למעלה ממאה חיילים פצועים מאושפזים ברגעים אלה ממש בבתי החולים בארץ, ורבים מהם חבים את חייהם לטיפול המקצועי והמהיר של הרופאים והחובשים בשטח. פלוגות חיל הרפואה פרוסות על הגדר לאורך כל גבול הרצועה, וחייליה הם אלה שמעניקים לפצוע את הטיפול הראשוני, שדואגים לפנות אותו כמה שיותר מהר לבית החולים. מדובר באנשי קבע, חיילים סדירים ולא מעט אנשי מילואים, שהיו בין הראשונים לקבל את צווי ה-8.
כניסה לעזה עם אמבולנס לא ממוגן
בגזרה הדרומית של רצועת עזה אני פוגש את רס"ל במיל' טל. ביום רגיל מדובר במהנדס, ובימי צוק איתן חובש קרבי במילואים. "אני גמור מעייפות ולא רואה בעיניים", הוא אומר כבר בהתחלה. טל מספר שפלוגת הרפואה שלו מורכבת מ"רופאים, פרמדיקיות, חובשים, נהגים וכאלה, שחלקם סדירים. אנחנו מתארחים באחד הקיבוצים ועושים 24 בקיבוץ ו-24 עד 48 בשטח, בנקודה של התאג"ד על הגדר".
כשברקע זמזומי המל"טים של צה"ל והדים של פיצוצים טל מספר, "גייסו אותי כבר ביום הראשון. כמובן שעשינו רענון מקצועי ותרגלנו הרבה מאוד פעולות רפואיות וגם סוגי פינוי. המון תרגולים של פינוי מוסק". בימי המבצע הראשונים החבר'ה של טל התלהבו מהתרגילים עם המסוקים, ולא ידעו שמאוד מהר הם יצטרכו ליישם את האימונים במלחמה של ממש. "כבר בהתחלה היה לנו פינוי של הרוג וכמה פצועים. אני חייב להגיד שהרופא שם היה תותח והציל את החיים של אחד הפצועים".
לא מעט סיפורים קשים יש לטל, רובם מדממים וקשים. אחד מהם מראה לנו מי האנשים שנשלחו להציל את החיים של הבנים, ומה הם עושים גם מעבר לדרישות התפקיד. "היה לנו אירוע כבר בימים הראשונים, הודיעו לנו על כוח שנתקל והפצועים בדרך. אצלנו הכול מוכן מראש וחיכינו לפינוי שיגיע עם הפצועים". בינתיים יש מי שמכין את חיל האוויר, ובמקביל מעדכנים גם את בתי החולים על אירוע מתגלגל. אלא שאז הגיעה הודעה לא פשוטה מבחינת אנשי הרפואה.
"הודיעו לנו בקשר שהנגמ"ש עם הנפגעים פרס זחל ואין דרך לחלץ את הפצועים", ממשיך טל ומספר. "ביקשו מאיתנו להגיע עם האמבולנס שלנו לתוך הרצועה. רכב שלא ממוגן בשיט". כמובן שהם לא חשבו פעמיים ויחד עם הרופא הם קפצו על האמבולס. "נכנסנו פנימה לחלץ את הפצועים. הוצאנו אותם למקום בטוח והענקנו להם טיפול. הרופא שלנו פעל מהר ופתח לאחד מהם נתיב אוויר אבל לצערי הבחור נפטר מהפצעים שלו. אחרי זה הגיע מסוק לשטח ופינה את הפצועים".
זה המקום להזכיר שמדובר באיש מילואים שהשאיר בבית שלושה ילדים שמתגעגעים. אנחנו מדברים רגע לפני שהוא יוצא לחופשה קצרה וטל מספר, "הם נשארו לבד בבית בבאר שבע ואשתי אלה צריכה להתמודד לבד עם הכול בזמן שיש אזעקות". אשתו של טל, אגב, עובדת קשה כאחות בבית החולים סורוקה, מה שהופך את הזוג למצילי חיים של ממש. בשיחה קצרה עם אלה היא מספרת שלילדים "מאוד קשה, הם שואלים איפה אבא ודואגים".
"הכי קשה זה לאבד מטופל"
מי שמגיע לעוטף עזה לא יכול להתעלם מכמות מסוקי הסער של חיל האוויר שנוחתים וממריאים כמעט ללא הפסקה. במהלך הנסיעה שלי ברצועה אני מבחין בינשוף שנוחת בסמוך לאחד הקיבוצים ומנחית שם מפקד בכיר שיוצא בשיירה ארוכה. מסוק אחר נוחת קרוב לשם ואוסף פצועים שהגיעו לשם מיחידה מיוחדת.
חמ"ל הרפואה של צה"ל מתאם את הפינויים מהשטח ודואג שאלה יעשו במהירות גבוהה. כל דקה חשובה. כל דקה יכולה להיות ההבדל בין חיים למוות. גורמים בחיל הרפואה מציינים כי הטיפול בשטח, כמו זה שטל סיפר עליו, החילוץ המהיר לרוב במסוקים והקליטה המהירה של הפצועים בבתי החולים, "הובילו לאחוזי הישרדות גבוהים בקרב הפצועים מהשטח".
בשטח אני פוגש חובש קרבי נוסף, את רס"ר במיל י'. גם הוא נמצא בנקודה קרובה מאוד לקו החזית וכחלק מהכשרתו עבר קורס פרמדיקים מוטסים. "יש לי רק סיוט אחד וזה שפצוע נפטר לי במהלך טיפול", אמר. גם פה מדובר באיש מילואים מהדרום שהשאיר הכול, משפחה וילדים, ויצא לקו החזית – "בלי לחשוב פעמיים כדי להציל חיים. בשביל זה אני עושה כל כך הרבה מילואים בשנה".
רס"ר י מספר על אירוע בו השתתף, אז נפגעו כ-7 לוחמים אחרי שנכנסו לבית ממולכד. "קיבלנו דיווח על אירוע גדול עם הרבה פצועים שצריכים להגיע אלינו, ואחרי כמה דקות הם הגיעו אלינו ואתה נכנס לאטרף של עבודה. מנותק מהמראה ומתחיל טיפול. אני לא יודע למה והם לא היו המטופלים הראשונים שלי במבצע ובכלל, אבל הפעם שמתי לב לגיל שלהם. ילדים, אתה פשוט רואה ילדים. עשינו את החבישות שלנו והחדרת עירוי. חלק קיבלו טיפול רציני יותר ואז הכנו אותם לטיסה".
רס"ר י' מבקש לציין את המסוקים, שהגיעו מהר מאוד לשטח. "אם אני זוכר נכון הם הגיעו עוד לפני שסיימנו את הטיפול. איך שהראשון נחת תפסנו את האלונקות ורצנו לכיוונו. הכנסנו אותו פנימה והעברנו את השרביט לפרמדיקים של 669. כמובן שאתה אומר להם בזריזות מי זה כל פצוע ומה יש לו אבל משם זה המשחק שלהם. תדע לך שיצא לי לדבר עם רופא של 669 שאמר לי שבזכות העבודה שלנו אין להם יותר מדי דברים לעשות במסוק. רק לשמור שהמצב של המטופל יציב. זה עושה לך משהו כי בסוף אנחנו לא מפנים בובות, אלה ילדים בני 19, 20".
יש לרס"ר י' עוד הרבה סיפורים על פינוי פצועים וכך גם לטל. שניהם סיפרו מה עובר על החובשים, איך ראו חייל שמגיע בלי יד ואחר שידעו כי לא יראה יותר בחייו. "אלה דברים מאוד קשים שאתה מדחיק לחלק האחורי של הראש", מסביר רס"ר י'. "גם כשהכול נגמר אתה משאיר את זה באותו החלק של הראש אבל ברור לי שיום יבוא וזה יקפוץ לי אחורה כמו פצצה".
למרות מה שהם מגדירים כ"הפסקות אש כבדות" על תקן חילופי אש כבדים, ברור שהמבצע עוד רחוק מסיום ולצערם וצערנו יהיו להם עוד נפגעים לפנות. רגע לפני שאנחנו מסיימים את הפגישה הקצרה טל מבקש להודות לכל אנשי עוטף עזה שמארחים אותם: "המושב עושה לנו כביסה ודואג לנו לאוכל. האהבה שאנחנו מקבלים מהעם דרך כמויות המזון והציוד זה משהו נדיר".