"מציינים כל מחבל חמישי שנהרג, אבל התוצאה אותה תוצאה"

שנה וחצי לתוך מלחמה שלא נגמרת, ונראה שצה"ל יכול להתהדר בעיקר בשיאי הרס מרשימים של מקסימום נדל"ן. כותרות מפוצצות, דיווחים צבעוניים, סיכומי הרוגים שמציינים בקפידה כל מחבל חמישי שנהרג – אבל בשורה התחתונה התוצאה עגומה: חמאס חי, נושם, מתפקד. עד כדי רמת אספקת שירותים עירוניים. גדודים לוחמים, מאומנים ונחושים, שלא רק ששרדו – יש כאלה שלא נגעו בהם.

ומול כל זה – הדרג המדיני, בבריחה אסקפיסטית מהזירה העזתית. נתניהו נגד רונן בר. זמיר נגד כ"ץ. כולם עסוקים במלחמות קטנות ומכוערות – כל מלחמה טובה, חוץ מהמלחמה שצריכה להתנהל. חוץ מהמלחמה בעזה. שם כבר לא נעים, לא משתלם, ובעיקר – לא פופולרי.

המשוואה של החטופים לא נפתרה. ההחזקה בהם בעומק עזה לא גרמה להחלטה אסטרטגית כוללת. מושג הניצחון – נשכח מלב. התודעה הישראלית מסתפקת במבצעים, “יעדים מוגבלים”, ובגרסאות מתחלפות של “לא ניתן לחסל רעיון”. והאויב? הוא דווקא כן יודע מה הוא רוצה. הוא מחזיק ביד אחת קלצ’ניקוב ובשנייה רעיון – ויורה את שניהם בלי למצמץ.

ישראל מערבלת את עצמה בתוך עיסת בוץ עזתית, כאילו כדי להישאר תקועה. מעולם לא נראתה בהיסטוריה תפיסת מלחמה מופקרת ומנותקת כל כך מזו של מדינת ישראל במלחמה הזו. במקום להבין שמלחמה היא מצב צבירה אלים, אכזרי, אנחנו מנסים ללכת בין הטיפות. להרוג מחבל אבל לא לפגוע ב-”בלתי מעורבים”. להשמיד מפקדה אבל לשמר את רווחת האוכלוסייה. כאילו אפשר לקיים מלחמה עם רגולציה הומניטרית ויחסי ציבור.

אבל אי אפשר. זה לא עובד. התוצאה: שחיקה מנטלית, כלכלית, סדקים בחוסן הלאומי ותחושת תבוסה מצטברת. הדור הבא כבר לא מבין מה אנחנו עושים שם, והדור הנוכחי מתחיל לשאול למה בכלל אנחנו ממשיכים.

הכי כואב שזו ממש לא אשמת הלוחמים. צה"ל עוד נלחם, ויש בשטח רוח לחימה, יוזמה ומסירות שאין שניים להן. אבל הלוחמים נשלחים שוב ושוב בלי יעד ברור, בלי מדיניות תומכת, ובלי מנהיגות שמוכנה לשלם את המחיר האמיתי של ההכרעה.

היסטורית, אין מלחמה גדולה שבה לא הוחלפה ההנהגה. לרוב, כי מי שהכניס את המדינה למלחמה – לא מתאים לנצח בה ולא בהבאת עלה הזית הנדרש. ישראל זקוקה להנהגה כזו – שמבינה מהי מלחמה, ומבינה מהו ניצחון.

אחת המחשבות שמטלטלות אותי היא שעד המלחמה הזו – רוב העימותים שלנו נמשכו שבועות ספורים. צוק איתן – 50 יום. לבנון השנייה – 34. ופתאום – שנה וחצי. לא כי בחרנו לנצח, אלא כי הפסקנו להחליט. הזמן הממושך ללא הכרעה הוא העדות הנאמנה ביותר לגודל הכישלון. 

הכתוב הינו טור דעה.