ספר המורשת של יחידת רימון נכתב בימים אלו ממש. היחידה הוקמה רק לפני ארבע שנים ועד מבצע צוק איתן היא לא השתתפה בפעולות רבות שניתן לספר עליהן לטירונים בערבי מורשת. אולם, אחרי המבצע בעזה, אף אחד כבר לא יוכל לפקפק בערכה המבצעי של היחידה המובחרת, שמתמחה בלחימה בתוואי של העיר עזה ובלוחמה מדברית.
הם נכנסו לרצועה בלילה הראשון של הפעילות הקרקעית וחלשו על גזרה בדרום הרצועה. במוצאי שבת הם יצאו להתרעננות של 48 שעות וחזרו לאחר מכן ליותר משבוע של לחימה אינטנסיבית. אחרי כשבועיים מתחילת המהלך הקרקעי הם יצאו שוב מהרצועה. במהלך שהותם בשטח האויב, חיסלו הלוחמים כחמישים מחבלים, חשפו פירים של מנהרות ואף השמידו מנהרה שיצאה ממסגד לתוך שטח ישראל. "לא יצאנו להתרעננות, יצאנו לנוהל קרב", מדגיש מפקד יחידת רימון, רס"ן טל, בשיחה עם הלוחמים. "היינו שמונה ימים בפנים, שמונה ימים של מתח ועבודה. צריך לתת לגוף להרפות, אבל זה לא ערב סוף מלחמה ואנחנו עוד נידרש לאותה דריכות מבצעית שהפגנו בהתחלה והפגנו תוך כדי".
יש שיגידו שזמנם של המור"קים מגיע אחרי המלחמה, אך מספר סיפורים יוצאי דופן צפו ועלו שוב ושוב בשיחות עם החיילים. "בשמונת הימים האלה עשינו עבודה אגרסיבית וכוחנית, אבל עם שכל וחשיבה", אומר רס"ן טל. "כולם לקחו בזה חלק, מרמת הלוחם ועד רמת המפקדים".
סכין מתחת לכרית
במהלך השבוע השני במבצע, נכנס צוות לוחמים של היחידה לכבוש בית בדרום הרצועה. אחד מהלוחמים האלו היה ג'ק שמבלי להתכוון, הציל את חייהם של חבריו. "היה לנו הרבה מזל ביומיים האחרונים שהיינו שם", הוא מתחיל לספר. "בזמן הפסקת האש כבשנו את הבית ביבש, ואחרי שהכרזנו שהוא נקי, מצאו פיר של מנהרה מחוץ לבית. אני והצמד שלי היינו בחדר שינה ונתנו חיפוי".
בשלב הזה, ג'ק היה צריך להתמקם על החלון, נקודה שתעניק לו זווית טובה לתצפת ובמידת הצורך לפתוח באש. "זה היה קשה כי המיטה משום מה הייתה על הארון. רציתי להזיז את המיטה כדי להתמקם יותר טוב, זה היה אחרי שבוע בשכונה ואחרי שכבשנו את הבית וממש לא חשבתי שאני אמצא שם מישהו, אבל ראיתי שהייתה בעיה – לא היה לי ברור למה המיטה הייתה מונחת על הארון", מספר ג'ק, שבלי שהתכוון לכך, קיבל החלטה שאולי הצילה את חייו.
"במזל הלכתי לשם מצד ימין של החדר ולא מצד שמאל, הזזתי את המיטה ופתאום ראיתי פרצוף. הוא עדיין בראש שלי הפרצוף הזה. פרצוף של פחד מוות. מיד הצמדתי אליו קנה וצעקתי שיש כאן עוד מישהו. אז מהצד השני צץ עוד מישהו וראינו שיש להם מתחת למיטה קלאצ'ניקוב ורימונים. מאוחר יותר ראינו שהייתה גם סכין מתחת לכרית. עצרו אותם, חקרו אותם והביאו אותם לארץ. בדיעבד גילו שאחד מהם היה מפקד פלוגה בחמאס".
כמו שאפשר לתאר משמו, ג'ק נולד בארה"ב ועלה לישראל לפני כשנתיים. במהלך המבצע הוא הקפיד לשמור על קשר עם הוריו וכמה מאחיו שגרים עדיין בארה"ב. "בשבוע של הדחיות לפני הכניסה התקשרתי כל יום להורים שלי ואמרתי שיש מצב שלא יהיה לי טלפון ושאני אוהב אותם", מספר סמל ג'ק. "ביום חמישי, אחרי כמה ימים על גבול הרצועה, אף אחד כבר לא חשב שניכנס. היינו בטוחים שגם באותו לילה לא יהיה כלום, אז לא התקשרתי אליהם, ודווקא בלילה הזה נכנסנו. האחים שלי צחקו עליי וקראו לי 'הילד שקרא עזה', כמו 'הילד שקרא זאב', עד הלילה שזה באמת קרה ולא התקשרתי ואז זה היה פחות מצחיק".
מבחינתו של ג'ק, לאורך המבצע היו לא מעט צירופי מקרים שהצילו את החיים שלו ושל חבריו ליחידה. "כל פעם שמשהו רע היה אמור לקרות הוא איכשהו לא קרה", הוא אומר. "בתוך הבית היה מחבל עם ווסט ורימונים. הוא היה יכול להוריד את כל היחידה. היומיים שהיינו שם היו הזויים, אלו היו ימים של מזל טוב. כל מי שהיה בבית הזה היה יכול לא להיות יותר".
"אם אני לא מצליח להוריד אותם, הם מורידים אותי"
קרבות של מעטים מול רבים, היו עניין שלוחמי היחידה התמודדו איתו לא מעט ברצועת עזה. כמו במקרה של ג'ק, גם סהר, לוחם ביחידה, מצא את עצמו במצב מסכן חיים, גם במקרה שלו, הרבה תושיה ולא מעט מזל עשו את שלהם והביאו אותו לספר על מה שעבר.
במהלך ימי הלחימה הארוכים התמקמו לוחמי היחידה במסגד שכבשו באחת השכונות בדרום הרצועה. "כבשנו את המסגד, ובחדר במרתף מצאנו מאחורי וילון חור בגודל שני מטר על שני מטר ועוד חור על הרצפה. הבנו שזו מנהרה", סהר מספר. "עבדנו על זה במשך יום וחצי. היה כביש שהפריד בין המסגד לשכונה הצמודה, והפלגה השנייה פשטה עליה כדי לחפש פירים ומחבלים. מתוך פחד, המחבלים פשוט ברחו מהשכונה ורצו לכיוון המסגד. אני הייתי שם בעמדה שלי עם הנגב בחיפוי מחלון המסגד לכיוון הזה ולכן הייתי היחיד שזיהה אותם".
והמחבלים יצאו. על פי מה שסהר מספר, הפחד לא בדיוק הוריד להם את המוטיבציה להילחם. "ראיתי שני אנשים יוצאים עם רובי קלאצ'ניקוב ורצים לכיווני בספרינט. ברגע שאני רואה אותם, המחשבה שעוברת לי בראש זה 'אם אני לא מצליח להוריד אותם, הם מורידים אותי'. ראיתי במבט שלהם שהם רצו לפגוע בי ובכל מי שסביבי. זיהיתי אותם ונתתי אש. הם היו חמישה והם היו חדורים להיכנס למסגד ולברוח משם דרך המנהרה", הוא מתאר. "האינסטינקט הראשוני שלי היה פשוט לירות. נתתי צרורות של יריות, הורדתי ארבעה, אבל החמישי רץ כל כך מהר שלא הצלחתי לתפוס אותו. אני הייתי בקומה השנייה, המחבל הגיע לקומת הקרקע, ירד למרתף ושם חיכה לו עוד מישהו שירה בו".
נושמים צבא? היכנסו לעמוד הפייסבוק של במחנה
עבור סהר, האירוע המחיש את הסכנה שטמונה בשהות ברצועה. "זה אירוע שיכול לקרות בכל רגע, אבל קל לשכוח שאתה בתוך עזה אחרי כמה ימים של שהייה בתוך בית", הוא משתף. "לפני זה, בחלון, זה קצת סתלבט, אבל איך שזיהיתי אותם, זה היה מעבר מאפס למאה. התמונה האחרונה שאני זוכר זה ארבעת המחבלים שהורדתי שוכבים על הרצפה. עוברות מחשבות של מה היה קורה אם לא הייתי שם לב או לא הייתי פוגע".
סבב הלחימה הקרקעית בתוך הרצועה תם אמנם, אך לוחמי היחידה כבר מוכנים, במידת הצורך, לפעול ולהיכנס פעם נוספת. מבחינתם, ההיסטוריה של היחידה רק מתחילה. "כשאני הסברתי איזה לוחמים יש לי מתחת לידיים אנשים לא הבינו", מגלה מפקד יחידת רימון. "עכשיו, כולם רואים מה אנחנו יכולים לעשות".
"כל בית שנכנסתי אליו היה ממולכד"
בזמן ההתרעננות מחוץ לשטח הרצועה, לוחמי היחידה זכו לביקור של אלוף (מיל') יורם יאיר (ייה) שהגיע לדבר איתם, לחזק אותם ולהתרשם מהדור הצעיר.
במלחמת יום הכיפורים, אז היה האלוף (מיל') יורם יאיר (ייה) סמג"ד בצנחנים, התמונה נראתה אחרת. למדינת ישראל לא היו האמצעים הטכנולוגיים שיש בידיה כיום וגם יחסי הכוחות אל מול מדינות האויב היו שונים בתכלית. "טוב שיש לנו את כל מה שעף בשמים, את השריון החכם והמודיעין", מדגיש האלוף (מיל') יאיר אולם הוא מוסיף: "אסור לשכוח את המשפט המטומטם עליו התחנכנו: 'זה מה שיש ועם זה ננצח'. בתקופה שלי לימדו אותנו את זה כדי להכין אותנו לכך שאנחנו נהיה מעטים מול רבים, כמו שבאמת היינו, ושיחסי הכוחות תמיד יהיו לטובת האויב, אבל אין תירוצים. אנחנו חייבים לנצח כי אין לנו ברירה. גם היום, עם כל העוצמה של צה"ל, תפקידו של כל חייל הוא להיות אחראי על זה שאנחנו מנצחים, כל אחד בסיטואציה בה הוא נמצא".
סגן עומר, מפקד צוות ביחידה, שומע את דבריו של האלוף (מיל') יאיר, ומחזק אותם: "כל בית שנכנסתי אליו היה ממולכד, ולא עזר לי שום כטב"ם ושום מסק"ר", הוא מדגים. "אני צריך לדעת שהאחריות היא על הכתפיים שלי, לראות שיש מאחוריי צוות שסומך עליי ולהוביל אותם פנימה. לדעת שאני הולך להיתקלות, לדעת שאני הולך לנצח בה ושום דבר לא יעזור לי".
סא"ל (מיל') דני פרל, מוותיקי סיירת שקד, מלווה את יחידת רימון ואת חטיבת גבעתי במהלך הלחימה. גם לו יש תובנות רבות על הלחימה מתקופות זמן רחוקות יותר, אותן הוא מחדיר בלוחמים של היום גם בהכשרות שהוא מעביר בשגרה וגם בליווי בעת חירום. "בסוף אתה צריך לסמוך על עצמך, על הצוות שלך ועל המיומנויות שלמדת מהמפקדים שלך. מזה אתה נהיה יצירתי בשטח", הוא אומר. "כשאני שומע את החיילים שחוזרים משם, שומע על החדות הזו שעומר הזכיר, זה עושה לי טוב. זה מראה לי, כל פעם מחדש, שכל נדנודי המוח והתרגולים שווים את זה".
>> הסיפורים נחשפים: כך הנגמ"שים החדישים הצילו את חיי הלוחמים בעזה