עשרות שנים שכב בבסיס של שייטת 13, וכנראה גם אי שם בדובר צה"ל, סרט נדיר שמראה את לוחמי שייטת 13 בהווי היומיום שלהם ואפילו באימונים הקשים. מדובר בסרט משנת 1978 שנועד למשוך מתגייסים ליחידה, נשכח ונעלם, ובתקופה האחרונה צץ בפייסבוק. אחרי לא מעט מאמצים הצלחנו להגיע לסיפור המרתק שמאחורי הסרט הזה, בעזרתו של עוזי נבו, לוחם שייטת ואחד המצולמים. נבו - המכונה גם עוזי היפה, ונגיע לזה בהמשך - הפתיע אותי כשהתייחס לנושא החשיפה בתקשורת של היחידות המיוחדות בכלל ושל שייטת 13 בפרט. גם לזה עוד נגיע.
הסרט נפתח בצילום של שלושה לוחמי קומנדו ימים הולכים ברחוב, על דש חולצותיהם כנפי הצלילה וכנפי העטלף שעד אז כמעט ולא היו מוכרים לציבור. כפי שניתן לראות, הסרט מחזיר אותם לאחור אל ימי הבקו"ם ומשם למסעות שמתחילים במרחק קצר וממשיכים למרחקים אדירים עם משקל מטורף, וכמובן שגם הרבה מאוד חי"ר ואלונקות. החלק המעניין הוא האימונים הייחודיים של לוחמי השייטת - למשל טיפוס הרים, סנפלינג, פשיטות מהים וצלילות.
באחת הסצנות ניתן לראות את הלוחמים כצוללים בחשאי ומדביקים מוקשי דמה לספינה בנמל. בחלק אחר ניתן לראות אותם נשלפים מהים על כבל, למסוק מסוג בל 205. מאוחר יותר הם מתגנבים מהים ופושטים על יעד יבשתי. קשה שלא להתרשם מציוד הקשר של אותן שנים, כלי הנשק ואפילו מכלי הצלילה והאפוד האישי. דברים שבאותן שנים היו על תקן הס מלהזכיר, ובטח שלצלם.
"פעם ידעו הרבה פחות", מאשר נבו. "זה לא כמו היום. אז לא דיברו על סיירת מטכ"ל או שייטת 13, לא הזכירו את השמות האלה. אם בכלל דיברו, דיברו בקודים. לכן כל הסרט הזה היה עבורנו סוג של תדהמה. להראות את מכשירי החמצן או את המוקשים, דברים כאלה שאפילו בבית לא דיברנו עליהם, היה עבורנו סוג של הלם. אבל הבנו שיש פה רוח חדשה, וזה בסדר".
למה סתם מסע אלונקות, בוא נעשה את זה קשה
היום זה נשמע לנו מוזר, אבל את הסרט הנדיר הזה צילמו בדיוק מפני שבאותן שנים איש לא הכיר את שייטת 13. לא את שמה ובוודאי שלא את פעילותה. החשאיות הייתה מובנת, רק שמצד שני לא היו מתגייסים, אז בחיל הים החליטו לקלף את הסודיות כדי למשוך את מיטב בני הנוער ליחידת העילית.
"אנחנו היינו מחזור שעמד להשתחרר בדצמבר 1978, ובנובמבר החליטו לשדרג סרט קודם שהיה. תמיד היו סרטי תעמולה כאלה בבקו"ם, כדי לשכנע מתגייסים", מספר נבו, בוגר מחזור לוחמים י"ג, שנת 1973. "משום מה המפקדים בחרו אותי והעברתי את החודש האחרון בצילומים במקום לחפור שוחות. היו שם גם חבר'ה ממחזור מתחתיי". נבו מספר שכל הסרט מבוים, אבל בהחלט לא מומצא: "כל מה שרואים שם נעשה לטובת הסרט. רואים שם למשל מסע אלונקות, וזה משהו שארגנו במיוחד. אבל זה משהו שעשינו כמוהו לא מעט".
אז בימוי היה, אבל הפקה לא כל כך: "זה סרט שלא דרש יותר מדי התארגנות. פשוט עולים על ציוד ועושים את מה שאתה עושה בדרך כלל". ואם רוצים ללמוד משהו על השגרה של לוחמי הקומנדו, נבו מספר על מקרה שמעיד גם עליה וגם על האופי המיוחד שלהם. "הבמאי אמר, 'בואו נעשה מסע אלונקות'. ואנחנו אמרנו, 'אז בוא נעשה את המסע לבית אורן, כי זה הכי קשה'. היינו אז בכושר שיא, ככה שזה היה די בקטנה".
לאחר שהסרט הושלם ולפני שנעלם, הספיקו לעשות בו לפחות שימוש מסוים – ובהצלחה מסוימת. "היינו הולכים עם הסרט הזה לבתי ספר, לשכנע נערים להתגייס לשייטת", מספר נבו. "פעם אחת הלכתי לבית ספר בבאר טוביה, שם אני למדתי, כדי לשכנע את השמיניסטים להגיע לשייטת. די הצלחנו, רק שהרוב לא עמדו בתנאי ההכשרה, כמו שקורה בדרך כלל. אבל לפחות ניסו".
בנקודה הזו אני מחזיר את נבו לשנת 2016, ולשאלה מה הוא חושב על כך שכלי התקשורת בני זמננו נכנסים באופן די חופשי לקודש הקודשים - בסיס השייטת בעתלית. כבוגר של השנים ההן, הוא מפתיע בגישה נדירה בהשוואה לשאר עמיתיו ליחידה: "אני לא חושב שזה רע שכולם יודעים הכל. פעם זה היה חלק מתורת הלחימה, והיום אתה פחות יכול לבנות על הפתעות כי יש בשמיים כל מיני עיניים שמסתכלות עליך. זה בעיקר עניין של הרגל, וחוץ מזה, די ברור שמראים רק את מה שרוצים להראות גם כשמכניסים צלמים לבסיס. אין פה כוונה לזכות בנקודות בעיני הציבור, אלא לזכות במועמדים הפוטנציאליים".
עד מתי דצמבר 78'
נו, אז למה עוזי נבו הוא "עוזי היפה"? לא רק שזה הכינוי שלו, אלא שתחת השם הזה הוא מופיע בספר "פלברה אחת שלוש", שכתבנו עליו בהרחבה כשיצא לחנויות לפני כשנה. אבל, הפתעה: "אין לי מושג למה קוראים לי ככה", אומר האיש עצמו. "אשתי בכלל אומרת שאני מכוער". עכשיו, תציצו בסרטון: השלישייה שצועדת ברחוב בפתיחה? נבו הוא הבלונדיני מימין. תחליטו אתם.
ואי אפשר לדבר על הסרט בלי לדבר על מחזור י"ג, שכבר סיים את חובתו גם במילואים ומספק ליחידה לא מעט בני ממשיכים, ואפילו נכד ממשיך. מדובר באחד המחזורים היותר מוצלחים שהצמיחה היחידה, שבוגריו נשארים בקשר הדוק עד היום. "יש לנו כמה אנשים עם יותר מילד אחד בשייטת. אנחנו שומרים על קשר ופשוט אוהבים אחד את השני", מספר נבו ומוסיף שהחברים אפילו טסים ביחד לחו"ל. אבל באופן טבעי, סיפורי ההווי הכי טובים שלהם הולכים אחורה לשירות הסדיר.
ב"פלברה אחת שלוש" מספר אחד מוותיקי היחידה על לוחם ממחזור י"ג שרצה להשתמש בגנרטור שהיה זרוק בשטחים. הוא העמיס אותו על שופל וכדי להסתיר אותו נסע למחסום עם הכף למעלה, כך שלא היה ניתן לראות אותו. אבל המ"צ במחסום התעקשו שהוא יוריד את הכף, מה שקרה אחרי לא מעט וויכוחים, והגנרטור נחשף והוחרם. אז הוא יצא בלי הגנרטור, אבל עם השופל. כפי שנכתב בספר: "מוסר ההשכל היה שהגנרטור היה רק כיסוי לזה שבעצם הוא רצה את השופל".
עוד מעשה שהיה: יום אחד נשלח עוזי "היפה" נבו לשדה בוקר להעביר מורשת קרב למועמדים לפני גיוס. "היו שם יעלים מבויתות עם מספרים עליהן, והוא סיפר שהקומנדו משתמש בהן לפעולות כאלה ואחרות", נכתב ב"פלברה אחת שלוש". "אחרי שהוא פתח בקבוק בירה עם השיניים, הנערים התייחסו ברצינות לכל שיצא מפיו. שנים אחר כך הוא הגיע למילואים ביחידה. בלילה שבו מצא מיטה פנויה באחד החדרים, הוא שמע פתאום: 'יא בן זונה, עד היום אני מחפש את היעלים האלה'".
יש לא מעט סיפורים חזקים על מחזור י"ג ואחרים בספר (הכותב, אגב, הוא מילואימניק ששמו אסור בפרסום), לא מעט קד"רים שנחשבים היום להתעללות, אפילו מקרה שבו גרמו לנהג משאית לעבור בכביש מוצף ואז להיסחף. אבל נשאיר לכם טעם של עוד, לפחות עד שנשים יד על עוד סרט נדיר של יחידה סודית.