משה בר-און נולד בצרפת, עלה לישראל כשהיה בן 7 בעקבות אחותו וידע כבר מגיל צעיר שהוא רוצה להתגייס לצה"ל. אבל כל זה זז הצידה בערב אחד: כשמחבל נכנס למתחם התחנה ופצע עם הרכב שלו 12 טירונים מגולני, משה עזר לטפל בפצועים, רץ לאתר את המפגע וסיפק פרטים קריטיים למשטרה שעזרו לתפוס אותו.
היום, רגע לפני שהוא מסיים קורס קצינים בבה"ד 1, ישבנו עם משה לשיחה על הקושי והניצחון. "שמעתי מישהו צועק: 'נדרסתי!' ורעשים של חריקת צמיגים וחבטה - נדרכתי ישר ורצתי יחד עם עוד מ"כים לכיוון המקום. עוד לא הבנתי מה קרה, אבל כבר תוך כדי ריצה הכנסתי מחסנית, והספיק לי מבט אחד בעיניים של אחד המפקדים שם - כדי להבין בדיוק מה קרה".
לפתע הוא נעצר, ספק אם כדי לנשום עמוק או כדי לדייק בפרטים, אבל אני שומע בקול של משה - הוא חוזר אחורה לאותו היום. הצוער משה בר-און נולד בצרפת, ועלה לארץ בכיתה ב' יחד עם כל המשפחה בעקבות הגיוס של אחותו: "היא מאוד רצתה להתגייס, ואבא שלי אמר: 'בסדר גמור, אבל אנחנו באים איתך' - וככה עליתי לארץ".
החלום הציוני לא פסח על משה - היה לו ברור שגם הוא רוצה לעלות על מדים: "ידעתי שאתגייס ואשמור על המדינה כמו כולם. השאלה היא לא האם לעשות את זה - אלא איך". שנים אחר כך, כשהוא כבר מ"כ בגדוד 13 של גולני, הוא יחזור לאותה השאלה - הפעם בנסיבות אחרות לגמרי.
כחלק ממסלול ההכשרה, כל גולנצ'יק עובר השבעה קרבית - מסע ברחבי ירושלים עם ציוד לחימה ודגלים, שיחות על משמעות ובסוף - טקס מרגש ושבועת אמונים בכותל. משה הוביל קבוצת טירונים בדיוק במסע כזה, ביום ששינה את השירות שלו ב-180 מעלות.
"היינו במתחם התחנה הראשונה, והתארגנו לשיחות מחלקתיות כדי לעדכן את החיילים מה עושים הלאה. ישבתי עם החיילים שלי בערך 40 מטר מקבוצה אחרת - ואז שמענו את הרכב נכנס בהם". כשהגיע לזירה הוא ניגש ישר לפצועים: "הגעתי כשהמפקדים הזיזו את כל הטירונים מהמקום. ראיתי פצוע אחד שוכב על הרצפה ועוד כמה נשענים על הקיר. טיפלתי בהם עד שהגיע החובש - ומיד רצתי לחפש את המפגע".
אחרי כמה רגעים הוא מבין שהמחבל נמלט, ממהר להתקשר למשטרה ויחד עם אחד הטירונים מהקבוצה שנפגעה הם משחזרים את פרטי הרכב הפוגע: "זה היה הימור מוצלח. הוא זכר ארבע ספרות מלוחית הרישוי, ובסופו של דבר זה היה המפתח לאיתור ולתפיסה של המפגע".
תוך דקות ספורות מגיעים אמבולנסים וניידות משטרה, ומפנים את 12 הפצועים לבית החולים. החיילים מתאספים בחזרה, וכעת בפני סגל המפקדים עומדת כעת דילמה חדשה.
"פתאום אתה מבין על מה אתה נלחם"
מה קורה אחרי אירוע כזה? משה ממהר לענות על השאלה המתבקשת: "ידענו שאנחנו ממשיכים הלאה. האירוע שעברנו לא צריך לגרום למישהו מאיתנו לעצור - וזה בטח לא מה שאנחנו רוצים להעביר לחיילים".
"הפיגוע המחיש להם את מה שדיברנו עליו במשך המסלול", מספר משה, "פתאום השיחות על החשיבות של דריכות הפכו לחלק ממשי מהמציאות". טירוני גולני המשיכו במסע, אוחזים בנשק בשתי ידיים בגאווה ומניפים את דגלי ישראל והחטיבה באוויר.
"השאלה לא הייתה האם להמשיך באותה הדרך - אלא איך", מכריז הצוער. באותו ערב, אין אדם שלא ראה את הסרטון המרגש מההשבעה של גולני בכותל: הדגל בראש התורן, הטירונים שרים את "התקווה" ומתפללים יחד. "ניסינו להוות דוגמה לחיילים שלנו ויצא שזה הופץ גם מחוץ לצבא - זה רגע הניצחון הקטן שלנו".
בערב למחרת המהדורות נפתחו בסיקור הפיגוע, אך מה שתפס את מרכז תשומת הלב הוא טקס ההשבעה השני שעברו הטירונים, שהיה פתוח לקהל הרחב, כמיטב המסורת. מרבית הפצועים הגיעו חבולים לבא"ח גולני ונשבעו יחד עם חבריהם לחטיבה: "הייתי בהרבה טקסי השבעות - אבל זה היה משהו אחר. האווירה הייתה יותר חזקה, הפצועים במצב קל הגיעו - אתה רואה אותם על קביים, ופתאום אתה ממש מבין על מה אתה נלחם".
מיד אחרי סיום הטירונות, משה יצא לקורס קצינים בבה"ד 1, אותו הוא עומד לסיים מחר. האירוע הקשה רק דחף את צוער בר-און להתקדם: "זו אפילו לא הייתה שאלה, סיימתי את מחזור הטירונות הזה, חפפתי את המ"כ הבא וישר יצאתי לקורס קצינים.
אחרי הקורס משה יחזור לסגור מעגל כמפקד מחלקה על טירונים בבא"ח גולני. נדמה שהמשפט 'ללכת עד הסוף בשביל המטרה' הוא חלק בלתי נפרד מהאישיות שלו ומבחירותיו בחיים, ומבחינתו זה ממש לא סוף המסלול. כשהוא נשאל על העתיד, הוא משיב בביטחון במשפט שכבר מזמן הפך למנטרה: "אני אמשיך לשרת ולהגן, השאלה היא לא האם - אלא איך".
