נשים בצבא לא מפסיקות להפתיע: לוחמות, קצינות, קצינה שעשתה מסע כומתה בהריון, אישה בדרגת אלוף והסיפורים עוד ממשיכים להגיע ולהפתיע. אך אם חשבתם שהמהפך של נשים בצה"ל הוא עניין של התקופה האחרונה, טעות בידיכם; מסתבר ששילוב נשים בתפקידי לחימה, אינו אלא אופנה חוזרת, כפי שניתן ללמוד מחומרים נדירים אותם מצאנו במעמקי ארכיון צה"ל.
נשים בשדה הקרב: מאז ומתמיד
לוחמה נשית בעם היהודי התחילה כבר בתקופת השופטים בסיפורה של יעל אשת חבר הקיני, שהרגה את סיסרא על ידי נעיצת יתד בראשו, ולאחר מכן בתקופה היוונית בארץ ישראל, בסיפורה של יהודית שערפה את ראשו של אחד הגנרלים היווניים. בהשראת אותן הלוחמות, בתחילת המאה הקודמת, נשים בנות הישוב היהודי בארץ הצטרפו למאבק על המדינה שבדרך במסגרת המחתרות. החלוצה מבניהן היתה שרה אהרונסון מזיכרון יעקב, הידועה גם בשם המוכר יותר "שרה גיבורת ניל"י".
שרה אהרונסון הייתה לוחמת מודיעין והובילה רשת ריגול בתקופת האימפריה העות'מאנית בשירות הבריטים מולם עבדה. בשנים לאחר מכן, הצטרפו עשרות רבות של נשים למחתרות ההגנה, האצ"ל והלח"י ושירתו בתפקידי לוחמות, בדיוק כמו הגברים שלצדן.
ב"צבא ההגנה" שהוקם במהלך מלחמת השחרור, שירתו נשים שלקחו חלק בפעילויות מבצעיות באופן מלא. למעשה, בצבא של אז היו תפקידי לחימה שנשמרו לנשים בלבד, כמו מודיעין ואף תותחנים.
במאגרי התמונות בארכיון צה"ל מצאנו חומרים המעידים שהארטילריה הישראלית בראשית ימיה - לפני שנות ה-90 ולפני אליס מילר - הייתה דווקא נשית ברובה. בתמונות הנדירות נראות חוליות תותחנים שלמות המורכבות אך ורק מנשים, שמנהלות את העמדה ללא נוכחות גברית ושבתנועת רגל פשוטה שיגרו אש ארטילרית אל עבר כוחות האויב. הארטילריה, שבאותם הימים הייתה מאמץ אש משמעותי לצבא הצעיר, הקטן ומעוט היכולת, הייתה ממלכתן של הנשים. לא פלא שחיל התותחנים הוא אחד המערכים שקיבל לשורותיו נשים בזרועות פתוחות עם תחילת שילוב נשים בדרגי השדה בשנים האחרונות.
עוד בתמונות מימי הקרבות מצאנו תמונות של לוחמות חי"ר לצד לוחמי חי"ר יחד כלבים לוחמים כשהקסדות לראשיהן, הנשק בידיהן והכל בג'בלאות, ללא פשרות, באופן שלא היה מבייש את לוחמי החי"ר הקשוחים של ימינו. המשוררים הרבו לשבח את "יפי הבלורית", אבל נדמה שלצדם עמדו גם לא מעט יפות תואר שעשו את העבודה לא פחות טוב, אבל הצניעו לכת.
"נוכחות נשים תשפר את המורל של החיילים ואת רמתם המוסרית"
המדינה הוקמה וצה"ל פורק והוקם מחדש. בשנת 1949 חוקקה הכנסת את "חוק שירות ביטחון" שהסדיר את כל הנוגע לגיוס קבוצות שונות ושירותן הצבאי. בדיונים שנערכו בכנסת סביב סוגיית גיוס נשים, התפלגה הכנסת לשני מחנות ברורים: נציגי המפלגות החילוניות שתבעו חיוב גיוס נשים ונציגי המפלגות הדתיות שהתנגדו בתוקף לגיוס נשים ואפילו לא הסתפקו בפטור לנשים דתיות בלבד.
נציגי המפלגות החילוניות הציגו מספר שיקולים בתמיכתם בגיוס נשים, חלקם צפויים כמו שוויון זכויות, וצרכי כח אדם, אבל חלקם מחדשים ומפתיעים: "נוכחות נשים תשפר את המורל של החיילים ואת רמתם המוסרית".
בסופו של דבר, לצבא שהוקם במתכונתו החדשה, גויסו נשים מתוקף חוק - החוק הראשון בהיסטוריה האנושית שמחייב גיוס נשים לצבא ונכון להיום, 64 שנה אחר כך, גם היחיד (כך לפי נתונים שנמסרו מלשכת יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים). יחד עם זאת, הצבא במהותו נשאר גברי. בדומה למודל בצבא הבריטי, כל הנשים שירתו תחת חיל הנשים, נועד להם שירות באורך שונה משל גברים, מסלולי שירות נפרדים, תפקידים שונים, אפשרויות קידום שונות ובגדול – חוויות השירות שלהן היו שונות במהות מאלה של הגברים. בעוד שתפקידי הלחימה נסגרו בפניהן, תפקידים מאתגרים בחיל המודיעין ותפקידי פיקוד, עדיין נפתחו בפניהן, כאמור, עם אפשוריות קידום מוגבלות.
מה שלא היתה עליו מחלוקת היה הפטור הגורף משירות צבאי לנשים נשואות ולאמהות, כחלק מהמאמץ לשמר את האייקון הקולקטיבי של האם העברייה.
חוק שירות הביטחון - שורש האפליה?
אם כך, יתכן שחוק שירות הביטחון, שבא לתקן את המצב שהיה קיים והיה נראה פגום בימים דאז, היה זה שהשריש וביסס בצה"ל את האפליה והפער בין נשים לגברים בצבא, בין השאר מתוך כוונה להגן על הנשים, על זכויותיהן ועל בריאותן, אבל באותה המידה מתוך הגישה המצ'ואיסטית שאפיינה את הצבר בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.
כידוע, בשני העשורים האחרונים, יחד עם שינויים חברתיים שחלו בישראל ושינוי בדמות הצבא ובדמות "הישראלי החדש", חל שינוי בגישה לנשים בצבא – נפתחו בפניהן תפקידי לחימה, הורחבו אפשרויות הקידום ונעשו התאמות על מנת שיאפשרו סביבת שירות מכבדת ומאפשרת הצלחה. בשנת 2000 פורק חיל הנשים המסורתי ובמקומו הוקם במטכ"ל אגף בראשו יושבת יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים.
ברור לכולם שממדי האפליה מוזערו. כיום יש לנו נשים טייסות, לוחמות, חובלות, קצינות בכירות וכמעט ואין מערך בצבא שלא נראות בו נשים. מהממצאים בארכיון, עולה השאלה – האם כל חגיגת השוויון הזו נזקפת לזכותה של החברה הישראלית המודרנית, או למעשה מדובר בחזרה למקורות?