"בדיעבד אני לא יודע למה סירבתי"

ספק אם מישהו מבכירי חיל השריון תיאר לעצמו שה-29 בנובמבר 2016 יהפוך ליום היסטורי - ולא במובן החיובי. באותו יום, יותר מ-80 מתגייסים שהיוו כמעט מחצית ממתגייסי חיל השריון באותו מועד סירבו להתפנות ולהתגייס לחיל. זה היה אירוע חריג, הן מבחינת כמות הסרבנים והן מכיוון שהמהלך היה מתוכנן מראש. בעקבות הסירוב, מחציתם נשלחו למעצר בבקו"ם והחלק השני למעצר בכלא צבאי.

עופר בר כוכבא היה אחד מאותם צעירים שסירבו להתפנות לשיזפון. "ידעתי ששריון זה מלא טחינות ועבודות על טנקים כל היום", מספר בר כוכבא, שנשלח לכלא 6. "כשקיבלתי את ההודעה שאני משובץ לחיל השריון, שלחתי אותה לחבר שלי והוא מיד ענה לי: 'סירוב קל שיהיה לנו'. ככה התגלגלנו כמה חבר׳ה וידענו שאנחנו הולכים לסרב. רציתי או גולני או גבעתי. בגלל התדמית".

התדמית בצה"ל מהווה פקטור חשוב בתהליך הגיוס, ובעיה מסורתית בחיל השריון, שבעשורים האחרונים מתקשה למשוך מתגייסים. המלש"בים נמשכים לחילות וליחידות עם הילה תקשורתית. החילות הוותיקים, שנהנו בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה מתדמית הגיבורים, איבדו מהילתם עם הלחימה המודרנית. חיל האוויר ויחידות הסייבר הפכו להרבה יותר מזמינות מלגרד את הגריז מהמדים אחרי טל"ת בוקר.

"נכנעתי לשריון בלית ברירה. זה היה או זה או להישאר בכלא. חששתי שבגלל שסירבתי אני אקבל יחס פחות טוב מהמפקדים, אבל המפקד שלי היה כזה גבר, הוא הרגיע אותי וככה התחלתי את המסלול. פה הבנתי שזה החיל שמחזיק את צה"ל", מספר עופר. "כשאתה מגיע לטנק, פתאום אתה רואה כמה כוח יש לך בידיים, כמה כל המלחמה תלויה בך. אני לא מזלזל בחי"רניקים ואני בעצמי רציתי להיות אחד כזה, אבל הם לא שווים בלי השריון. יצא לנו לשמוע על חבר׳ה מגולני שסירבו להיכנס בלי טנקים ללחימה. זה אומר הכל".

מאחורי סירוב השריונרים בבקו"ם בחודש נובמבר האחרון עמדו לא מעט מהורי המתגייסים. בעקבות סערת הסירוב התראיינו הורים והודו כי הם היו אלה שהורו לבניהם לסרב עם טענות כוזבות כמו "שריון זה לא קרבי", או "החיילים בשריון מסכנים". אצל עופר בר כוכבא המצב היה הפוך: אביו היה שריונר בחטיבה 188 במשך 25 שנה ולחם במלחמת שלום הגליל. "בדיעבד אני לא יודע למה סירבתי", אומר עופר. "זו הייתה טעות. רק כשאתה מגיע למקום מסוים אתה מבין מה הולך שם. כל מה שאומרים בחוץ לא שווה כלום". רק לאחר טקס סיום המסלול (צמ"פ בשפה השריונרית) הודיעו לעופר שהוא הולך לאותו גדוד בו שירת אביו – גדוד 71. "אבא היה מבסוט", הוא אומר.

המשפחה משחקת חלק חשוב בסיפורם של הסרבנים שהפכו לשריונרים. יאן פרץ מאשדוד, לדוגמה, גדל במשפחה שבה כולם בוגרי חטיבת הצנחנים. "לפני הצבא התאמנתי. רציתי ממש להיות כמו כל הדודים שלי ולשרת בצנחנים. אבל אז לא עברתי את בגיבוש ושלחו אותי לשריון", נזכר יאן. "לקחתי את השריון קשה. דחיתי גיוס, יש הרבה שמועות שסוגרים שם המון".

ביום הגיוס הגיע פרץ לבקו"ם וסירב לעלות לאוטובוס. "לקחו אותי לאיפה שהיו כל הסרבנים. הייתי יומיים במעצר בבקו"ם, שזה נשמע אולי קליל יותר, אבל זה כלא לכל דבר, כולל הסורגים". לאחר שעלה משפט אצל קצין המיון הוא נכנע ובחר להמשיך בגיוס לשריון. האלטרנטיבה הייתה כלא צבאי.

שם לא נגמרו הקשיים של פרץ: אחרי תקופה קצרה ביחידה הוא החל שוב להתחרט על שיבוצו. "התחלתי לחזור למצב שהייתי בו בהתחלה. הייתי עושה בעיות, עברתי טירונות מאוד קשה, הרבה עונשים וריתוקים. הסתכלתי על הטנק, ולא הבנתי מה זו קופסת המתכת הזו. רק כשסיימתי את הטירונות והגענו לצמ"פ והתחלנו להתעסק בטנק וללמוד עליו, הבנתי מה אני עושה שם. קיבלתי את תפקיד התותחן, יריתי פגזים ופתאום הרגשתי את הכוח של הכלי הזה. לאט-לאט נהיה לי יותר כיף, התאהבתי בזה, הבנתי שזה המקום שלי".

"את כל הסטיגמות, תשימו בצד", מבקש יאן לפנות למועמדים לגיוס לשריון. "אין סטיגמות, יש משפחה. בפועל אנחנו יוצאים כמו החי"רניקים, ולפעמים אפילו יותר. אנחנו משפחה, צוות טנק זה משהו מאוד ייחודי. האנשים פה זהב".

גם על סטיגמת ה"לא קרביים" יש ליאן מה לומר: "אני עולה עכשיו לקו חי"ר באיו"ש. מי יגיד לי עכשיו שאני לא קרבי? גם כשאנחנו עושים אימון עם חילות אחרים, הם מתים להתחלף אתנו, כי רק כשרואים את זה מקרוב, מבינים שאנחנו משהו מיוחד".

יאן ועופר לא לבד: רוב סרבני נובמבר 16' הגיעו בסופו של דבר לשריון. לא קרביים? מעניין מה הם חושבים על זה היום.