זה התחיל בדייט השישי או השביעי שלנו. הוא היה רק בן 26 אז, אבל הוא לא נרתע או נלחץ בכלל, הוא היה אבהי ומשפחתי כבר אז וזיהיתי את זה מהרגע הראשון שראיתי אותו. כבר לא הייתי ילד, 33 זה כבר מספר. עייפתי מחיי הרווקות התל אביביים התפלים והייתי מוכן אליו, לאלירן, להתאהב בטוהר שלו ולגרור אותו כבר בתחילת הקשר שלנו לכנס בנושא פונדקאות.
זה קרה כמעט במקרה, במהלך שיטוט סתמי בפייסבוק נתקלתי במודעה ממומנת של כנס פונדקאות להורים גאים. נרשמתי בלי לחשוב יותר מדי ואלירן הצטרף לחוויה, למרות שיצאנו אז קצת פחות מחודש. אני לא אשכח את התדהמה שנפלה עלינו כשהגענו לאולם הכנסים של דן פנורמה בתל אביב. היינו המומים לראות מאות אנשים, בעיקר גברים, כשכולם רוצים את אותו הדבר - להיות הורים.
פתאום הרגשתי יותר שלם עם עצמי ופחות חריג. זה הזכיר לי את הפעם הראשונה שהגעתי למסיבת גייז כשהייתי נער והבנתי שאני לא לבד. הידיעה שאנחנו חלק מקולקטיב ולא לבד במערכת היא כוח שאין שני לו, וההבנה שאנחנו יכולים להקים משפחה, למרות שאנחנו זוג גברים, סחררה לי את הראש והציפה אותנו באושר. ידענו שהגענו למקום הנכון.
כמות המידע שספגנו הייתה אדירה. רופא שדיבר באנגלית והסביר איך עובד תהליך פונדקאות מתחילתו ועד סופו, מנהלת סוכנות של תורמות ביציות מניו-יורק שהסבירה על העבודה שלה, ואפילו עורכת דין ישראלית שפירטה על התהליכים המשפטיים בארצות הברית והדרך הפתלתלה לאזרוח הילדים בישראל.
במשך כל אותו יום החזקנו ידיים. אלירן כתב הכל במחברת ואני לא הפסקתי להתפעל מכמות הנוכחים. יצאנו משם אופטימיים ואני נשמתי לרווחה ברגע שהבנתי שגם עבורו, הילד הצעיר הזה, לא מדובר בנושא מלחיץ או מאיים והוא מביע בכך עניין אמיתי. בזמן שהוא ניסה להסביר לי את כל מה שלא הבנתי, נחתה עלי הבנה אחת ברורה - יש לנו אופציה להיות הורים.
View this post on Instagram
הצבע האהוב עליה: שקיעה
הדייט המוזר ההוא באולם הכנסים קרה לפני שש שנים, והיום, שלוש שנים אחרי שהתחתנו, אנחנו נמצאים בעיצומו של הגשמת החלום הזה - אבל זאת לא דרך פשוטה כל כך. התחלנו עם סקר שוק ונפגשנו עם אבות פונדקאות וכל הסוכנויות הגדולות בארץ, אותן אפשר לספור על כף יד אחת. הדבר הראשון שלמדנו הוא לא לחסוך. מדובר בתהליך הכי ארוך ומשמעותי בחיינו, והיו כאלה שסיפרו שיצאו לדרך בלי ליווי בגלל המחיר, אבל בדיעבד התברר להם שהחיסכון לא היה משמעותי והיה עדיף להשקיע קצת יותר.
אחרי שחתמנו על חוזה עם הסוכנות שהרגישה לנו כמו בית, קיבלנו גישה למאגרים של תורמות ביציות, מאות מהן. עד אז, לא ידענו שכל כך הרבה נשים, מכל מקום ובכל צבע, לוקחות חלק בתחום. אותם מאגרים עובדים בצורה פשוטה מאוד, ממש כמו טינדר, המקום בו הכרתי את אלירן. יחד שוטטנו כמו באתר הכרויות, צפינו בתמונות וסרטונים וקראנו קצת פרטים יבשים על התורמת. ערב ערב בילינו מול המאגרים בחיפוש אחרי האחת שלנו, ותהליך הסינון לא פשוט בכלל, מפני שחייבים למצוא מישהו שמוצאת חן בעיני שנינו. זה לא רק המראה החיצוני, כמובן, והיינו צריכים להתחשב במצב הבריאותי, בהשכלה, במקצוע, בשאיפות ובחלומות של אותה תורמת.
קשה לספור את מספר הפעמים שאחד מאיתנו בחר תרומת והשני הטיל וטו. באחת הפעמים, תורמת שאהבנו סיפרה ששני הוריה נפטרו בטרם עת בגיל צעיר מסיבות לא מפורטות שאינן גנטיות. לאלירן זה לא הפריע כלל, כי לא מדובר במחלות שכביכול אמורות לעבור לילדים העתידיים שלנו, אבל עבורי זה היה דיל ברייקר. וזאת רק דוגמה אחת של חוסר הסכמה, ובכל פעם שלא הייתה תמימות דעים - המשכנו לפרופיל הבא.
View this post on Instagram
כך חלפו להם שבועות ארוכים. בכל ערב קבענו לנו דייט על כוס יין וחרשנו את מאגרי התרומות, עד שהגענו אליה - 517, תורמת מאיידהו, שהתווספה למאגר באותו היום ממש. מייד ביקשנו לשריין אותה, בתקווה שאף זוג ישראלי לא הספיק לעשות זאת לפנינו. צריך להבין, מכיוון שישראל היא מדינה קטנה ויש לא מעט זוגות בהליכי פונדקאות, לא רק מהקהילה הגאה, נאמר לנו שלא נהוג לעשות שימוש בתרומה לשני זוגות ישראלים, כדי למנוע מצב של אחים במשפחות שאין ביניהן שום קשר.
ברונטית עם עיני שקד יפהפיות, מורה ליוגה עם לא מעט תמונות על מזרן התעמלות, כשברקע נופים אקזוטיים. היא הייתה נראית מלאת חיים וקורנת, עם חיוך בוהק ואורח חיים צמחוני ובריא. אבל הדבר שחיבר אותנו אליה יותר מכל היה דווקא שולי וקטן - הצבע האהוב עליה.
זאת הייתה שאלה רדודה שכל התורמות ענו עליה במילה, כאילו אם הצבעים האהובים עלינו יהיו זהים זה אומר שיש לנו מן המשותף. אבל בניגוד לכל השאר, 517 תיארה את הצבע שלה בצורה שמעולם לא ראינו: צבע השקיעה. אלירן ואני גרים לא רחוק מהים ומשתדלים לצאת בכל ערב לבהות בתמונה היפה של השקיעה, שצובעת בכל פעם מחדש את השמיים בצבע אחר. כך היא קנתה את עולמנו - תשובה לשאלה חסרת משמעות כביכול, שנתנה לנו את כל המידע שהיינו צריכים. כמה גדולה הייתה השמחה כשגילינו שאנחנו הזוג הישראלי הראשון שבחר בה.
View this post on Instagram
מתחת לאף שלנו: התורמת המושלמת
היינו בעננים. רכשנו ערכה לבדיקת רוק ביתית, שנשלחה על ידי סוכנות הפונדקאות שלנו במשלוח במיוחד לקליניקה בארצות הברית. המטרה - לבדוק אם מבחינה גנטית נוכל להמשיך בתהליך עם התורמת בה התאהבנו. חודש ימים חיכינו לתשובה. חודש ארוך שבו הצצנו פעם אחר פעם בפרופיל אליו נקשרנו כל כך. חודש של המתנה מורטת עצבים, שהסתיים באכזבה גדולה. עצבות גדולה מילאה את הבית, אחרי שגילינו כי גם לתורמת וגם לי יש גן שנקרא "טיי זקס", מה שמנע מאיתנו להמשיך בתהליך.
חזרנו לנקודת ההתחלה והמשכנו בחיפושים אחרי האחת שתתאים לאלירן ולי, לטעם האישי של כל אחד מאיתנו ולמפרט הגנטי שלנו. טיי זקס לא היה הגן היחיד שנמצא אצלי ומסתבר שבורכתי במספר וריאציות גנטיות שעלולות לעבור הלאה, לעומת אלירן, שיהיה לי בריא, שהתפאר בטבלה גנטית נקייה מפגמים.
חג החנוכה של 2021 הגיע ואנחנו עוד לא מצאנו תורמת. למרות שעוד היינו בשלבים הראשונים של התהליך הארוך, הוזמנו למפגש "אבות מדליקים נרות ביחד" של הסוכנות, הזדמנות מצוינת עבורנו להכיר זוגות בשלבים מתקדמים יותר בתהליך. הגענו לשם טריים ולהוטים ויצרנו חברויות חדשות על רקע אחד המסעות הגדולים והמשמעותיים בחיי כל המשתתפים.
View this post on Instagram
"כמה חשוב היה המפגש הזה", אמר לי אלירן כשחזרנו הביתה, והוא אכן היה כזה, אבל מחשבה אחת לא הצליחה לצאת לי מהראש. הרבה זוגות דיברו על הקושי בבחירת תורמת הביצית וכמה מהם ציינו כמה חשוב להם למצוא תורמת בעלת עיניים כחולות וגוון שיער בהיר. המחשבה הזו לא הפסיקה להטריד אותי - האם כולנו מחפשים לגדל את בר רפאלי הבאה? אף אחד מהנוכחים לא היה דומה לה, אבל לרגע היה נדמה לי שרובנו ייחלנו בסתר ליבנו שכך יראו הילדים שלנו.
כמה ימים אחרי האירוע, במקרה או שלא, מצאנו את התורמת לה חיכינו - מישהי שהייתה מתחת לאף שלנו כל הזמן, מישהי שחלפנו על פניה במאגר אך מעולם לא התעמקנו בפרטיה. כעת, היא נראית כמו זו שתמיד חיפשנו, אבל הפעם לא נפתח בקבוק שמפנייה, לפחות לפני שנדע בוודאות שזו התאמה מושלמת. אלירן ואני התחלנו את הדרך לפני קצת פחות משנה, אבל אנחנו עדיין רק בתחילתה. אבל צעד אחרי צעד, לא נוותר על החלום שלנו - להפוך למשפחה.