לכל ילד בישראל יש את רשימת התחפושות שהוא עטה במשך השנים בכדי לחגוג את החג הכי פרוע שהיהדות זימנה לנו. בגיל 18 רב הילדים הללו עולים על מדים, הפעם באמת, כשהלוחמים שביניהם נדרשים כל יום מחדש לצפות במסיבת תחפושות אחת גדולה - כשהתחפושות הטובות ביותר הן אלה שמסוות את פעילי הטרור, הנשק והתחמושת. גורמי הטרור באזור משקיעים כל יום הרבה מחשבה באיך להערים על חיילי צה"ל. אלו מצידם, חייבים לרכוש היכרות אינטימית עם הגזרה ולהתמקצע, על מנת שלא ליפול בפח, ולהבטיח את ביטחון אזרחי המדינה.
במסיבת התחפושות הזו אפשר לראות הכל – משפחה פלסטינית לבושה שחורים, סירת דיג ללא חכה או מכמורת, רועי צאן שמצטמים בסלפי על רקע מוצב צה"לי או נשים שמסבות את הרעלות שלהן לשביס יהודי מסורתי. חיילי צה"ל מכל הגזרות מסירים את המסוכת של האויבים ומספרים איך יום-יום האויב בצד השני מנסה להתל בהם בכדי להגדיל את אפקט ההפתעה.
חוף עזה: כל מצוף יכול להיות חבית נפץ
"בגזרה שלנו, הכל פתוח", מספר סמל ליאב שלפוק לוחם בספינת דבור בפלגת בט"ש באשדוד. "אתה אף פעם לא יכול לדעת מה מסתתר מאחורי מראה תמים. האם זו ספינה רגילה של דייגים עזתיים, או שמאחורי כמה חבלים מסתתר מטען עם חומר נפץ? זוהי למשל שאלה שגרתית שעולה כאן", הוא משתף. את רוב זמנו, שלבוק מבלה בים, בסיורים שתפקידם הוא מניעת הברחות בלתי חוקיות של אמצעי לחימה וסחורה אל נקודות פריקה בעזה. לסירות הדיג העזתיות ישנו שטח מוגדר בהן מותר להן לשוט ועל הלוחמים לפקח שלא נעשית בו פעילות עוינת ושסירות מבחוץ לא חודרות אליו.
מבין הזירות הימיות, הגזרה העזתית ידועה כבעלת החיכוך הגבוה ביותר עם האויב – חיכוך אשר מצית אש מפעם לפעם. "אין סיור שבו המבט שלי לא מצטלב עם פלסטיני", מעיד סמל שלפוק. בין הלוחמים הימיים השומרים עליה ובין תושבי הרצועה קיימת אינטראקציה רציפה והלוחמים מתורגלים במה שהם מכנים 'דרדור מצב' – החמרת האמצעים שישמשו אותם, מזרנוק מים ועד אמצעי לחימה ייעודיים, במקרה בו סירות הדיג לא ישמעו להוראותיהם בכריזה. זה אמנם לא שכיח, אך קורה מעת לעת.
יהודה ושומרון: להתפלל עם ספר תהילים הפוך
חיילי המעברים של המשטרה הצבאית חושפים בכל יום תחפושות משלל סוגים, בעבודתם היומיומית בתור השומרים האחרונים בין שטחי איו"ש למדינת ישראל. אלפי מכוניות ואנשים חולפים על פניהם בכל יום, בדרך לביתם או לעבודה, אך לא כולם תמימים. יש פלסטינים המדביקים פאות ללחייהם, חובשים כיפות לראשיהם ומניחים סממנים יהודים על המכוניות. נשים ערביות שאינן מורשות להיכנס לשטחי המדינה מחליפות את החיג'אב או הרעלה שחושפות לרוב רק את הפנים, בכיסוי ראש המאפיין נשים יהודיות.
את התופעה הזו מכנים בגדוד ארז "התחרדות" והיא הולכת ומתגברת בתקופה האחרונה. "לא מזמן תפסה אחת החיילות שתי פלסטיניות באוטובוס של אגד שהגיע מהשטחים. על האוטובוס היו דתיים רבים שגרים בישובים באזור שנסעו לכיוון ירושלים. החיילת ראתה במקרה שתי דתיות, שאחת מהן החזיקה בידה ספר תהילים ומתפללת, אך היא זיהתה שאת ספר התהילים החזיקה הפוך. בהמשך היא הבינה שהן אינן מבינות עברית. לאחר שהתבקשו לרדת מהאוטובוס ראינו שהן הפכו את כיסויי הראש מכיסוי של דתיות שמכסה רק את השיער - לכיסוי שמגלה רק את העיניים", משחזר סמל יוסי פדידה, מ"כ בגדוד ארז. "לא פעם ראינו בנות שמגיעות בשער פזור, מתוך מחשבה שכך יעוררו פחות חשד ואחרי שהן מתגלות, הן מכסות את כל הפנים מלבד העיניים", הוא מוסיף. כל האמצעים כשרים בניסיון להיכנס לשטחי המדינה, אפילו ללבוש מדים ולהתחפש לחייל.
התחפושות לא פוסחות על הרכבים שבהם נוסעים הפלסטינים. חיילי הגדודים מתמודדים עם משאיות ריקות למראית עין, שמאחורי דופן כפולה מסתירות סחורות, שב"חים (שוהים בלתי חוקיים) או אפילו אמצעי לחימה; תעודות מזויפות ברמות הגבוהות ביותר בהם משתמשים שב"חים בניסיון לצלוח את מבטי החיילים המיומנים; או מנגד תעודות אותנטיות של אדם אחר, קרוב משפחה, שלעיתים נמצא בקבוצת גיל שונה לגמרי.
"הרבה פעמים מגיע אלינו למחסום אדם שמתחזה לאח הישראלי שלו, או אמא פלסטינית שמתחזה לבתה, שלה תעודת זהות כחולה. זה קורה בתדירות גבוהה, פעם בשבוע לפחות", מספר סמל פדידה. "קורה שאדם משתנה או שהתמונה בתעודה ישנה, אבל לכל אדם יש תווי פנים. ברגע שמגיעה בחורה בת 40 ומציגה תעודת זהות, בה גם התמונה וגם שנת הלידה אינן תואמות את המראה שלה, אני יודע שתפסתי עוד מתחזה", הוא מחדד.
לבנון: רועי צאן עם סמארטפונים
מסבת התחפושות לא פוסחת על גבול לבנון שממנו ועד לנהר הליטני, לפי החלטת האו"ם אסור לפעילי חיזבאללה לנוע. בין ההחלטה למציאות, כך מלמד השטח, יש פער גדול. מה שקורה בפועל זה שההחלטה אכן מונעת מהם לשוטט באזור כשהם לבושים במדים, אך באין מפריע הם ממשיכים לתור את האזור בתחפושת אזרחית ותמימה. "לרוב מגיעים פעילים במסווה של רועי צאן לגבול, כדי לאסוף מידע על ישראל", שוטח סמל ברק דיבה, לוחם בגדוד האיסוף הקרבי שחף, אשר מוצב בגבול דרך קבע. "בתקופות עמוסות, זה יכול לקרות למעלה מפעם בשבוע. לפעמים אלו אזרחים עניים מהאזור שגויסו לשירות הארגון תמורת בצע כסף ולעיתים פעילים שמגיעים מרחוק", הוא מסביר.
לפי ההתנהגות של רועי הצאן, ובעזרת זיהוי סימנים התנהגותיים שונים, יכול סמל דיבה לזהות מי מבין אותם פעילים הינו תמים למרעה, ומי רק תמים למראה. "אחרי שנה במוצב אתה מגיע להיכרות די טובה עם הגזרה. אני יודע לזהות את המתחזים", הוא קובע. לפעמים רועה צאן יגיע לגדר, ישלוף מצלמה לאור יום ויכוון אותה לעבר המוצב הצה"לי הקרוב, מעברו השני של הגבול. קשה להאמין שכל מה שברצונו להשיג הוא נצירת הרגע השלו ב"סלפי" מרגש, ושהמוצב הינו רקע אקראי. כנראה שלא.