אני מכיר את זה. את האדרנלין לקרב, לניצחון, להכרעה חד משמעית. לא משנה על מי על מה ומתי. זה שמן שמשוח בעצמות הקרביות שלנו. אני יכול לחוש את הלמות הלב השמחות של אופק ואיתמר ז"ל לקראת לכידה אפשרית של גנב שפל כמוה כפלישה ללבנון. ככה זה קרבי אחי.
ממה שאנו מבינים עד כה הם והקצין היורה יצאו 'בארדו' לג'ונגל מלא סכנות שמקור כולן הוא אנו עצמנו, רכב סיור צה"לי שיכל לזהות אותם כמחבלים, תצפית או סתם אזרח שיכול היה לדווח על דמויות חשודות.
כמה קשה לי לכתוב על זה, על אובדן כפול ומשולש אם מכלילים את נפשו של הקצין היורה. ככה, במגרש ביתי, באימון ללא כל אויב בין כוונות. אם ממצאי התחקיר הראשוני נכונים, מצבנו בצה"ל הולך ומידרדר במהירות קטלנית שגם גובה חיי אדם. השאלות קשות וידועות כאשר צמד המילים 'שילוח משימה' מנצנץ באור ניאון מול עיניי.
היכן ואיך התקבלה ההחלטה?
מי מפקד הפעילות?
מה היתה המשימה לפרטיה?
מי החפ"ק?
מי החילוץ?
מי ידע?
כמה ידע?
ופאקינג שאלת השאלות: איך הגענו למצב שיש לאנשים דם לגנוב לצה"ל במדינה הזו?
תקווה אחת היא שבניגוד לתרבות שמתחילה להדאיג אותי בה הלוחם בקצה והאוגדונר בחפ"ק אינם חד הם בעיניי מבצעי התחקיר ומאשריו, אני מייחל לתחקיר קשוח עם פינות חדות וברורות שמטרתו אחת: להישיר מבט לעיניהן של המשפחות השכולות, כל פעולה פחותה מזו תהווה שחקן חיזוק לירידה המלחיצה באמון הציבורי בצה"ל.
מאחורי הפרגוד, יושבות כרגע 2 פלגות אבלות והמומות המבכות את אובדן ראשיהם, הלב הפועם והמצפן שלהם. כאלו הם מ"פים לפלוגותיהם. פעם אמר לי אחד ממפקדיי, כי ברגע שאני דופק על השולחן במשרדי, הלוחם בפינת העישון בקצה הפלוגה מרגיש את הרעידה מכך. הקשר הוא כמעט מאגי ונכון לכתיבת שורות אלו הזעזוע שם הוא מחריד.
הדרך לריפוי תהיה מורכבת ורצופת מהמורות, הפלוגות ידרשו לצאת ל-'מסלול לוחם' רגשי שמטרתו לשמר את זכרם ברקע, אך להביט קדימה במקביל. אני בטוח שעכשיו יותר מתמיד בכל אחד ממפקדי ולוחמי הפלוגות יש ה-אופק וה-איתמר שלהם במסדר, ביציאה לפעילות וסתם ברגע הזה לבד.
תפילותיי נתונות לקצין היורה, ליבי עליו ואיתו, אני מוצא עצמי מתפלל עבורו שנפשו תמצא את האיחוי הנדרש להמשיך הלאה. המשפחות מצטרפות למשפחת השכול אשר תרמו עוד זרי פרחים לקנה של הגנת העם והמולדת. ליבי ליבי על חלליהם, מעיי מעיי על הרוגיהם.