בנובמבר שנה שעברה, מצב הרוח בישראל היה מתוח ומפוחד. זאת הייתה הפעם הראשונה מאז מלחמת המפרץ ב-1991 שהאזעקות ייללו בתל אביב כדי להזהיר מטילים, המקלטים התמלאו שוב, ובמשך כמה ימים העיר הייתה משותקת מפחד.
בעוד שבחדשות דיווחו על ירי מוגבר מאזור הרצועה, בישראל התכוננו לאפשרות של כניסה קרקעית לעזה. אלפי חיילי מילואים נקראו לבסיסם, ומשפחות ברחבי המדינה מצאו עצמן דואגות ליקיריהן, שאולי יצטרכו להיכנס לשם.
ביום הרביעי של המבצע, סמל ראשון אלי זריהן, וסגן עמנואל זריהן - שני אחים המשרתים בחטיבת הנח"ל - התכוננו למלחמה. באותו יום, אחותם אווה זריהן התכוננה להתחתן בתל אביב. המשפחה כולה הרגישה שמחה גדולה ואכזבה גם יחד, לאחר שהבינו שהאחים לא יוכלו להגיע לחתונה של אחותם.
אלי ועמנואל עשו את חובתם, אך הם מאוד רצו להיות עם משפחתם ולהשתתף בטקס. "זה קשה להתרכז במשימה כשאתה חושב על דברים אחרים", נזכר עמנואל. "זה כמו להיות בשני מקומות בו זמנית". באותו בוקר, הם שלחו לאווה הודעה שאומרת שהם מחכים לפקודות להיכנס לעזה, שהם חושבים על המשפחה, ושהם מחכים לשמוע שבחתונה היו דמעות של שמחה בלבד.
הגיעו לחתונה ב-11 בלילה, עם המכונית של מפקד הבסיס
בינתיים, האורחים בחתונה החלו להתאסף - בזמן שברדיו הודיעו על טילים נוספים והאזעקות נשמעו מסביב. רגעים לאחר מכן, מפקד הבסיס הגיע לאלי עם הודעה חשובה. להפתעתו, המפקד הודיע לו שהוא לא נכנס לעזה, ושהוא יכול לעזוב את הבסיס כדי להצטרף לחגיגות המשפחה. "יש לך 15 דקות למצוא את אחיך", אמר לו המפקד. "קח את המפתחות למכונית שלי ולך לחגוג עם אחותך".
"בהתחלה, לא רציתי לעזוב את החיילים שלי", אמר עמנואל, רופא בגדוד 931 של הנח"ל. "בזמן שהתפקיד שלהם הוא לשמור על ישראל ואזרחיה, התפקיד שלי הוא לשמור עליהם". אבל החיילים התעקשו שעמנואל יצטרף לאחיו הקטן.
מכיוון שהטלפונים שלהם לא היו איתם (כחלק מההנחיות במהלך המבצע), האחים לא יכלו לספר למשפחה שלהם שהם מגיעים לחתונה. עם פנים הצבועות בצבעי הסוואה ולבושים במדים המאובקים מהשטח, אלי ועמנואל נכנסו לאולם החתונה בשעה 11 בלילה.
כל הנוכחים היו בהלם. שעות ספורות לאחר שהתכוננו לקרב, אלי ועמנואל היו מוקפים בחברים ומשפחה, וכולם בכו וחיבקו אותם - ואז כולם התחילו לרקוד.
