה חזקים הם הקשרים? נציגי משרד הפנים היו גם הם על הטיסה - ויום אחרי הנחיתה העולים היו כבר אזרחים עם תעודת זהות ביד. למעשה, הארגון גם מסייע להם בתהליך הצו הראשון ובהוצאת רישיון נהיגה - מבלי שהם צריכים לדרוך במשרד ממשלתי צפוף ולהמתין שעות בתור. ההיגיון מאוד פשוט: להעלים כל שריד לבירוקרטיה שתבריח אותם.
"נפש בנפש חיברה את כל המשרדים, ואנחנו בעצם עושים עבורם את על ההליך הבירוקרטי", מסביר סמנכ"ל הארגון זאב גרשינסקי. "אנחנו מטפלים בכל הטפסים ודואגים לכל מה שצריך גם אחרי שהם נוחתים בארץ, כולל ליווי צמוד לכל בעיה".
"נפש בנפש" עוסקים בעלייה מצפון אמריקה כבר שנים. אם עד 2008 היו כ-20 נציגים של הסוכנות היהודית לעידוד עלייה מארצות הברית, ב-2018 יש רק ארבעה. את מקומם מילאו אנשי הארגון. התקציב שלהם עומד כיום על כ-60 מיליון שקלים בשנה. רובו מגיע כמובן מתרומות, ואם זה לא מספיק - בקרוב המדינה תקצץ באופן ניכר בתקציב של עלייה וקליטה. "אם היה לנו יותר כסף הייתי מביא הרבה יותר עולים", אמר גרשינסקי, שציין שתקציב גבוה יותר יאפשר להם להביא עולים גם ממדינות אחרות. בסופו של דבר זה משתלם גם למדינה: עולה חדש שמטופל "נכון" מכניס למדינה לא מעט כסף ממיסים - בלי השקעה תקציבית.
לא קל
אחד מרגעי השיא של המסע קרה בכלל יומיים לפני הטיסה, בתא ה-VIP של אצטדיון קבוצת הבייסבול "ניו יורק ינקיז", אליו הוזמנו החיילים על ידי נשיא הקבוצה רנדי לוין ואשתו מינדי.
בתא מחכה להם מייגן לוי, לשעבר לוחמת ומפעילת כלב לגילוי חומרי נפץ במארינס. היא מספרת להם על השירות שלה בעיראק, שהסתיים בפציעה קשה ממטען וחודשי שיקום ארוכים לה ולרקס הכלב. "מה שאתם עושים מאוד אמיץ ואצילי. המשחק הזה בהחלט מגיע לכם, לפני שתלכו לישראל ותתמודדו עם הדבר האמיתי", היא אומרת למשמע פרצי צחוק מהנערים.
ג'סיקה, אחת העולות, מבקשת ממייגן לספר על חייה. כשהיא מדברת על רקס, קשה לפספס את הדמעה שעדיין מציפה את העין. "הייתי במארינס מ-2003 ועד 2007. הייתי המפעילה של רקס, כלב לגילוי חומרי נפץ. הוא ידע לעבוד. ב-2005 הוצבנו בפלוג'ה שבעיראק, וב-2006 נשלחנו לרמאדי שם נפצענו ממטען צד, חודש לפני סיום השרות". אחרי שעזבה את המארינס היא נלחמה לאמץ את רקס, בסיפור סוחט דמעות שהפך גם לסרט. ארבע שנים שלמות היא נאבקה כדי לאמץ אותו, ורק בחצי שנה האחרונה לחייו היא הצליחה - ובזכות מינדי לוין.
אבל מעבר לסיפור האישי הקשה שלה, היא מבקשת להעביר מסר חשוב לבנות בקבוצה. "זה לא יהיה קל", היא אומרת להן, "אבל הזמן הזה הכי יקר בעולם ואתן תרוויחו משפחה. אל תתנו לאף אחד לפגוע לכן במטרה. תלחמו, כי זה שווה את זה".
אין עוד מדינה
אחרי כמה נאומים אנחנו שרים את התקווה ועולים למטוס. ההתרגשות מדביקה גם את עובדי ודיילי אל על, שמעבירים אותנו בלי יותר מדי בדיקות. הם מחבקים את העולים שעולים לטיסה. "ברור שזה משהו אחר, זו לא סתם טיסה", אומרים הדיילים נדב אהרון בונן ובר טריכטר בשמי האוקיינוס האטלנטי.
אי אפשר שלא לשאול את הצעירים האלה מה גרם להם לעזוב את המולדת הנוחה והעשירה ולהתגייס לצה"ל. התשובות נשמעות ציניות-עד-לא-הגיוניות באוזניי הישראלי השפוי, רק שלהם זה יוצא מכל הלב.
ג'סיקה גוזמן בת ה-19 הגיעה עטופה בדגל ישראל. זמן קצר אחרי שסיימה תיכון, היא החליטה לעשות מכינה בירושלים - ושם היא החליטה לעלות. "כשהבנתי מה זה ישראל, היה לי ברור שזה מה שצריך לעשות. גם למדתי בבית ספר יהודי. זה גם החינוך בבית. אחותי עשתה עלייה ומשרתת היום כמדריכת תותחנים בשבטה. יהיה להורים מאוד קשה, עכשיו כשחצי מהמשפחה בארץ אחרת", היא מספרת. ולמרות זאת, אין חרטה או מחשבה שנייה. "אני רוצה גם לשרת בתפקיד של הדרכה. ברור לי שזה היה קשה, אבל אני לא אוותר. אני רוצה להיות מדריכה בשריון, אולי ברוכב שמיים".
אבישי גרינשטיינר רוצה לשרת בקרבי. בשדה התעופה בניו יורק הוא נראה לחוץ מאוד. כנראה מהתרגשות. "אמא שלי לא רצתה שאעשה את זה, אבא שלי יותר תמך. בכל זאת, הוא היה במארינס ואחר כך גם שירת בצה"ל", הוא מספר בגאווה. "בסוף שניהם מאוד גאים בצעד שלי, כי זה חשוב לנו מאוד. אין עוד מדינה ליהודים, אז אנחנו חייבים לעשות את זה ולשמור עליה. נכון שאנחנו לא כל כך דתיים, אבל ברור לי שבארץ אני אוכל לעשות הכל", הוא אומר. "החברים שלי לא מבינים באמת מה אני עושה, אבל בסוף הם רוצים שיהיה לי טוב. תראה, אי אפשר כל הזמן לפחד וזה משהו שצריך לעשות".
שגרירים של ישראל
טיסת העולים של אל על נוחתת סוף סוף בנמל התעופה בן גוריון, היישר לטקס מרגש. אנחנו יורדים מהמטוס ועוברים דרך קהל צפוף של חיילים ואזרחים שהגיעו לקבל את פניהם.
לישראלי הממוצע קצת קשה לבלוע את זה; זה נשמע כמו הציונות הישנה של שנות ה-30. אבל קשה מאוד שלא להידבק בחום ובאהבה של הצעירים האלה למולדת. האם הם ישארו בארץ אחרי השירות? לא בטוח. 90% מהעולים מצפון אמריקה נקלטים בסוף בארץ, אבל גם אלה שחוזרים משמשים כשגרירים של ישראל.
הכתב היה אורח ארגון "נפש בנפש"