מלחמת יום כיפור, הלילה שבין ה- 16 ל- 17 באוקטובר. לנמל פורט סעיד חודרים ארבעה לוחמים של שייטת 13, כשכוח חילוץ של היחידה וחבורת הפיקוד מחכה בלב ים. שניים מהלוחמים, סגן עודד אמיר ורס"ל עלי קמחי, צוללים לכיוון ספינות המלחמה של חיל הים המצרי כשעל גופם מוקשי עלוקה, מטעני חבלה שמצמידים לגוף הספינה כדי להטביע אותה. לילה בחוץ, חושך מצרים במלוא מובן המילה, וסביבם מתפוצצים מטעני עומק שהמצרים זורקים למים כדי למנוע חדירה. כל פיצוץ שכזה שולח גלי הדף שמורגשים בעומק גופם של הצוללים. פיצוץ ועוד פיצוץ, סערה של ממש שמקפיצה את פעימות הלב, מכווצת את השרירים והולמת בגופם. לוחמי השייטת כבר ידעו שהמצב נטה לטובת צה"ל בחזית הסורית וגם בזו המצרית. האם הם פחדו? אולי חשבו לבטל ולנסות שוב במועד מאוחר יותר, מה עבר להם בראש בזמן שפעלו בעומק האויב? כנראה שלעולם לא נדע.
מבצע "ליידי" היה פעולה קלאסית של שייטת 13 במלחמת יום כיפור. בניגוד גמור לזרועות האוויר והיבשה, חיל הים הצליח להכריע את האויב כבר בהתחלה. ספינות מלחמה של הסורים והמצרים טבעו בסדרה של מתקפות מוצלחות, ובתגובה לכך המצרים סגרו את הספינות שלהם בנמלים המוגנים. מהפתח של אותם נמלים הם יצאו רק כדי לירות על כוחות צה"ל בסיני, אך מיד שבו למזח הבטוח.
בצה"ל, שכבר החל לחצות את התעלה, החליטו לחדור לגוב האריות ולפגוע בספינות של המצרים בכוונה לנטרל אותם באופן סופי. פורט סעיד היה נמל ששכן בפתחה הצפוני של תעלת סואץ, כאשר מלבד העובדה שהיו בו ספינות של חיל הים המצרי, הנמל שימש גם כבסיס פעולה קדמי נגד כוחות צה"ל. את המשימה הזו נתנו לשייטת 13. תפקידם היה לחדור לנמל פורט סעיד שהיה מוגן על ידי תותחים נגד וספינות מכווני מכ"ם, תותחי נ"מ, רשת פלדה נגד צוללים, שומרים חמושים על הרציפים ופצצות עומק שנזרקו למים בכל כמה דקות. בפיקוד חיל הים סמכו על לוחמי השייטת שיצליחו לחדור לתוך התופת הזו.
מבצע מוצלח והרבה ביטולים
המצרים הציבו בנמל פורט סעיד זוג ספינות טילים מסוג אוסה, עוד שתי ספינות טורפדו, זוג נחתות טנקים ועוד חמש ספינות לסיור ומשימות שונות. הצי הזה היה המטרה של לוחמי השייטת, שעד אז ידעו כמה מבצעים מוצלחים אבל בעיקר ביטולים. "כשהגיעה הפקודה על מבצע 'ליידי', כבר היינו למודי ניסיון, ופחדנו שגם המבצע הזה יתבטל", סיפר לאתר "גבורה" תא"ל במיל' שי ברוש, אז לוחם שייטת צעיר שהשתתף במבצע. "נאמר לנו שבנמל פורט סעיד יש כלי שיט מסוכנים, ושזו נקודת מפתח שחשוב שנשלוט בה כדי לסגור את חיל הים המצרי בנמליו, ולמעשה לשתק אותו".
בבסיס השייטת ישנה כספת גדולה ובה "תיקי יעד". תיק כזה היה מוכן גם עבור נמל פורט סעיד, והוחלט להוציא את המבצע בו לפועל בליל ה- 16 באוקטובר, כשערב קודם לכן התחיל מבצע "אבירי לב" של צה"ל לצליחת תעלת סואץ. כוחות צנחנים צלחו בסירות גומי את התעלה, תחת פיקודו של המח"ט דני מט. הם הקימו ראש גשר מצפון לאגם המר, אזור תפר בין הארמיות השנייה והשלישית. בהמשך, חצו כוחות חי"ר נוספים וגדוד טנקים שיצאו לפשיטות על סוללות נ"מ ובסיסים של המצרים.
על פעולת השייטת פיקד מפקד היחידה בעצמו, סא"ל שאול זיו ז"ל. החדירה לנמל המצרי התבצעה על גבי שני חזירים, כלי תחבורה קטן שבעבר שימש את השייטת להוביל לוחמים מעל ומתחת לפני המים. על חזיר אחד הפליגו סגן עודד אמיר ורס"ל עלי קמחי, כשעל חזיר מספר שתיים הפליגו סגן בועז שקדי וסמ"ר שי ברוש. לשייטת היו עוד שתי סנוניות, סירות מהירות לחילוץ וזוג סירות יתוש שהיו תחת פיקודו של רס"ן איתן ליפשיץ מהשייטת, בנוסף לזוג דבורים נוסף שנשלח לחילוץ ואבטחה, תחת פיקודו של יצחק קורל, סגן מפקד בסיס אשדוד. כמו כן, נשלחו עוד תשעה לוחמים שפעלו על סירות גומי, תחת פיקודו של רס"ן חנינא עמישב, קמב"ץ השייטת, כשתפקידם היה לאבטח ולחלץ במקרה של הסתבכות. אלה הגיעו על בסיס נחתת שעליה העמיסו גם את החזירים.
בצל הכישלון שהיה
בשעה שש בערב, יום הפעולה, הם סיימו את ההתארגנות אחרי לא מעט מאבקים מנהליים. הצי הקטן יצא בשעת חשיכה, כאשר לוחמי השייטת נמצאים על הנחתת שהורידה אותם ואת החזירים במרחק של כמה קילומטרים מהנמל המצרי. לאחר מכן, סירות הגומי גררו את החזירים שבפתח הנמל ונפרדו מהסירות של עמישב. אז החזירים צללו לכיוון היעד, כשעליהם ארבעת הלוחמים שתפקידם לחדור לנמל פורט סעיד.
הצוללים יושבים בתוך החזיר אחד מאחורי השני, והכלי התת ימי נע במים השחורים. על פי התכנון, זוג החזירים מתפצל כאשר לכל חזיר היעד שלו בתוך הנמל. "נפרדנו מעודד והתחלנו את דרכנו לכיוון הנמל", סיפר לימים בועז שקדי למייק אלדר, שכתב את הספר "שייטת 13". "המשכנו קדימה והגענו עד לרשת הכניסה. כבר מרחוק יכולנו לשמוע את הדי פצצות העומק שהוטלו למים בתדירות של ארבע פצצות לדקה".
סביר שגם הלוחמים שהיו על סירות הגומי תחת פיקודו של חנינא שמעו את הדי הפיצוצים. גם ליפשיץ שמע את הפיצוצים וסביר שהשניים נזכרו, גם אם לשניות בודדות, בפעולה הכושלת של היחידה שש שנים קודם לכן במלחמת ששת הימים. באותה מלחמה ליפשיץ פיקד על פשיטה של השייטת על נמל אלכסנדריה. סרן ליפשיץ ועוד חמישה לוחמים יצאו בצלילה מהצוללת אח"י תנין לכיוון הנמל המצרי, במטרה להשמיד ספינות עם מוקשי עלוקה. הם הצליחו לחדור בחשאי לנמל, אבל הפעולה נכשלה והשישה נפלו בשבי, ממנו חזרו אחרי לא מעט חקירות אלימות.
צלילה בין פצצות עומק
לארבעת הצוללים שעל החזירים לא היה זמן לחשוב. הם היו צריכים לנווט במים השחורים ולחדור לנמל בין הפיצוצים של מטעני העומק. "התלבטנו מתי לעבור דרך רשת המגן שלהם" סיפר ברוש. "ידענו שהם ישאירו אותה פתוחה כדי שהמראה הבטוח יהתל בנו, אבל הערכנו שבחפיפה בין הרשתות הן לא ייסגרו מספיק טוב, וכך נוכל להיכנס פנימה בלי שייגעו בנו. כמה דקות אחר כך, שקדי (בועז שקדי, בן זוגו של ברוש למבצע – א"ט) העלה אותי כי הוא לא ידע היכן הוא נמצא, ובסוף הוא קיבל החלטה לחזור חזרה לפתח הנמל. עשינו הכול בחסות החשכה, למרות שבאימונים הנמל תמיד היה מואר. זו הייתה הפעם הראשונה שצללנו בתנאים כאלה וזו הייתה התנסות לא קלה".
לאחר שהבינו איפה הם נמצאים, ברוש ושקדי השאירו את החזיר על הקרקעית וצללו לכיוון הנחתות אותן היו אמורים להשמיד. "זה היה מצב לא פשוט, כי בנוסף לסרבול של המים הרדודים, היה חשוך מאוד. יצאנו עם ארבעה מוקשים והצמדנו שניים לנט"ק אחד. את אחד המוקשים הדבקנו בחרטום ואת המוקש השני הדבקנו באזור הדלת של הנט"ק. למרבה ההפתעה, הכלים הפעילו מדחפים שנגעו בקרקעית הנמל והתחיל להצטבר סביבנו בוץ. בועז ואני כלל לא ראינו אחד את השני, ובזמן שאנחנו פועלים התחילו לזרוק עלינו מטענים".
שקדי סיפר לימים שהנת"ק המצרי הפעיל את המדחפים שלו כדי למשוך לשם צוללנים. אם זה היה קורה, הם היו נקרעים לגזרים, פשוטו כמשמעו. "יחד עם הדי הפיצוצים היה נוראי", אמר.
בצד המערבי של הנמל צללו בין הדי הפיצוצים אמיר וקמחי. הם דיווח למש"ט שהצליחו להגיע לפתח הנמל, לפני התפצלות הצוותים, אבל מאז קולם לא נשמע. למפקד השייטת לא היה ברור האם הצליחו להצמיד את מוקשי העלוקה שלהם, והאם הם בדרכם חזרה. גם הצוות של ברוש ושקדי איחר לחזור, מה שהגביר את החשש.
עלי קמחי לא היה צריך להיות שם בלב הנמל המצרי. הוא התגייס לחיל הים באפריל 1970 והוצב כמכונאי בשייטת הסטי"לים, אבל אז התעקש לעבור לשרת בקומנדו הימי. "מבוקשו ניתן לו והוא עמד בהצלחה בקורסים הקשים והמפרכים, שנועדו להכשירו לתפקידו החדש. עלי הצליח מאוד בתפקידו בקומנדו הימי ומילא בנאמנות וביעילות את המשימות שהוטלו עליו", נכתב עליו. קמחי השתתף במספר פעולות, בין השאר בבירות זמן קצר לפני מלחמת יום כיפור. חודש לפני המלחמה, בספטמבר, הופל מטוס קרב ישראלי במהלך קרב אוויר. עלי היה זה שמשה את הטייס מהים, שחרר אותו מהמצנח והשיב לו את חייו.
עודד אמיר מקיבוץ גשר הזיו התגייס לשייטת ב- 1968 ומאוד מהר התבלט כלוחם איכותי ומקצועי. מאוד מהר הוא יצא לקורס קצינים, ועל הפעולות בהן השתתף, ועליהן פיקד, הוא קיבל לא מעט תעודות הערכה מהפיקוד הבכיר של החיל והמטכ"ל. מעניין לציין שיש לא מעט פעולות בהן השתתף, כשעד היום אסור לפרסם עליהן דבר.
עלי קמחי (מימין) ועודד אמיר (משמאל). צילום מתוך אתר "גבורה".
הצלחה בצל הכאב
דאגות של מפקד השייטת שאול זיו גברו עם כל דקה שעברה, למרות הוא נרגע מעט אחרי שברוש ושקדי חברו לכוח באיחור ניכר. אחרי המתנה נוספת, הוא פוקד על הדבורים והיתושים להתקרב לנמל. אולם ברגע שזה קורה, המצרים מזהים אותם ופותחים באש מתותחי 130 מ"מ מוכווני מכ"ם. הספינות מתרחקות והאש מפסיקה. סמוך לשעה 9 וחצי בבוקר, סירות הגומי והחזיר של ברוש ושקדי חוברות לכוח העיקרי, ומועמסות לנחתת. בחוץ אור יום ואין להם מושג מה קרה לאמיר וקמחי.
שאול זיו מתעקש על חיפוש אווירי ממסוק, סכנה של ממש בגלל איום הנ"מ, אולם הפיקוד מאשר את הפעולה. מסוק של חיל האוויר מחפש אותם אולם לשווא. השניים פשוט נעלמו והכוח נאלץ לעזוב את זירת הפעולה.
מה עבר לשני הלוחמים האלה בראש, כפי ששאלנו בתחילת הכתבה, לא ברור עד היום, אבל מה שכן ברור הוא זה שהם חתרו למגע. למרות הכמות הגדולה של מטעני העומק, הם הצליחו להגיע לספינות הטילים של המצרים, להצמיד להן מוקשי עלוקה ולהשמיד אותן. אחרי הפעולה, חיל האוויר ביצע גיחה לצילום אווירי של נמל פורט סעיד.
אחרי שפיתחו את התמונות התברר שמלבד הנחתת ששקדי וברוש השמידו, הושמדה גם ספינת טילים מסוג אוסה, ספינת טורפדו וספינת משמר עליה המצרים התקינו מטולי רקטות. המשמעות היא שאמיר וקמחי פעלו בקור רוח, ותחת תנאים קשים עברו מספינה לספינה כשהם מצמידים את מוקשי העלוקה. ככול הנראה, הם נפגעו ממטעני העומק כשהיו בדרכם חזרה לפתח הנמל. הצלחה אדירה על רקע עצב גדול.
עד היום לא ברור מה עלה בגורלם. זמן מה אחרי המלחמה פרסמו כלי התקשורת במצרים תמונה של חזיר שנמשה מהמים ושל גופה, כנראה של אחד מהם. למרות זאת, לא התקבל שום מידע והם הוכרזו כנעדרים ובהמשך כחללים שמקום קבורתם לא נודע. עד היו מנסים באית"ן להשיג מידע על אמיר וקמחי, כאמור ללא הצלחה. אחרי הסכם השלום עם מצרים, המשפחות שלהם הגיעו לנמל פורט סעיד - שם קיימו טקס מרגש לזכרם.
סגן עודד אמיר ז"ל עוטר אחרי המלחמה בעיטור הגבורה ורס"ל עלי קמחי ז"ל עוטר בעיטור העוז. סגן בועז שקדי קיבל את עיטור העוז וסמ"ר שי ברוש, כיום תא"ל במיל, עוטר בעיטור המופת.
עוד ב- פז"ם: