תכלת מזרחי מעולם לא התחרט על הליך ההתאמה המגדרית שעבר בארבע השנים האחרונות. אומנם לאחרונה הוא עצר אותו ושב להזדהות כגבר – אבל הוא מקפיד להדגיש שהחלום שלו הוא, עדיין, להיות אישה. "בחודשים האחרונים השלמתי עם העובדה שבישראל 2024 אין מקום לנשים טרנסיות", הוא אומר בכאב. "תהליך ההתאמה המגדרית שלי היה ארוך ועם תקרת זכוכית שלא הצלחתי לנפץ. זה היה תהליך שחסם לי הזדמנויות בעבודה ובחברה, ועוד לא התחלתי לדבר על היחס של גברים ישראלים לנשים טרנסיות. אני רוצה לפרוץ ולהצליח בחיים, אני רוצה בן זוג, אני רוצה ילד ובית, אני רוצה לחיות חיים טובים. לחזור לחיות כגבר לא היה החלטה פשוטה, כי אני עדיין אישה בנשמה".
אז מה שבר אותך?
"סבלתי מתופעות לוואי של נטילת ההורמונים, וכשהפסקתי אותה לא הייתי שלם עם הנראות שלי. אבל הסיבה הנוספת, הקשה יותר, היא החברה הישראלית שלא מתקדמת לשום מקום בגלל ארגונים טרנספוביים קיצוניים. בישראל טרנסיות שקופות והסבל שלהן אדיר. אני יודע שהארגונים הקיצוניים יגידו, 'הנה, תראו, הוא התחרט', וירכבו על הסיפור הזה כהוכחה לכך שאסור לאפשר לאנשים לעבור התאמה מגדרית – ולכן חשוב לי להגיד שלא התחרטתי על התהליך שעשיתי, הלוואי שהייתי יכול להיות האישה הטרנסית שחלמתי שאהיה. אבל מתישהו הגוף והנפש שלי לא יכלו לשאת את זה יותר, וזה היה הגבול שלי. החלטתי לוותר על החלום הזה. אני אחיה את חיי כהומו נשי".
מעט מאוד טרנסים מתחרטים
עוד לפני שצוללים למקרה הסבוך של מזרחי (27), כדאי לשים את הנתונים על השולחן: מצב שבו אדם טרנס מחליט לחזור אל המין הביולוגי שלו הוא נדיר ביותר. על פי הספרות המקצועית, מקרים של הפסקת הליך להתאמה מגדרית מוערכים ב-1%–5% מכל הליכי ההתאמה המגדרית ברחבי העולם. אם בוחנים את הנתונים האלה לצד נתונים על חרטה בהקשר רפואי באופן כללי, מגלים כי מדובר בנתונים נמוכים ביותר. במחקרים על ניתוחים כמו ניתוח החלפת ברך, למשל, שיעור המתחרטים גבוה – 6%–30%.
בניתוח נתונים נרחב שבוצע באוכלוסייה טרנסית בארה"ב ב-2015 נמצא כי 13% מהנשאלים הפסיקו באופן כלשהו את ההליך להתאמה מגדרית – אבל רק 1% עשה זאת מתוך תחושה שהשינוי המגדרי היה לא נכון עבורו. רובם המוחץ של הטרנסים שהפסיקו את התהליך עשו זאת מתוך קשיים חיצוניים כמו מחסור בתמיכה משפחתית (36%), קשיי תעסוקה (29%) או לחץ משפחתי (26%). לפני כשנתיים בוצע ניתוח נתונים דומה, ובו דיווחו 94% מהמשיבים שהם מרוצים במידה כזו אחרת מחייהם לאחר ההליך.
מזרחי חושש כאמור שגורמים שמרניים ינצלו את הסיפור שלו לקידום האג'נדה שלהם, אבל לצערו הוא מקבל ביקורות קשות על ההחלטה שלו גם מהצד השני של המפה הפוליטית. "יש לי חברה טרנסית שנפגעה מהבחירה שלי, וגם ארגוני הקהילה הטרנסית בישראל חוששים שיתפסו על הסיפור הזה גל", הוא אומר.
"הקהילה הטרנסית היא קהילה שמעודדת אנשים לקבל את ההחלטות הנכונות להם ובדרך הנכונה להם, גם ובעיקר כשזה מאתגר את המוסכמות המקובלות או המגבילות", אומר עומר אלעד, מנכ"ל פרויקט גילה להעצמה טרנסית. "במקביל אנחנו פועלים ללא הרף לשיפור תנאי החיים של הקהילה ושל כל מי שסובל או סובלת מעוני, אפליה, דיכוי ואלימות – שמהם סובלים טרנסים באופן חריג ולא פרופורציונלי בחברה הישראלית".
אתה מאמין שאם תהיה פחות שנאה לקהילה הטרנסית, יהיו גם פחות התחרטויות?
"מאז ומתמיד היו אנשים שעברו תהליכים להתאמה מגדרית באופן לא ליניארי, חלקם לזמן קצר, חלקם עם מעברים בין מגדרים, וחלקם עם הבנה שזה לא הדבר שמתאים להם מסיבות רבות. פעמים רבות הסיבה לשינוי בזהות הטרנסית או להפסקת הליכים היא דווקא חוסר קבלה או טרנספוביה, לכן אנו מאמינות שעולם שבו יש יותר חופש מגדרי, יותר אוטונומיה ופחות טרנספוביה, הוא עולם שתהיה בו פחות מצוקה".
תמיד הרגשתי שאני משהו אחר
ילדותו של מזרחי הייתה מאתגרת. הוא מתאר את עצמו כילד "רגיש מאוד, נשי מאוד ושונה מאוד". הוא עבר מספר בתי ספר וספג חרמות בכל מסגרת חברתית; בגיל 13 נפטרה אמו במפתיע, ולאחר מכן, לדבריו, התנכר אליו אביו ואחיו התנכלו לו ואיימו עליו. גם בתקופת נעוריו חווה אי-יציבות ודילג בין מגורים ברחוב, למגורים אצל קרובי משפחה או בפנימייה, עד שהתגייס לצבא. גם שם חווה קשיי הסתגלות, וכשסיים את השירות נפלט לרחוב והתגלגל בין הוסטלים שונים לצעירים בסיכון. "תמיד הרגשתי שאני משהו אחר, לא ידעתי להגיד מה בדיוק", מספר מזרחי. "כשהייתי בן 20 וחייתי בשלטרים הייתי לובש שמלות, התאפרתי והתלבשתי מוזר ממש. זה התחיל לצאת ממני".
לפני כארבע שנים התחיל בהליך להתאמה מגדרית, שכלל נטילת הורמונים שיפחיתו את שׂיעור הגוף, ניתוח לנישוי הפנים והשתלת חזה. מזרחי האריך את השיער, לבש בגדי נשים, התרגל לדבר על עצמו בלשון נקבה וחי את חייו כאישה טרנסג'נדרית, אלא שמההתחלה משהו לא עבד כמו שצריך.
"את הדרך שלי התחלתי אצל רופאת הורמונים גרועה, שעל סמך הבקשה שלי בלבד – בלי בדיקות דם ובלי הסתכלות פסיכולוגית, שנדרשות לפני שרושמים לאישה טרנסית הורמונים – רשמה לי מרשם לגלולות נגד היריון", מספר מזרחי, שסבל מנעוריו ממיגרנות כרוניות. הוא נטל את הגלולות במשך חודשיים, ובמהלכם סבל מכאבי ראש וחזה קשים, מחולשה ומתשישות, לעתים עד כדי עילפון. חצי שנה לאחר שהפסיק ליטול את הגלולות פגש לראשונה את ד"ר איריס יעיש, מומחית לרפואה פנימית ואנדוקרינולוגיה ומנהלת המרכז לבריאות טרנסג'נדרים במרכז הרפואי איכילוב. ד"ר יעיש החלה ללוות את מזרחי בהליך מסודר להתאמה מגדרית, והוא למד ממנה שנטילת הורמונים כמו אלה שנטל עלולה לפגוע בפריון. "ד"ר יעיש שלחה אותי לשאיבת זרע, אבל הגלולות שלקחתי כבר פגעו בזרע. הצליחו להוציא רק שלוש מנות תקינות שאולי יוכלו לשמש אותי בעתיד. אם יהיה איזה נס גלוי אולי אצליח להיות אבא, אבל אף אחד לא נותן לי הבטחה כזאת".
במהלך השנתיים הבאות נטל מזרחי טיפול הורמונלי על שלל גווניו. "קיבלתי כדורים, ג'ל, זריקות, מדבקות – אין טיפול הורמונלי שלא קיבלתי", הוא נזכר ומספר כי בכל טיפול חווה תופעות לוואי שונות, והבולטת שבהן הייתה התחזקות המיגרנות. "ד"ר יעיש ניסתה הכל, אבל שום מענה לא התאים לי".
באותה תקופה עבר מזרחי להתגורר בדירה שכורה בבאר שבע. "רציתי משהו זול. ניסיתי למצוא את עצמי שם כאישה טרנסית, ופה ושם מצאתי עבודה. בזמן הזה עברתי את הניתוח לנישוי הפנים ואת השתלת החזה".
הטיפול ההורמונלי הקשה עליך, ולמרות זאת עברת את הניתוחים האלה. למה?
"האמנתי שיהיה בסדר, והיו גם קולות רקע שעודדו אותי ואמרו לי לא לוותר. אמרו שבסוף אמצא פתרון, שאפשר גם לעשות אפילציה או שיטה אחרת להסרת שיער מהגוף. אבל ככל שהזמן עבר, ככה המיגרנות התחזקו".
המצב לא השתפר. "הכאבים היו כל כך קשים שהגעתי למיון ואבחנו אצלי פקקת בסינוס, הפרעה בניקוז הדם מהמוח אל הוורידים. נאמר לי שיכול להיות שזה נגרם מההורמונים", מספר מזרחי. "חשכו עיניי, זה מצב שיכול להיות מסוכן. קיבלתי מדללי דם והייתי מאושפז שלושה ימים, ומאז הפסקתי ליטול הורמונים".
הבחירה להפסיק לקחת את הכדורים השפיעה, באופן טבעי, על הנראות החיצונית. "הסתכלתי במראה ולא אהבתי את מה שראיתי. היו לי שיער ארוך וציצי, אבל עדיין נראיתי כמו גבר עם פאה וחזה שופע. א-בינארי שכזה".
גברים התייחסו אליי כמו לזונה
כבר שנתיים וחצי שמזרחי לא נוטל את הטיפול ההורמונלי שלו, אבל ההחלטה לעצור את הליך ההתאמה המגדרית התקבלה אצלו למעשה רק לפני כחצי שנה. כשהוא מנסה להסביר את הסיבות לבחירה הקשה הוא מתעכב על הקושי הפיזי ותופעות הלוואי שהסבו לו ההורמונים, אבל לבסוף מודה גם בקושי הנפשי שלא אפשר לו להמשיך לחיות כאישה בתוך החברה הישראלית. "הפן החברתי בלהיות אישה טרנסית גדול מאוד", הוא אומר. "בהתחלה חשבתי שאהפוך להיות אישה ויקבלו אותי בתור אישה. המדינה נתנה לי לשנות ל'נקבה' בתעודת הזהות (במדינת ישראל שינוי מין בתעודת הזהות מתבצע באישור הוועדה להתאמה מגדרית בתל השומר – עי"י), אבל זה הליך בירוקרטי בלבד ומעולם לא קיבלתי מעמד של אישה אמיתית. אומרים לך, 'תתעלמי ותחיי את החיים שלך', אבל אי אפשר להתעלם. לצערי הרב, אנשים בישראל לא מבינים את המשמעות של דרך ארץ קדמה לתורה – במקום להכיל את השונה ולעזור לו להשתלב, הישראלים גורמים לו להרגיש עוד יותר סמרטוט".
מזרחי מתאר שגם מערכת הבריאות הישראלית, שסייעה לו בתהליך שלו, עדיין לא מונגשת לטרנסג'נדרים. "שתבין עד כמה מערכת הבריאות בישראל יכולה להיות חסרת מודעות וסתומה: כשהשתחררתי מאיכילוב שלחו לי סרטון על איך מתמודדים עם הגדלת חזה בלשון זכר, כי זה היה לפני שעדכנתי את תעודת הזהות. אני מבין את הטעות, אבל מדובר במערכת שאמורה להיות מודעת. עכשיו, כשבתעודת הזהות שלי כתוב 'נקבה', קיבלתי מקופת החולים המלצה לגילוי מוקדם של סרטן צוואר הרחם. כשאני פותח ייעוץ באינטרנט שואלים אותי אם כואב לי כשאני מניקה. זאת הרמה".
בישראל 2024 חיות לא מעט טרנסיות שהגשימו את עצמן וזוכות לקבלה ולהכרה, חלקן אפילו להצלחה ולתהילה: מדנה אינטרנשיונל, ספיר ברמן, בל אגם, רומי אברג'יל, ליעוז לוי ועד שילה ויינברג, שהפכה לחברת המועצה הטרנסית הראשונה בישראל. תכלת מכיר את הדוגמאות האלה, מן הסתם, אבל מבקש לשתף מהניסיון האישי שלו, הכולל מספר חוויות קשות המשקפות את מעמדן של רוב הנשים הטרנסיות בישראל ואת יחס הסביבה אליהן. "בתחילת התהליך עברתי אונס. ביקרתי גבר שהכרתי, והוא סימם אותי ועשה בי כרצונו. כשניגשתי לתחנת המשטרה, השוטר אמר לי שאם טרנסיות נכנסות לתחנה, הם רואים בהן נרקומניות. איך במצב כזה אני יכול לסמוך על המערכת ולהאמין שמישהו יעזור לי?".
הרגשת חוסר כבוד אליך לכל אורך הדרך?
"מהיום הראשון ועד היום האחרון כאישה הרגשתי שלא מעריכים אותי ושמסתכלים עלי בתור אובייקט מיני בלבד. נשים טרנסיות בישראל מוטרדות מינית מדי כל יום ביומו. גברים התייחסו אליי כמו לזונה. תמיד הרגשתי כמו פנטזיה, סטייה ואשליה. הייתי הולך ברחוב וגברים היו עוצרים עם הרכב ומציעים לי סקס ב-50 שקל. יום אחד עצרה לידי מאזדה יקרה כזאת והגבר שברכב שאל אותי לאן בא לי ללכת. אמרתי רויאל ביץ', כי רציתי מקום כיפי לישון בו. הוא סגר סוויטה לשבוע וחצי והוציא עליי בזמן הזה בערך 20 אלף שקל על החדר, האוכל וטיפולי היופי. לא הבנתי אז שזאת זנות".
מה קורה כשהפנטזיה נגמרת ואתה חוזר לרחוב?
"אחר כך עברתי להתגורר בשלטר לצעירים להט"ב, ושם פגשתי בפעם הראשונה אישה טרנסית. היא אמרה לי, 'מאמי, בחרת להיות אישה – בחרת להיות זונה'. אמרתי לה שזה לא נכון, שאני אעבוד בתור קופאית ואעשה הכל כדי שלא לעשות זנות, והיא אמרה לי, 'את תמימה. תזכרי טוב מה שאני אומרת לך. אל תיתני לאף גבר לגעת בך לפני שהוא מוציא 500 שקל'. לא הבנתי אז למה היא אומרת לי את זה, אבל עם הזמן התחלתי לקבל עוד ועוד הצעות".
אתה מציף רובד קשה מאוד בחייהן של נשים טרנסיות. רבות מהן נאלצות לעסוק בזנות כי הן מודרות מהחברה, ובעצם הגברים שנמשכים אליהן לא יוצאים מהארון.
"כי אנחנו חיים במדינה מאוד שמרנית, וזה יפגע לגברים האלה בחיים. במדינות מערביות זה יותר מקובל, איפה שיש נישואים גאים. אנשים מקימים משפחה בפינה שלהם, אבל פה זה לא אפשרי. לצערי בישראל גם בעוד 20 שנה טרנסיות יישארו בשוליים של החברה. זה לא שאין שינוי, הוא פשוט מינורי. החברה בכללותה נטפלת לחלק הקטן הזה באוכלוסייה, מדירה אותו והופכת אותו לסוטה. בשנים שבהן חייתי כאישה זרקו עליי אבנים וביצים, ירקו עליי, לא קיבלו אותי לעבודה ואפילו שאלו אותי במהלך ראיון עבודה אם אני חתוכה או לא".
היה שלב שבו הצלחת להשתלב בעבודה ראויה?
"עשיתי קורס ניהול משרד והתקבלתי לעבודה בעירייה גדולה במרכז הארץ, ושם כמה עובדים התערבו ביניהם אם יש לי זין או לא. התלוננתי על הטרדה מינית, אבל קברו את התלונה ופיטרו אותי אחרי כמה חודשים. אני יודע שאני נתתי את המקסימום שלי. התחייבו לשלב אותנו, לקדם אותנו, לעזור לנו, ובסוף פיטרו אותי כי עמדתי על שלי".
אם רק הייתי יכול ללחוץ על כפתור ולהפוך לאישה
על מסך הטלפון של מזרחי עדיין מופיעה תמונה שלו כאישה טרנסית, עם שיער ארוך ומחשוף בולט. "אני אוהב את מה שאני רואה כי הייתי כוסית רצח", הוא מביט בתמונה. "תראה איזה חזה שופע, אני מושלמת".
לא כואב לך לראות את התמונה הזו בכל פעם שאתה מדליק את הטלפון?
"התמונה הזאת היא רק מעטפת חיצונית, סוג של פנטזיה. הנשמה שלי היא נשמה של אישה, אם הייתי יכול ללחוץ על כפתור ולהפוך לאישה ביולוגית לא הייתי מהסס לרגע. אבל זאת לא אותה התחושה. בארבע שנות ההתאמה המגדרית הבנתי שחיים כאישה טרנסית מלווים בהרבה בדידות, עד היום אני חי בתחושת בדידות קשה. אחרי כל מה שעברתי, כל מה שאני רוצה לעשות זה להתחתן ולהקים משפחה".
איך אתה מדמיין את הגבר שאיתו תרצה לחיות?
"הוא יהיה הומו מאוד גברי, אפילו ביסקסואל, והוא יצטרך להבין שאני אישה בגוף של גבר. אני מאחל לעצמי בן זוג שיאהב ויחבק אותי. אני חולם לראות אותו מניח תפילין כל בוקר, ללכת יחד לבית הכנסת, שאני אדליק נרות שבת ואשמע אותו מקדש בארוחת שישי. אני מבין איך זה נשמע. אישה לא חייבת לעמוד במטבח ולא כל גבר צריך להחזיק כלכלית את הבית, אין באמת חלוקה מגדרית נכונה, הכל נזיל, אבל זה מה שיעשה לי טוב".
ואתה לא מאמין שהיית מוצא זוגיות כזו בתור אישה טרנסית?
"אני מעורה בקהילה הטרנסית וכואב לי להגיד שאני לא מכיר הרבה נשים טרנסיות שלא עוסקות בזנות או עושות אונליפאנס. אני שומע את השיח, יש לי חברות טרנסיות שאומרות 'גבר זה שטר', הן לא מאמינות בזוגיות. אני מכיר אישית טרנסית שהתחתנה, אבל עם גבר מבוגר. אני גם מכיר כאלה שמממנות גברים צעירים חתיכים כדי שיהיו איתן, אבל לי לא הייתה כוונה לעשות את הדברים האלה".
מזרחי מודע לכך שחוויית החיים שלו עלולה לצייר את הקהילה הטרנסית באור לא מחמיא, והוא כואב זאת מאוד. כדי לעורר מודעות לקהילה ולמצבה הוא בונה בימים אלה, לדבריו, הרצאה שתספר את הסיפור שלו ותאפשר לקהל שיאזין לה לשאול שאלות. "אני רוצה להוביל לשינוי תודעתי-חברתי", הוא אומר. "החלום שלי הוא שנשים טרנסיות בדור הבא יזכו לחיות בישראל בחופש אמיתי. לא הגיוני שטרנסיות חיות ככה וזה לא מזיז לאף אחד. מגיע לנו לחיות פה כמו לכל אזרח אחר".