לא מעט ספרים, כתבות ושירים נכתבו על צה"ל שלנו. מה לא נאמר על לוחמינו הגיבורים, על הטייסים העשויים ללא חת ועל רוחות הרפאים שביקרו במדינות אויב. הכל אנחנו יודעים על בחורינו המצוינים – אבל מה הם עושים כשהם לא מחסלים מחבלים מהאוויר או מתאמנים בזחילות ומטווחים? ובכן, התשובה הקצרה היא "שטויות". שטויות מהסוג שאפשר לעשות רק בצבא, וזה לא משנה אם אתה חייל בן 18 או רמטכ"ל.
את הסיפורים שאספנו כאן לא תקראו בספרי ההיסטוריה. רובם נשארו בין גדרות הבסיס, וטוב שכך. אם לא בשם הפרטיות של המעורבים, אז בגלל העונשים שחלקם היו חוטפים אם הדברים היו נחשפים בזמן אמת.
1. הטייסים שטסו על עגלה
טייסת אבירי הזנב הכתום התגאתה בשנות ה-70 במטוס הפנטום החדיש ביותר בחיל האוויר. כולם רצו להיות שם, כולם רצו להטיס אותו. בשנות ה-80, למרות כניסתם של מטוסי ה-F החדישים, לכולם היה ברור שצריך לטוס עליו לפני ההסבה ל-F-16 ו-F-15. אבל בשנות ה-90 הוא כבר נחשב ענתיקה, ואף אחד לא רצה להגיע לאבירים הכתומים ולטוס עליו.
פורים 1992. טייס בשלבי הסבה לפנטום של הכתומים משתכר במועדון ומלכלך על המטוס והטייסת: "אני טס בעגלות של אבירי הזנב הכתום", הוא אומר ולא יודע שסביבו טייסים מהטייסת של העגלות. הם מספרים את מה ששמעו ליוחנן לוקר, אז מפקד הטייסת, והוא מאשר נקמה - "אבל בלי מכות".
למחרת מקפיצים לטיסה את הטייס הסורר ואיתו נווט סורר לא פחות. "רוצו למטוס שבדת"ק 107", נאמר להם. הם עולים על ציוד, רצים למסלול - ולא רואים מטוס. במקומו עומדת שם עגלה רתומה לטרקטור ועליה עגלון ושני כיסאות מפלט. "אמרת שאתה טס בעגלות", מסבירים החבר'ה, "אז הכנו לך עגלה".
הטייס והנווט נקשרים כמו על מטוס אמיתי ויוצאים לרכיבה בבסיס, בין כל הדת"קים. בכריזה מודיעים: "הנה הטייס שטס על עגלות".
לסא"ל תומר, מפקד הטייסת הנוכחי, אין בעיות כאלה: אבירי הזנב הכתום מטיסים כיום את המטוס המוביל של חיל האוויר, F-16i סופה. לא משנה כמה שתית, זה לא כלי שאתה קורא לו עגלה.
2. הרמטכ"ל שהמשיל משל על אשכים
מאי 1978. שייטת 13 מתכוננת למבצע נגד יעדי מחבלים בלבנון, והרמטכ"ל רפאל "רפול" איתן ז"ל מגיע לצפות בהכנות. רפול, רמטכ"ל מצוין ואדם שתמיד אומר את מה שיש לו להגיד, מתערב בתוכניות הפעולה. בשייטת לא מתים על זה, ורפול קולט את זה. אבל הוא לא עושה שום דבר בקשר לזה, לפחות כרגע.
בסופו של דבר יוצא לפעולה כוח של 30 לוחמי שייטת תחת פיקודו של רס"ן אלי מריק. הם משמידים מספר מבנים של מחבלים וכמה סירות מרוץ שהיו אמורות להשתתף בפיגועים על החוף הישראלי, וחוזרים לארץ מבסוטים. את ההתערבות של רפול הם שוכחים, אבל הוא לא שוכח את התגובה שלהם.
זמן קצר לאחר מכן מגיע רפול להרצות בפני חניכי קורס מפקדי פלגות של השייטת. ברקע - החלטה חד צדדית של השייטת לא לצאת לקורס מ"כים וקציני חי"ר, שרפול אינו מודע לה בכלל. במהלך ההרצאה מחמיא רפול לשייטת על הפעולה בלבנון, מנפח להם את החזה. ואז הוא מפיל את הפצצה כמו שרק הוא יודע.
"למה לכומר יש ביצים למרות שהוא לא משתמש בהן?", שואל הרמטכ"ל את הנוכחים ועונה: "כדי שיהיו כשהוא ידקק להן. ולמה צבא צריך יחידות ללוחמה זעירה למרות שלא תמיד הוא משתמש בהן, ולמרות שהן לא מהוות גורם משמעותי במלחמה? מאותה סיבה. כדי שיהיו כשנזדקק להן".
השייטים לא מתלהבים מההשוואה. כעבור זמן קצר הם לא יתלהבו לשמוע על החלפה של מפקד השייטת. והם יתלהבו אפילו פחות ממשפט אחר של רפול - "אתם צריכים ללמוד מה זה לוחמת חי"ר" - כשיחזיר אותם לקורס מ"כים וקצינים אצל הירוקים.
3. האישה שלא האמינה שגייסו את בעלה
אנחנו ב-1973. מלחמת יום כיפור פורצת, ודוד – שם בדוי ונהג תובלה אמיתי במלחמה ההיא - מגויס בהפתעה כמו כולם ונשלח לסיני עם סמי-טריילר. נתנו לו פקודה לרדת לבסיס חיל האוויר רפידים ולהעביר לשם דלק וחומר שממנו ייבנה מסלול דמה, כדי שהמצרים יתקפו אותו.
אז דוד יורד לסיני ופוגש את הרס"ר שאומר לו: שמע, אולי כדאי שתתקשר הביתה להודיע מה קורה איתך. אבל יש רק טלפון אחד בכל הבסיס לשיחות חולין, אז העמידו שוטר צבאי והקציבו לכל חייל דקת שיחה. אחרי 50 שניות השוטר מסמן לסיים, ואחרי דקה הוא טורק את השפופרת. ועדיין, למרות ההקצבה, לוקח זמן להגיע אל הטלפון.
טור החיילים ארוך. דוד מחכה בסבלנות לתורו, ולבסוף מצלצל הביתה. סביבו עומדים כמה חבר'ה ששומעים במקרה את השיחה, ומהר מאוד מתחילים להקשיב לה בכוונה. כעבור ארבעה עשורים הם יספרו לנו מה שמעו.
"שולה? זה אני. כן, הכל בסדר. איפה אני? בצבא. מה, לא שמעת שיש מלחמה?".
דוד משתתק, מקשיב רגע וממשיך: "לא, אני לא עצור באבו כביר! בחיי שאני בצבא!".
שוב שתיקה, עכשיו גם סביב דוד. אוזני החיילים מזדקפות.
"בחייך, איזה אבו כביר. שולה, אני אומר לך, לקחו אותי אתמול מבית הכנסת לצבא".
שתיקה. המתנה מתוחה.
"בטח שאני לא אצל רוֹחי".
צחקוקים קלים בקהל.
"לא, אל תביאי כסף לעורך דין".
צחקוקים רמים. השוטר הצבאי מסמן שעברו כבר 50 שניות ושצריך לסיים. "לא, זה בסדר," אומר לשוטר החייל הבא בתור. "תן לו עוד כמה שניות".
דוד חזר הביתה בשלום. איזו מין קבלת פנים חיכתה לו שם? בקשר לזה אנחנו כבר לא יודעים.
4. החיילים שהקיאו את הצ'ופר שלהם
בחטיבת הצנחנים יש קצין לא רע בכלל, אבל די מופרע. הקצין הזה, ששמו שמור במערכת, פיקד על כוח שעבד קשה מאוד במבצע עופרת יצוקה. החבר'ה נלחמו, פוצצו דברים, פרצו לבתים ומה לא. והקצין החליט שצריך לתגמל את החיילים שלו.
כשהצנחנים יצאו מעזה חיכה להם אוטובוס. "תקשיבו טוב", אמר הקצין ברמקול. "מה שיקרה מעכשיו לא יוצא מכם. אם שואלים, אתם הולכים לישון באכסניה. מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס". החיילים ענו "כן המפקד" בלי לדעת על מה הוא מדבר וכולם יצאו לדרך.
כשהאוטובוס הגיע לירושלים פקד הקצין לרדת. כוח שלם שהרגע יצא מעזה, על מדים וחמוש היטב, מצא את עצמו בכניסה לאולם אירועים - ומה לא היה שם. בקבוקי וודקה על כל שולחן, משקאות אנרגיה ליד הוודקה, ובצד בקבוק של וויסקי איכותי. "חברה, אני סומך עליכם", אמר הקצין. "כל אחד שותה רק כמה שהוא יכול, ואל תעשו שטויות".
טוב, איזה "תשתו כמה שאתם יכולים" ואיזה נעליים. תוך שתי דקות היו כולם שיכורים לגמרי. חלק הקיאו, אחרים נשכבו על הרצפה. הרעש שבר שיאים. גם הריח.
רצה הגורל וממש באותה שעה עבר בסביבה אחד הקצינים הכי בכירים בצה"ל. הוא הסתכל פנימה, נחרד ממה שראה, הבין במי ובמה מדובר - ועשה אחורה פנה. פשוט הלך לדרכו בלי לומר מילה.
בסופו של דבר לא דיבר אף אחד. לא החיילים, לא הקצין וגם לא הבכיר.
5. אנשי הקבע שהפעילו נוהל פטמה
לא מעט מור"קים נולדו בצה"ל אחרי שלוחמי השייטת לכדו את ספינת הנשק קארין A בשנת 2002. אחד שלא פורסם בא מאנשי הנשק המונחה של טייסת 69. "הרעמים (F-15i) המריאו חודש שלם לשעות ארוכות", מספר מי שהיה אז איש קבע במערך הנשק המונחה. "בכל פעם היו חוזרים עם מעטה של קרח על הטילים והאמצעים, ואנחנו היינו צריכים להפשיר את זה ולכייל את התחמושת".
לאנשי הקבע היה טריק מקצועי לשלב הכיול: "עשינו את זה בעזרת כרטיסי ביקור של נערות ליווי. היינו פשוט תולים את הכרטיס על הקיר, ומכוונים את הלייזר לכוכב שמכסה את הפטמות של הדוגמניות. הסוד הוא שזה קטן ומאוד מדויק. אם הטייסים היו יודעים, הם בטח היו אוכלים אותנו".
קיר היה מלא דוגמניות, כוכבים ולייזרים. לא מראה שגרתי בבסיס של חיל האוויר.
6. צב הנינג'ה שסירב להתגייס
הקב"נים של בסיס קליטה ומיון חשבו שראו הכל. בכל זאת, אליהם באים כל אלה שאינם כשירים להתגייס או אינם רוצים להתגייס, אבל כזה עוד לא היה להם. למשרד נכנס צעיר עם כיפה ומשקפיים, לבוש גלימה וחמוש בחרב פלסטיק. מיד החל לצעוק: "אני צב נינג'ה, אני לא רוצה להתגייס".
השמועה התפשטה בבסיס וכולם באו לראות את הצב. בכל זאת, כמה פעמים כבר יוצא להיתקל בכוכב קולנוע. דווקא קציני בריאות הנפש לא התרגשו ושלחו את הצעיר לשבועיים בכלא. בכל זאת, לא יזיק לבדוק את הנינג'ה בסביבה עוינת.
לימים התברר שמדובר בצעיר חוזר בתשובה שלא הצליח לקבל פטור על רקע דתי. בצבא הבינו שהבחור לא ישתלב יפה בגולני, נתנו לו פרופיל 21 ושלחו אותו לשלום. קוואבנגה!