המרחק בין שכונת תל אל־הווא לתל אביב מעולם לא נראה גדול יותר כמו באותו לילה של ה־17 בינואר 2009. באותם רגעים חשוכים בעזה, רק אורות הפגזים וטילי הנ"ט מתווים את הדרך למאות החיילים צבועי הפנים שחולפים בין האוניברסיטה האסלאמית, בניין משרד הפנים הפלסטיני ומתחם אונר"א. אלה הם לוחמי חטיבת גבעתי, שהיו בשיאו של התמרון הקרקעי העמוק ביותר שביצע צה"ל ברצועה. "היו שם מאות חיילים מצבר, משקד ומגדוד הסיור החטיבתי", משחזר אל"ם אורן זיני, אז מפקד גדוד "צבר", והיום מפקד החטיבה המרחבית מנשה. "אני זוכר את עצמי מגיע מתנשף לבניין בן עשר או 15 קומות עם צלפים מהימ"מ ומהשייטת. אנחנו רק מתחילים להתייצב בבניין ופתאום אני מקבל קריאה בקשר".
באותם הרגעים בתל אביב, הרחק מהתופת ומהדף הפיצוצים, עולה ראש הממשלה אהוד אולמרט על במה מוגבהת, חליפה לגופו ועניבה אדומה לצווארו. הוא רוכן לעבר המיקרופון שלפניו, מכחכך בגרונו ולאחר השתהות קלה מכריז: "החל מהשעה שתיים הלילה תנצור ישראל את פעילותה ההתקפית ברצועת עזה ותמשיך בהיערכות בתוך רצועת עזה ובסביבתה", הוא אומר במסיבת עיתונאים. "חמאס הוכה קשות, הן במערכיו הצבאיים והן בתשתיות שלטונו".
דבריו של ראש הממשלה כמעט לא נשמעים בין קולות הירי וזעקות הפצועים בתל אל־הווא. "המח"ט (תא"ל אילן מלכא) עולה מולי בקשר. 'קבל שינוי משימה, צא החוצה'. 'מה צא החוצה? רק הגענו, תן ליהנות', אני משיב. 'שלילי', הוא אומר. 'הדרג הבכיר לא מאשר את ההישארות כאן'", נזכר אל"ם זיני. "הייתה תחושה של תסכול. הרי סוף סוף הגעת לנקודה שכל כך רצית להגיע אליה, יש לך עוצמת אש מטורפת ביד, מהנקודה הזו אפשר לחולל את השינוי של המבצע הזה ולהכריע – וברגע הזה מחליטים לעצור". אולם לצד הרצון להמשיך במשימה, התחדדה אצל אל"ם זיני האחריות שלו כמפקד בכיר בשטח. "אתה לא חייל שרק חושב לעצמו: 'איזה באסה, מכריחים אותי לצאת'. אתה מג"ד, וכמפקד אתה חייב להסתכל על הדברים בראייה מערכתית ולהבין שיש החלטות שמתקבלות בדרג המדיני לאחר תהליך חשיבה משמעותית".
כמו אל"ם זיני, בעופרת יצוקה התמודדו מפקדי גדודים נוספים עם האתגר המורכב של פיקוד תחת אש. חמש שנים אחרי הם משתפים בזיכרונות ובמסקנות מאותו מבצע, ומדגישים שהחזרה לרצועה יכולה להתרחש בעתיד. אפילו בעתיד הקרוב. "מי שחשב שאחרי המבצע חמאס ילך לכתוב ספרות ושירה, טעה", אומר אל"ם ערן, ששימש במבצע מפקד גדוד ההנדסה "להב". "כמו ילד, חמאס תמיד ינסה לבחון את הגבולות שלו. גם אם הוא נכווה ברותחין הוא ימשיך לנסות לגעת במים חמים. מצד שני, הוא יידע שיש טמפרטורה מסוימת שאליה אסור לו להתקרב".
"עופו לכאן, נכנסים לעזה"
יריית הפתיחה של עופרת יצוקה תופסת את אל"ם שי בלאיש, אז מפקד גדוד החילוץ וההצלה שחר, בתעסוקה מבצעית ראשונה עם חייליו בשומרון. את אל"ם ערן ואל"ם ניר בן דוד ("בנדה"), אז מפקד גדוד השריון סער, המבצע תופס בשיאו של אימון ברמת הגולן. סא"ל (מיל') אמיר בירנבוים גיל, מפקד גדוד 466 בחטיבת הצנחנים במילואים "שועלי מרום", היה בביתו, ואל"ם אורן זיני קיבל את פקודת ההפעלה בשבת בבוקר בעודו יושב במשרדו שבשכם. היום, לאחר חמש שנים, רובם כבר אלופי משנה שממלאים תפקידי מפתח בדרג הפיקוד הבכיר, אך את חבלי הלידה של המבצע בבוקר יום שבת, נר שביעי של חנוכה, הם לא שוכחים. "בזמן שאני יושב בשבת בבוקר במשרד שלי, המח"ט מצלצל ואומר: 'קח את הגדוד ועוף למפקדת החטיבה במידי. נכנסים לעזה'", נזכר אל"ם זיני. "'רגע', אני אומר לו, 'אני מחזיק פה קו בשכם, אני לא יכול לקום ולעזוב'. הוא חזר ואמר: 'קדימה, קדימה, כמה שיותר מהר, בלי לחשוב פעמיים, קח את הגדוד ותעופו לכאן'. הוא ענה והדגיש שוב את המילה, 'נכנסים'. באותו הרגע אתה מבין שאתה הולך למשהו גדול".
מה היו החששות שלכם ברגעים שקדמו למבצע?
אל"ם ערן: "המחסור בניסיון. הפעילות האחרונה שצה"ל ביצע הייתה הלחימה בלבנון ב־2006. אני זוכר שכשהסתכלתי אז על חתך החיילים, הבנתי שכמעט אף אחד מהם לא לחם בלבנון, כולם הכירו רק פעילויות של בט"ש. להיכנס עכשיו לפעילות על בסיס פו"מות (פורצי מכשולים הנדסיים) וטנקים וירי צפ"שים (צפע שריון), הוראות פתיחה באש בתרחישי מלחמה וסיוע אש ממסוקים – אלה דברים שהחיילים שלי לא חוו אף פעם במצב אמת".
אל"ם בלאיש: "במקרה שלי, גדוד 'שחר' הוקם רק שלושה חודשים לפני המבצע כגדוד החילוץ וההצלה הראשון בפיקוד העורף. זו הייתה ההפעלה הראשונה שלנו כגדוד ושלי כמג"ד בפיקוד העורף. ידעתי שאני ניצב בפני אתגר לא פשוט".
אתם זוכרים את התחושה בשטחי הכינוס לפני הכניסה הקרקעית?
אל"ם זיני: "קודם כול הייתה תחושה כללית שאין ברירה אלא לצאת למבצע. בפעם הראשונה ראינו טילים בבאר שבע ובאשדוד ולא היה אחד שלא הבין שבמוקדם או במאוחר נידרש לפעולה קרקעית. לא מעט לוחמים וגם מפקדים חששו מהפעולה. כניסה לעזה כמו זו שהייתה אז היא מסוג הרגעים שבהם אתה יודע לאן אתה נכנס אבל אין לך מושג איך אתה יוצא".
סא"ל (מיל') בירנבוים: "הלוחמים היו לחוצים אבל הייתה רוממות אדירה. הגדוד שלי הצליח לגייס כמות שיא של מאות מילואימניקים שהגיעו מהבית. נאלצתי לשחרר 30 אנשים בניגוד לרצונם פשוט כי לא היה לי מספיק ציוד".
אל"ם זיני: "אנשים לא ברחו מהקרב, אלא דווקא חיפשו אותו. אני זוכר המון טבחים שהיו לוחמים לשעבר שביקשו שאחזיר אותם לתפקיד לוחם לצורך המבצע. אחד מהם, שהיה מא"גיסט, אמר לי: 'המג"ד, אני מתחנן אליך. אתה לא יכול לצפות ממני שאהיה טבח בזמן שזה קורה. תן לי את המא"ג ואני מבטיח שאהיה הכי טוב שרק אפשר. כשתיכנסו, אני רוצה להיות ראשון'".
לא מעט אנשים הגדירו את הכניסה הקרקעית לעזה במבצע כ"שבירת מוסכמה" של הפלסטינים, שלא האמינו שצה"ל יעז להיכנס לרצועה.
אתם זוכרים את הרגע שבו חציתם את הגדר?
אל"ם ערן: "גם בצה"ל היו רבים שהטילו ספק בכניסה. הרי המבצע נדחה כל יום ביממה במשך שבוע. זה אמור היה לקרות במוצאי שבת ביום שבו הוקפצנו מרמת הגולן, ואז הודיעו: 'דחייה של 24 שעות' ושוב 'דחייה של 24 שעות', ככה במשך שבוע".
אל"ם בן דוד: "אני זוכר שכשחציתי את הגדר הסתכלתי לאחור וראיתי את האורות של זיקים ממש כמה מאות מטרים מאחוריי. ברגע הזה הבנתי בצורה הכי ברורה למה אנחנו צריכים להגיע ממש לתוך עזה".
"ראיתי כוחות שאפילו השאירו ביציאה מהבתים סכום של כסף"
לא מעט מילים נכתבו על עזה. אמרו עליה שהיא כמו קן של צרעות, כמו כלא, כמו גלויה דהויה מהעבר. מה שבטוח הוא שלצד ההצלחות המבצעיות, הלחימה ברחובותיה הצפופים ובשכונותיה המסועפות זימנה למפקדי הכוחות שלל אתגרים: "48 השעות הראשונות הן פשוטות, כי הדריכות היא גדולה וחוסר ההיכרות עם השטח יוצר אצל האנשים מוכנות לכל אירוע", מסביר סא"ל (מיל') בירנבוים. "ההתמודדות מתחילה אחרי זה, כשמתחילים להרגיש ביטחון בשטח וכל העסק מתחיל להיות מסוכן".
אל"ם זיני: "הגדוד שלי ממש חי בתוך בתים של תושבים פלסטינים. אמנם שמרנו עליהם ולא אפשרנו להם לצאת, אבל התחלקנו איתם באוכל ובמים שלנו. אני זוכר תינוק אחד שלא יכול היה להפסיק לבכות כי לא היה אוכל בבית. אני והחפ"ק יצאנו, תחת אש, והבאנו לבית ג'ריקן של מים וחלב כדי שהמשפחה תוכל לתת לו לאכול. הבהרתי שוב ושוב לחיילים שלי שבסופו של דבר אנחנו לא במלחמה עם התינוקות העזתיים".
סא"ל (מיל') בירנבוים: "בכל פעם שבה יצאנו מבית, לוחמים ידעו שלאנשים שיחזרו לבתים לא יהיה מה לאכול, אז הם דאגו להשאיר את האוכל שנשאר לנו בצורה מסודרת על השולחנות. אני זוכר שראיתי כוחות שאפילו השאירו ביציאה סכום של כסף. אחר כך הם אמרו לי שהם חיו בבית של המשפחה והשתמשו בכלים וברהיטים שלה, אז הם הרגישו שהם חייבים".
אל"ם בן דוד: "אני זוכר דיווח על מחבלים שעוזבים את השכונה בתוך אמבולנס של הסהר האדום. אני קבעתי כלל ברזל לפיו לכיוון האמבולנסים הללו אנחנו לא מבצעים ירי, לא עוצרים אותם ולא מעכבים אותם, אלא מאפשרים להם חופש תנועה לטובת האזרחים. ידעתי שבתוך הסיפור הזה אני לוקח בחשבון שחלק מהחוליות של האויב, אלה שלפני רגע ירו על הכוח שלי, ינצלו את ההזדמנות ויעלו על אותם כלי רכב. הם יעברו עם הנשק לשכונה אחרת וימשיכו לירות עלינו משם. זה היה מתסכל, אבל אני חושב שזו הייתה החלטה נכונה. לא משנה מה היו הנסיבות, בתחושה שלנו לא היה נכון לבצע ירי לעבר מה שהגדרנו כרכב פינוי והצלה. אם היינו יורים, התחושה הרעה הייתה מלווה אותנו לאורך כל המבצע, התחושה שפגענו במשהו שהוא עבורנו סמל ערכי".
אל"ם ערן: "לא פעם נכנסנו לרחוב או לבית וגילינו שם תושבים שנקלעו לסיטואציה ולא ידעו מה לעשות עם עצמם. רובם רק רצו לברוח מאזורי הלחימה. אז אתה כמפקד צריך לעצור ולתת להם לעבור קרוב מאוד לכוחות, כשאתה יודע בוודאות שיש התרעה על מחבל מתאבד שנמצא בתוך קבוצה של אזרחים. אתה בודק את הגבולות שלך כל הזמן. מצד אחד אתה רוצה לתת לאזרחים את המענה ההומניטרי שהם זקוקים לו, ומצד שני אתה רוצה לשמור על החיילים שלך בכל מחיר".
מתוך עשרה חיילים שנפלו במבצע, ארבעה נהרגו בתקריות של ירי דו־צדדי. הגדוד של אל"ם בן דוד היה מעורב באירוע קשה של פגיעה מאש כוחותינו ב־5 בינואר, בו נהרג סרן יוני נתנאל ז"ל כתוצאה מפגז שירה צוות של אחד הטנקים. "הייתי בחלק המערבי של שכונת אל־עטטרה, כשברשת הקשר דווח שצוות שלי, שהיה כפוף לגדוד צנחנים בחלק המזרחי של השכונה, ירה פגז לעבר מבנה בו זיהה חוליית מחבלים, שבפועל היה שם כוח של גדוד צפע של הצנחנים", הוא משחזר, ומסביר שבאותו רגע הוא ניצב מול דילמה מורכבת. "התלבטתי האם להורות לצוות לצאת החוצה או להמשיך להילחם. מי שעזר לי בסופו של דבר להחליט היה אביו של יוני, עמוס, שהתקשר לצוות, ממש לתוך הטנק, ואמר להם שהוא סומך עליהם ולא מאשים אותם", מספר אל"ם בן דוד.
"כשהאירוע נגמר ניגשתי אליהם. הם לקחו את זה מאוד קשה, הם ממש רעדו. חיבקתי אותם ואמרתי להם: 'חבר'ה, אנחנו ממשיכים להילחם יחד, בואו נלמד מהאירוע באופן מידי. כשייגמר המבצע, נתחקר ונלמד הכול ביסודיות'. הצוות התלבט בעצמו האם להישאר או לצאת. אני חושב שמהר מאוד החיילים התעשתו והבינו שהלחימה לא נעצרת, שיש משימה שעומדת כל הזמן לנגד העיניים. כל הצוות חזר לפעולה ולחם במקצועיות מופתית עד היום האחרון של המבצע", הוא אומר. "אני חושב שההחלטה הזו הייתה נכונה גם ביחס למסר שהועבר ליתר הלוחמים בגדוד, שטעויות ותקלות מבצעיות הן חלק מהעניין. כמובן שהמחשבה המידית שעוברת לי כמפקד בראש היא איך יכול להיות דבר כזה, למה לא יכולנו למנוע אירוע כזה? מטבע הדברים, באזור כל כך צפוף של רחובות ומחבלים שנמצאים בין הכוחות והבתים קשה מאוד למנוע אירועים כאלה. על אף שבתחקיר שעשינו אחרי המבצע, מבחינה מקצועית, ידענו להצביע על כשלים, אתה לא יכול לשפוט צוות טנק שלחם ברציפות שלושה שבועות וללא כוונה עשה שגיאה מקצועית, למרות המחיר הכבד מאוד שהיא גררה".
"אם צריך, נחזור שוב"
אומרים שכשהתותחים רועמים, המוזות שותקות. אולם במהלך עופרת יצוקה המוזות עשו פחות או יותר כל דבר מלבד לשתוק. אלפי דיווחים, תמונות, סרטונים וספקולציות מסוגים שונים הופצו בכלי התקשורת, שהפכו לקלחת רותחת של התנגדות למבצע וביקורת ציבורית. "אני אסרתי להכניס עיתונים או טלפונים לעזה", מבהיר אל"ם ערן. "לא רציתי שהחיילים שלי יתעסקו בפוליטיקה ובדעת קהל שלילית. רציתי שיהיו עסוקים רק בלבצע את המשימה שלהם ובלשמור על עצמם ועל החברים שלהם".
סא"ל (מיל') בירנבוים: "האויב הבין שמבחינה מבצעית אין לו סיכוי להכריע אותנו, אז הוא החליט להילחם בנו בדרכים פוליטיות. הצבא צריך היה לבנות מערך ערמומי שיילחם את המלחמה הזו, כי דו"ח גולדסטון הוא חלק ממלחמה, למי שלא מבין".
אל"ם זיני: "אני זוכר שמצאנו כמויות אדירות של אמל"ח שהוטמן במסגדים ובבתי־ספר ולי באופן אישי היה חשוב להוציא את זה לתקשורת. לקחתי את החיילים שלי וצילמנו סרטון שבו תיעדנו בבירור מסגד ממולכד, זה שהצד השני לא כל כך תמים, שאצלו בית־חולים הוא לא בהכרח בית־חולים. מרוב שזה היה אפקטיבי, אחרי המבצע פנו אליי מערוץ 2 ומערוץ 10. שאלו אותי אם אני רוצה לעבוד אצלם".
איך אתם חושבים שהמבצע ייזכר בראי ההיסטוריה?
אל"ם זיני: "עופרת יצוקה הוא בעצם עוד פרק בספר הגדול שאנחנו כותבים עם חמאס. מהניסיון שלי, לוקח לו בין שנה לשנה וחצי לשכוח ואז צריך להזכיר לו מול מי הוא עומד. הזיכרון שלהם לא עובד טוב ועובדתית בשטח היום, אנחנו רואים שהם ממשיכים להתחמש ולבנות מנהרות".
אל"ם ערן: "זה היה אירוע מאוד משמעותי לפלסטינים מבחינת ההבנה שאם אנחנו אומרים משהו, אנחנו מתכוונים אליו. זה לא משנה שלא השמדנו את היכולת של חמאס באופן מוחלט, אבל חמאס יודע היום שאם צה"ל אומר שהוא נכנס, הוא ייכנס. הכניסה שמה סוף למשחקי החתול והעכבר הללו. זה מסר קריטי שלא ניתן היה להביע בשום דרך אחרת".
אל"ם בלאיש: "גם מבחינת פיקוד העורף היה כאן רגע היסטורי. המבצע המחיש את הצורך בזרוע סדירה חזקה מאוד, שתוכל לתת מענה רציני בזמן אמת. הנה, היום אנחנו כבר מדברים על נפה סדירה עם ארבעה גדודים לוחמים. הגרעין והבסיס של כל זה התחיל אז, ב־2008".
אתם מאמינים שאחת לכמה שנים נצטרך לצאת למבצע הרתעה ברצועה?
אל"ם ערן: "אני מקווה שלא, זה יותר תלוי בצד השני מאשר בנו. מה שבטוח הוא שאילו לא היינו נכנסים קרקעית לרצועה, היינו נדרשים להגיע בעמוד ענן לפחות שלב אחד קדימה ממה שהגענו בעופרת יצוקה".
אל"ם בן דוד: "עד שחמאס לא יבין שבמעשים שלו הוא פוגע בתושבי הרצועה הרבה יותר משהוא פוגע בנו, אפשר להגיד בוודאות שהמציאות לא תשתנה".
גם היום, חמש שנים אחרי המבצע, חמשת המפקדים מעידים כי היו מוכנים לשוב לרחובות עזה אילו היו נדרשים לכך. "לא משנה באיזה שלב של המסלול הצבאי שלי, בין אם הייתי מג"ד, מח"ט או מאו"ג, אם יטילו עליי משימה אלך לבצע אותה – בעזה, בלבנון או בכל מקום אחר", אומר אל"ם בן דוד. "זה קרה לנו לפני שנה, בעמוד ענן", מוסיף אל"ם זיני. "שוב אנחנו רואים את עצמנו נכנסים לרצועה, שוב אותן תמונות, שוב הרעשה ארטילרית, שוב מטוסי קרב באוויר. אבל אם הייתי חוזר, הייתי עושה את זה אחרת. בעמוד ענן, בתור קצין אג"ם של עוצבת האש, היה לי הרבה יותר קל לאשר תכניות של המאו"ג אחרי שהייתי שם, כשאני כבר יודע מקרוב איך נראה בית ואיך נראית שכונה בעזה", הוא טוען, וסא"ל (מיל') בירנבוים מוסיף בביטחון: "הייתי חוזר, בלי לחשוב פעמיים".