מלחמת יום כיפור הייתה יכולה להיראות אחרת. מעט יותר משנה לפני שפרצה, ביולי-אוגוסט 1972, צה"ל ערך תרגיל ענק ובחן את פיקוד הדרום כולו - בלי לפסוח על הרמטכ"ל, אלוף הפיקוד, מפקדי האוגדות והמח"טים. אותו התרגיל שנקרא אז "איל ברזל" חזה באופן כמעט מושלם את מה שקרה כשמצרים ניסתה לפגוע בבטן הרכה של ישראל.

לא היה אז כשל מודיעיני כה נורא כפי שנהוג לחשוב היום; לא היה שום דבר שישראל לא ידעה. הצמרת הביטחונית הכירה היטב את היחידות המצריות על גודלן והיקפן, וגם את התוכניות שלהן לצלוח את התעלה. הטעות היחידה הייתה שהיא זלזלה בהן. מתכנני התרגיל צפו שהחיילים המצריים יזרקו את הנעליים בחולות ויברחו, בדיוק כפי שעשו ב-1967, ולכן הקדישו את רוב המשאבים דווקא בתוכניות לצליחת התעלה. בכירי צה"ל היו יהירים כל כך, שהם חשבו שזה הגיוני לבלום כמעט 2,000 טנקים מצריים עם 300 טנקים תוך שעות בודדות. 

מעטים מול רבים

אם נאמר את האמת, יכולות המודיעין של צה"ל היו לא פחות ממדהימות: כך נרקם התרחיש לתרגיל, שתאם כמעט במדויק את מה שקרה שנה אחר כך. "בעקבות הכישלון להשגת פתרון מדיני להחזרת השטחים לשלטון מצרי, וכתוצאה מלחצי פנים (...) הורה נשיא מצרים ב-1 למאי 1972 למטה הכללי המצרי לעבור למערך התקפי ולהגביר את המוכנות והכוננות", נכתב בספר התרגיל. "ב-15 למאי 1972 המערך ההתקפי כלל קידום דיביזיה ממוכנת 6 וחטיבה 25 לגזרה הדרומית תחת פיקוד ארמיה 3".

וזה מה שקרה במלחמה. המצרים תקפו עם חמש דיביזיות חי"ר שתוגברו בכוחות שריון. בהמשך חצו את התעלה שתי חטיבות שריון נוספות. אפילו את הנחתות הקומנדו המצריות הצליחו לחזות בצה"ל. נראה שלמפקדים היה את הכל על המגש. מה שלא לקחו בחשבון בצה"ל זה שהצבא המצרי השתפר מאוד מאז אותה תבוסה צורבת ב-1967. הגנרלים מקהיר למדו לנהל תמרונים גדולים וצברו ניסיון לא מבוטל בכלל במלחמת ההתשה. הם למדו ושיננו את אופן הפעולה של השריון הישראלי, מצאו את נקודות התורפה של קו בר לב - ובנו את עצמם מחדש. התוצאה הייתה בניית כוח חי"ר ענק, הקמת חומת נ"מ שתגביל את חיל האוויר הישראלי - ויצירת מערך ארטילרי ענק שיחפה את צבא המתמרן.

זה לא שישראל לא ידעה את כל זה; היא פשוט סונוורה מנרקיסיזם ומאותו מיתוס רב שנים של "מעטים מול רבים". צה"ל העמיד 300 טנקים, 40 תותחים וכ-500 חיילים. המצרים היו בקליבר אחר: 2,200 טנקים, 3,000 נגמ"שים, 2,500 תותחים, 800 מערכות לשיגור טילי נ"ט וכ-55,000 חיילים, מתוכם 40 אלף שחצו את התעלה ביום הראשון למלחמה. לא היה לנו סיכוי.

הקטסטרופה

"בשעה 17:00 החל חיל האוויר המצרי לתקוף שדות תעופה, מכ"מים, סוללות הוק ומפקדות בסיני", נכתב בפרוטוקול "איל ברזל", ששוב חזה בדיוק מצמרר את מה שקרה שנה לאחר מכן. לפי התרחיש, באותו הזמן התחדשה גם האש לאורך התעלה - ושעתיים אחר כך חצו אותה המצרים. במבחן המציאות, אפילו אזורי הצליחה סומנו באופן כמעט מדויק.

אבל בערך כאן נגמר הדמיון. הצמרת הצבאית קיוותה, למשל, שתקבל התראה שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה. בסיכום התרגיל אמר הרמטכ"ל דוד אלעזר שתרחיש הקיצון - "הקטסטרופה" - יהיה התראה של 24 שעות בלבד לגיוס כוחות. בתרחיש הטוב מבחינתו, צה"ל יקבל התראה של 48 שעות לגיוס מילואים, ובתרחיש הקטסטרופה, המילואים יגויסו עם תחילת ההפגזות וייצאו מיד לצלוח את התעלה. אבל זה לא באמת בעייתי, כי הכוח הסדיר "יצליח" להדוף את המצרים תוך פחות משעתיים. "הטנקים בדרום ובצפון וחיל האוויר בכוננות עליונה", אמר על פרוץ המלחמה. ומה עם יתר הכוחות המצריים? לפי התרחיש, אלה שהספיקו לסגת בחזרה יידרשו ל-72 שעות של התארגנות מחדש. אחד הסעיפים מדבר אפילו על 3 אוגדות שיכבשו את קהיר. הכי רחוק מהמציאות.

המבצע השאפתני שזכה לשם "תוכנית בנדיגו" נכשל במלחמה, ממש כמו בתרגיל. התותחנים היו אמורים להתקרב לתעלה באופן קיצוני ולירות פגזים לעבר סוללות הנ"מ המצריות בהכוונה של מטוסי סקייהוק דו-מושביים. המהלך היה חייב להיות מפתיע ומהיר, בגלל היכולת של המצרים לאתר תותחים ולירות אש נגדית. פגיעה בסוללות הנ"מ המצריות הייתה מאפשרת להבקיע את חומת הטילים המצרית ולתת חופש פעולה לחיל האוויר, אבל המצרים היו אלה שהפתיעו.

בסופו של דבר, הצבא הסדיר בסיני כמעט ונמחק, המצרים צלחו את התעלה לכל אורכה, השתלטו על רצועה של כ-10 קילומטרים והשמידו מאות טנקים. אוגדה 252 הסדירה נשחקה משמעותית ביום הראשון למלחמה, רוב קו בר-לב נפל במהרה - וגם מטוסי חיל האוויר נפלו בכמויות שלא נראו קודם לכן. צבא המילואים הגיע באיחור ובאופן ספורדי וספג אבדות קשות. גם קרב הבלימה הראשון של צה"ל נכשל, וצליחת התעלה - אליה הגיעו בתרגיל תוך פחות מיממה - קרתה תשעה ימים לתוך המלחמה. ולמרות שצה"ל הצליח לכתר את הארמיה השלישית, הצבא המצרי החזיק בצד המזרחי עד הסוף.

תיקו מר

מפקד התרגיל אלוף שמואל גורודיש - לימים אלוף פיקוד דרום במלחמה - אמר בסיומו שהדברים הקשים ביותר היו "ההצלחות המצריות ומרחב ההתראה הקטן". מה היה אותו מרחב קשה מבחינתו? חמישה עד שישה ימים. בפועל היו לו פחות מ-12 שעות. הרמטכ"ל דדו העריך שחיל האוויר ישמיד את הנ"מ המצרי במהרה, וצבא היבשה יפעל בלי חיפוי רק בשעות הראשונות של המלחמה. בעקבות התרגיל חיל האוויר תכנן את מבצע "שריטה" לסיוע לכוחות היבשה באזור מוכה טילים. במלחמה המבצע לא יצא לפועל: חלק ממטוסי הקרב זרקו את החימוש לים כדי לנהל קרבות אוויר, ולמעשה ביום הראשון למלחמה חיל האוויר ביצע רק 75 גיחות סיוע בחזית המצרית.

אבל לא כולם היו אופטימיים מדי: אלוף דן לנר, מפקד אוגדה שבמלחמה מצא את עצמו בכלל בחזית רמת הגולן, הסביר שפערי הכוחות בין צה"ל לצבא מצרים גדולים מדי. הוא אפילו חזה שחטיבה 7 - אז כוח עתודה - תופנה לפיקוד הצפון. אריאל שרון - אז אלוף פיקוד דרום ובמלחמה מפקד אוגדה - גרס שיש להכות מיד את המצרים ולצלוח את התעלה. "אסור לתת למצרים הרגשה של הישגים, אפילו למשך מספר שעות. אסור לצה"ל לספוג נפגעים רבים במלחמה, והוא חייב להגיע להישגים חד משמעיים בין אם בשטח ובין אם בהשמדת כוחות מצריים", קבע. "צה"ל צריך להכיל מספר טנקים גדול בצד הישראלי של התעלה ואז להשמיד אותם".

בשורה התחתונה, קברניטי צה"ל הצליחו לחזות היטב את המהלכים המצריים - אבל נכשלו באופן חרוץ בהערכת יכולת התגובה של ישראל. צה"ל הוא צבא שלא יודע להילחם קרבות הגנה, אלא צבא שבנוי כולו להתקפה, דבר שכמעט ולא זכה להתייחסות בתרגיל. כל המרכיבים הללו, יחד עם אלמנט ההפתעה, הביאו לאחת מהמלחמות הקשות ביותר שאת תוצאותיה אנו מרגישים עד היום. בסופו של דבר היו אלה הלוחמים והמפקדים בשטח שהצילו את המצב והביאו את הניצחון - או במקרה של החזית המצרית, התיקו המר.