"יש לי משפחה מאוד מיוחדת. אני מרגיש שמראש יש לי פריבילגיה נורא גדולה מבחינה מנטלית. נולדתי למשפחה שמדברים בה על הכל ושמים הכל על השולחן. באו אליי ואמרו לי, 'כשיש לך מה להגיד לנו, תגיד'. לא יצאתי מהארון מול כל המשפחה באופן של הצהרה, ההורים שלי אמרו 'בוא נדבר'. זו לא הייתה שיחה ארוכה. אני בקושי זוכר מה היה שם. בגלל זה אני מרגיש את הפריבילגיה. אני חייב להגיד שזו פריבילגיה, שזה יהיה ברור. אני מרגיש כמה אני שונה מהבחינה הזאת מהמון חברים שלי, שפשוט סבלו. יש לי המון אמפתיה לחברים שלי שעברו את הסבל הזה, אני יודע את הסבל הזה ממקום אחר, שלא קשור ליציאה מהארון. הוא קשור ליציאה אחרת מהארון. הוא קשור לווירדיות ולקוויריות שלי".
יש משהו בעידן שרעבי שכובש אותך מהרגע הראשון. זו לא רק הכריזמה הבוהקת למרחקים והחיוך הממזרי בעיניים, כל ההוויה שנקראת עידן שרעבי קורנת, וקשה לא להבחין בזה מיד. כבר בתכנית "רק רוצים לרקוד", בה שרעבי אייש את כיסא השופט הרגיש שבחבורה, יכולתי לזהות את ההילה סביבו, אבל רק כשישבתי איתו בביתו, בסביבה הטבעית שלו, ללא פילטר כמו שאומרות, הבנתי עד כמה עוצמתי האור שהוא מפיץ.
בשלב די מוקדם של השיחה שרעבי מגדיר את עצמו כקוויר, מה שאוטומטית מקפיץ לי את הגבה. אולי זה בגלל הלוק הגברי למדי והתשדורת ההטרונורמטיבית כמעט, או אולי חולצות הפולו של הפריים טיים שהצליחו לתעתע, אך את הזהות הקווירית שלו, שמשחקת תפקיד משמעותי ואף גורלי בחייו מאז שהיה ילד, לקח לי קצת זמן להפנים. למעשה, רק אחרי שיחת נפש עמוקה שארכה שלוש שעות, הצלחתי להיכנס בעובי קורתה.
אז במה בעצם מתבטאת הווירדיות שלך?
"הווירדיות שלי מתבטאת בהמון תחומים. בתקשורת שלי אני מאוד מוזר. עכשיו אני מרגיש שהתבייתי, שהכלב הדרוס שאני כבר מבוית. ככל שהייתי יותר צעיר, תקשרתי עוד יותר מוזר".
ובמה מתבטאת הקוויריות? פנית אל עצמך קודם בלשון נקבה, זה שיא הקוויריות שקיבלתי ממך עד כה.
"קודם כל, אני לא רואה את ההבדל בין זכר לנקבה. אני מאוד פלואיד מהבחינה של ג'נדר. אני מרגיש שהפיזיות שלי מאוד לא פלואיד, מאוד גברית בהיבט החיצוני שלה".
אז אולי זו הסיבה שזה מתנגש לי.
"ברור שיש התנגשויות. הנראות שלי לעומת מה שאני חי מבפנים זה דברים מאוד שונים. למשל אם אני מדבר בלשון זכר או בלשון נקבה, אני לא שם לב שעשיתי את זה. אין בי שם את המודעות, אני לא מייחס יותר מדי חשיבות לעניין. אני לא רואה בנשיות כאיזו חולשה שמתבטאת בי, אין לי את הדעה הקדומה הזאת, ומאז ומתמיד לא הייתה לי. אני לא מרגיש שאישה יותר חלשה או יותר חזקה מגבר, ולכן אם אני נשי או מתבטא בלשון נקבה אז מבחינתי, אני לא יותר הומו או יותר קוויר באותו רגע. אני ממש מרגיש שזה פשוט סתם גנטיקה. אני מתחבר למילה קוויר ממקום אחר. תמיד הייתי מוזר בכל חברה, וגם בתוך הבית תמיד היה את האבא הזה, שאני אף פעם לא הבנתי אם הוא קולט אותי או לא".
ואיך הקשר איתו היום?
"יש לנו חיבור מטורף, ומסתבר שפספסנו פה שנים. הוא פספס אותי ואני פספסתי אותו. זה דווקא אחלה מסר לילד קוויר שקורא את זה, שיידע שהכל מתהפך בסוף. ממש עברנו מהפך. הקשר נבנה בגיל מאוד מאוחר, רק עכשיו. כשאמרתי בטלוויזיה שאני לא נתמך על ידי אבא שלי, הוא לא יכול היה לרדת מזה. הוא צווח עליי על הדבר הזה. לא היה קטע כזה שלא קיבלו אותי שאני הומו או שלא קיבלו אותי כרקדן, פשוט לא הייתה תמיכה נפשית מאבא שלי. איזה תשע שנים מהחיים שלי היינו בניתוק".
אז זה לא התבטא באנטי, אלא בחסך ובחוסר?
"שזה יותר גרוע מאנטי, כי אנטי מוכיח לך איזושהי אכפתיות, והייתה פה אפאטיות מטורפת שיצרה לי חור. לדעתי זה גם היה בלב, אבל אני לומד את זה רק עכשיו. אתה לא יודע שיש לך חור בלב כשאתה ילד. הוא לא קיבל אותי. זה לא היציאה מהארון, דווקא עם זה שאני אוהב בנים לא היה לו שום אישיו, אבל אני בתור בן אדם לא הייתי מקובל במשפחה".
את מה לא קיבלו בעצם?
"את האמנות, הווירדיות, להסתכל על עציץ ולהבין שהוא חי כרגע, ולהגיד לאמא שלי בגיל צעיר, 'תסתכלי שנייה', ואבא שלי עובר מאחורה ואומר שאני משוגע, כי אני גורם לאמא שלי להסתכל על עציץ גדל מולה, בגלל שמבחינתי הוא גדל ברגעים אלו. המשפחה שלי מאוד מתחברת להומו הסאחי".
אסי עזר לצורך העניין?
"לחלוטין, ברור".
אתה מודע לזה שאתה קצת דומה לו?
"הוא דומה לי, בוא נתקדם (מתגלגל מצחוק). אבל עם כל הפריבילגיה שההורים שלי ראו את ההומואיות כמשהו שצריך לקבל אותו, אני חושב שאת הנפש החוקרת והקדחתנית והמתעמרת בעצמה ובחברה, רוב העולם סביבי לא ידע איך לעכל. מהמקום הזה תמיד יהיה בי ילד דחוי. תמיד יהיה לי את האמפטיה לאנדרדוג".
והיום אבא שלך כבר מקבל אותך?
"לדעתי את המורכבות והמוזרות שלי הוא עד היום לא כל כך מקבל. הוא בן אדם מאוד רגיש, שמתגלה ברגישות שלו עכשיו, בגיל 70 ומשהו שלו ובגיל 34 שלי. כל המשפחה שלי עברה מהפך מטורף. זה אנשים שהיו צמים ביום כיפור".
ועכשיו לא?
"עכשיו זה לבחירתך. אין כפייה".
"זה שגבר מבוגר עושה פעולה כזאת, זה בהכרח חייב להיות ניצול"
בגיל 16, כשלמד בכיתה י' בבית הספר התיכון לאמנויות "תלמה ילין", שרעבי חש מחנק בבית הוריו והחליט לקום ולעזוב. "יש לי את הסיפור רחוב שלי", הוא מבהיר, "הרגשתי המון עומס רגשי בגלל הרגישות שיש לי מגיל צעיר, ונראה לי שעד עולם תהיה בי. יש לי איזו יכולת לקבל בן אדם כמו שהוא, אבל דווקא לא להכיל. יכולתי לקבל את זה אבל לא להכיל את זה, אז ברחתי. היו מדברים איתי מלא על מה שקורה ביניהם וזה כנראה הרגיש לי לא בריא, אז האינטואיציה שלי העיפה אותי מהבית. זו הייתה ממש מעמסה לנסוע כל הדרך ממזכרת בתיה לתלמה בגבעתיים. ממש היית צריך כוח רצון לחזור הביתה, ולא היה לי שום כוח רצון. הם לא עשו לי את החיים קלים באנרגיות שהיו בבית".
הבריחה מהבית הייתה דרמטית?
"ממש לא. הדרמות הגיעו כשהייתי חוזר הביתה. עד שכבר הגעתי, אז הם עשו לי את המוות שלא הייתי כל השבוע. זו הייתה הדרמה. הייתי, ואני עדיין, ילד מפוצץ בתעוזה, אז גם הייתי מלבה את כל הדברים האלו".
איפה ישנת באותה תקופה?
"אצל חברים. בעיקר אצל חברות. עבדתי בכל מיני מקומות, למשל אצל פנינה ז"ל, אמא של חברה ממש טובה שלי, עבדתי אצלה במתנ"ס ביהוד בגלל שפשוט גרתי אצלם בבית. היא גם נתנה לי משכורת לדעתי, אני כבר לא זוכר".
ופעם בשבוע היית מגיע להורים?
"אולי. אם היה בא לי לעשות את המאמץ הזה. זה היה באמת מאמץ, כי הם צועקים שם ואין לי כוח".
בהמשך דרכו כרקדן צעיר, כששרעבי למד בבית הספר היוקרתי ג'וליארד בניו יורק, הוריו התגרשו. "אני כבר בגיל 16 אמרתי להם להתגרש", הוא מצחקק, "שיהיה לך ברור, שאם בראש שלי ההורים שלי צריכים להתגרש, אז הם גם צריכים לדעת. צרחתי עליהם 'אתם חייבים להיפרד', וכל מיני דברים שרק הומו קטן יכול לחוש לבד".
אתה זוכר מתי הבנת לראשונה שאתה הומו?
"לא יודע, בגיל אפס. זה לא שלא נמשכתי לבנות, אבל נראה לי שברגע שמתחילים לעשות ביד לצורך העניין. אני זוכר סרטי פורנו ראשונים כאלה, שאני לא יודע איך הם הגיעו אלינו הביתה... ואז אתה רואה זין ואתה קולט שהעיניים שלך על הזין".
ומתי הייתה הפעם הראשונה שלך?
"בגיל מאוד צעיר".
עם מישהו מאוד צעיר?
"לא".
זה היה מפגש חד פעמי?
"אני תוהה כמה זה רלוונטי, אבל אם זה יכול להיות חלק משליחות, אז זה הכי רלוונטי. זה לא היה חד פעמי, וכנראה שזה עניין של הדחקה, כי אני לא יודע מה הייתה הפעם הראשונה שלי בגלל זה".
כי לא רצית לזכור את הפעם הראשונה שלך?
"כנראה. אני לא יודע. עברתי טיפול פסיכולוגי יחסית אינטנסיבי של איזה שנתיים. קבלה עצמית מאוד עזרה לי בלי קשר לאיכות של הטיפול. קבלה עצמית זה מה שהוציא אותי מזה. גיליתי שיש בזה משהו שקשור לזה שאני לא מקבל את עצמי. בלי קשר למיניות ולניצול שעברתי".
אתה הרגשת ניצול?
"באותו רגע לא".
אז למה הגדרת את זה כניצול?
"זאת שאלה מצוינת שגם עלתה עם הפסיכולוגית. זה שגבר מבוגר עושה פעולה כזאת, אני חושב שזה בהכרח חייב להיות ניצול. יש פיסות מידע שיכולות להתקיים אצל בן אדם רק כשהוא יותר מבוגר, שאצל ילד בן 12 פשוט אין, לא משנה כמה הנפש שלו מבוגרת. רק מהמקום הזה יש פה ניצול, כי אתה יודע שיש סיכוי שאתה שורט פה איזה ילד. זה היה הקטליזטור שלי להבנה – רק כשהבנתי שמדובר באדם שידע יותר ממני, אמרתי וואו, זה באמת ניצול. אני מאוד ממליץ על טיפול, לא כדי לפתור, כדי ללמוד. אני למדתי שהייתי מנוצל, סבבה, ואני עוד פעם גדל".
"בואו נקבל את הפטיש"
למרות גילו הצעיר, שרעבי הוא שועל במות ותיק. הוא רק בן 34, אך מופיע על במות ברחבי העולם כבר כמעט 20 שנה. מיד לאחר שסיים את לימודיו, הצטרף ללהקת NDT ההולנדית, שם רקד והוזמן ליצור. שרעבי יצר עבודות מחול יחד עם כמה מהכוריאוגרפים המובילים בעולם, ובשנת 2012 הקים את להקת "עידן שרעבי ורקדנים", שמאז מופיעה מסביב לגלובוס עם יצירות עטורות פרסים.
לאחרונה הוזמן שרעבי ליצור יצירה חדשה עבור תיאטרון מחול "ענבל" לרגל חגיגות 70 השנה ללהקה. ביצירתו החדשה ל"ענבל", FEM, שרעבי מעלה שאלות ותהיות על מקור ומסורת, כוח נשי ומגדר, דת ואמונה, עולם ישן וחדש, לצלילי פסקול מגוון שנע מביונסה ועד מרגול. "אחת העבודות הטובות שיצרו כוריאוגרפים ישראלים ב-2018", הכריזה עליו ידידתי טל לוין בביקורת שפורסמה ב"הארץ", "זהו מופע מדויק שלא רוצים שייגמר. מאוזן בלי להיות מפוחד, חדשני בלי פוזה מיותרת ומרגש בלי להיות קיטשי".
"היצירה לא רק פמיניסטית ולכן נקראת FEM, היא באה ממקום אחר לגמרי. המשפט המלא של היצירה זה 'ANI, FEM, LOCO', זאת זהות שאני מתחבר אליה מאוד. המשפט הזה הוא החיים שלי בערך. ממש גיליתי איזו זהות בי, שלא קשורה להומואיות שלי. אם אפשר היה לקטלג אותי, זה 'פם לוקו'. אני מרגיש שיש קשר בין הטירוף שלי למיניות שלי. זיקה מאוד חזקה בין השניים".
במה זה מתבטא?
"במחקר שלי על המיניות שלי... אני חווה מיניות שאיכשהו קשורה לטירוף. גם אם זה טירוף חושים וגם אם זה נורא לפתוח את הראש, להיות מאוד לא סאחי – לא במיניות שלי, לא בהומואיות שלי, לא בהגדרות של אק או פס, הכל פה נורא מצומצם לטעמי. מעייף. וזה לא שאני מחפש שיח, בוא נדבר עכשיו שמונה שעות ולא נזדיין. זה לא שהבן אדם פה הוא לא מיני, כן אני מיני. זה קשור לתדר מסוים".
ואתה מחפש תדר יותר פרוע?
"זה לא פרוע, זה טירוף. זה להתחבר לטירוף שלך. להתחבר לשחרור האמיתי. לחקור גבולות. יש לי מלא פטישים, וחשוב לי להגיד: בואו נקבל את הפטיש. Let's accept the loco guy. את מי שמתחבר לטירוף שלו ולמוזרות שלו. את מי שמתחבר גם לזרות שלו בחברה, בואו נקבל גם אותו. זה מה שאני מרגיש שחסר בסך הכל".
כי החברה הישראלית שמרנית?
"כן, תמיד לצערי. אני לא חושב שהפריבילגיה התל אביבית זה רק שמרנות, אבל התשתית היא נורא שמרנית לצערי הרב".
שמרנות יש גם בתוך הקהילה. אפילו ערוץ הגאווה בו מתפרסם הראיון הזה, זוכה לביקורת פנים-קהילתית על התכנים המיניים שהוא מציג.
"לא מספיק הומואים עושים את ההפרדה – וזו ממש ביקורת ובכיף אני גם אומר אותה – הם מנכיחים את ההקטנה שלנו. המון אנשים לוקחים את זה באופן אישי לאגו הפגוע שלהם, אז הם פשוט אומרים, 'זה סליזי מדי, אתה הורס את התדמית של ההומואים'. אותו אדם מפחד שהוא ייתפס על ידי חברים שלו לא גברי מספיק, או כל מיני דברים שהומו-סאחים מרגישים".
גם כשאנחנו משוחחים על מחאת הלהט"ב בקיץ ועל גאווה באופן כללי, שרעבי מפתיע עם לא מעט תובנות מרעננות. "אני מנסה להיות פה שליח עכשיו של המילה אינדיבידואליזם. של 'תתחבר לעצמך, זה יעשה כבר הכל, חבר, הכל טוב'", הוא פורש את משנתו על עוד סיגריה, "המאבק צריך להיות נגד ההצדקה לאפליה. יש הצדקה לאפליה בעצם זה שהקהילה עושה שריון ביחד, בוא נעשה שריר, והמלחמה עצמה מנכיחה את אותה הקטנה, כי אנחנו משחקים את אותו משחק חזרה. אנחנו מצטדקים, ועל מה יש לי להצטדק? על מה יש לי להיות גאה? סורי, אבל המילה גאווה ממש לא מתארת את המצב הנפשי שאני חש, כשאני מתחבר למיניות שלי. אני בעד המאבק, אני רק אומר - אפשר לשנות את האסטרטגיה?".
יש לך אסטרטגיה חלופית?
"האסטרטגיה הראשונה היא לשנות את המטרה. לצורך העניין אני אקרא לזה: משפריץ את עצמי החוצה".
משפריץ את עצמך?!
"כן! לא צריך להיות גאה בשביל זה, אלא פשוט להיות מחובר לנפש שלך בשביל זה. ברגע שאנחנו מתגאים במשהו זה בהכרח בגלל חוסר הביטחון שלנו. בדוק. בגלל זה מישהו צריך את הנוכחות של גאווה בחייו. אני לא צריך להיות גאה כדי שאני אהיה מקובל. אני צריך לקבל את עצמי, אני צריך להנכיח את זה באנרגיה שלי ובשדה האנרגטי שלי חזק מאוד החוצה, להשפריץ את זה! וזה מה שמשנה חברתית את הדבר. פשוט צריך לזה המון אינטימיות, צריך לעשות את זה אחד על אחד, לא להתחבא מאחורי המצעד. אני לא אומר לבטל את הסמל, אבל את המטרה לשנות".
אז מה המטרה בעיניך?
"השפרצה פנימית החוצה. אין לי עוד מילים להגיד את זה, אבל זו המטרה העילאית לדעתי. אם כולם היו מצליחים לעשות את זה, בלי בושה ובלי גאווה, לא לכאן ולא לכאן, פשוט תשפריץ את עצמך החוצה, מאמי. יאללה! אני ממש מאמין בהשפרצות (מתגלגל מצחוק), אני מאמין בהשפרצות של הנפש לגמרי".
"זה מטורף כמה נוח לי לחשוף את הגוף"
את התקופה שעבד כרקדן גו-גו במועדוני גייז בניו יורק של תחילת המילניום, שרעבי מסכם: "רקדתי כי הייתי צריך כסף. זה לא ריקוד מיני, אבל אתה יודע, אתה רוקד בתחתונים. הייתי ערום המון זמן על הבמה גם בהרכב שלי".
חליפת יום הולדת מלאה?
"לא. היה לי מן סליפ כזה. זו בחירה אמנותית, הדלדול של זין על הבמה לא היה לי רלוונטי ליצירה הזאת. גם הייתי כל הזמן עם הגב לקהל, לא רציתי שהעיסוק יהיה בזין שלי".
וכמה הרגשת נוח?
"מאוד נוח. זה מטורף כמה נוח לי לחשוף את הגוף, ואני חייב לומר שלהתלבש זאת חתיכת עבודה. עוד פעם המפגש עם החברה, עוד פעם לצאת מהבית ומה אני לובש... זה לא המותג, זו האמירה שלי לחברה. אני לא מוריד או מקטין את העולם המדהים שיש ביצירה של בגד, זה פאקינג מדהים ואני מעריך את זה נורא, אבל אני לא חושב שכולנו צריכים להיות תלויים בזה. הייתי יושב איתך ערום, אם הייתי מרגיש את זה. ערום לא שווה למיני. ערום זה ערום. זה בכלל להתחבר לאמא אדמה. שלום, בוקר טוב".
ואם בעירום עסקינן, מסר אישי למירי רגב?
"שתסתום את הפה ותתקדם. היא פוגעת בעולם האמנות והתרבות והביטוי בקטע מפחיד".
אתה מרגיש שהיא לפחות תרמה לרוח הקרב?
"האמת שכן".
שרעבי הוא חצי תימני וחצי גרמני, "בגלל זה המורכבות גם", הוא מדגיש, "אני קשה לעיכול אחו שילינג". אם הספקתם לשכוח, שרעבי הפגין מאותה דואליות מסקרנת בתכנית "רק רוצים לרקוד" כשופט הקשוח אך שברירי. זה שממש לא חושש לבכות, נהפוך הוא. "בכיין אני תמיד באופן כללי", הוא מעיד ומסביר מה גרם לממטרים העזים שנצפו בלא מעט תכניות, "במקום לנעול באותו רגע – כי זו גם אופציה, נכון? לא, רגע, אסור, יש מצלמה – יש משהו בי שכן בוחר עכשיו לשחרר. מותר".
בגלל שזה גם מספק רגע טלוויזיוני?
"לא, חד משמעית לא. לא בגלל שזה יהיה טוב טלוויזיונית, כי אין בי את הנוכחות הזאת בכלל, אלא נטו בגלל שעכשיו יש פה רקדנית. אני לא שם לב למצלמה באותו רגע, ובאמת נפתח לי. אבל עדיין, איכשהו יש לי מודעות מוזרה כזאת של שחקן שאומר, 'תפתח את הברז? לא תפתח את הברז?'. יש בי קול שתמיד בסוף אומר, 'בטח שתפתח את הברז'. כל זה קורה תוך כדי. זה מורכב, זה מוזר".
אז מה, נהיית מיינסטרים?
"לא. פשוט נפל לי הפחד מהעולם הזה של המיינסטרים. הפחד ירד".
באופן כללי או רק בזה?
"אני חושב שבאופן כללי המון פחד הסתלק מחיי תודה לאל".
זה קשור להצלחה?
"לא להצלחה, הצלחה הוסיפה המון פחד דווקא".
לא עוד ביטחון?
"ביטחון וחוסר ביטחון כל הזמן. החשיפה הייתה לי ממש קשה".
איבוד האנונימיות זה לא משהו שתכננת עליו אחרי הפריים טיים?
"הטירוף שהטלוויזיה הביאה איתו... מהות כמו שלי שמסתובבת בעולם, נשמה רגישה כזאת, שעכשיו בכמויות כאלו של חשיפה בפאקינג פריים טיים. זה אחד הדברים שהכי לא הייתי מחושב לגביהם. בכלל לא שמתי לב ואמרתי לעצמי, פאק וואי, שכחתי שיש עולם שלם. אני ממש חי בבועה לתקופות מאוד ארוכות. בגלל הקטע הזה של חתול רחוב, שלהיפך, הופך אותך לעוד יותר אנונימי. ההצלחה בעולם המחול הפכה אותי למאוד לא אנונימי, ונהייתי מאוד מפורסם בעולם הזה. אני יכול לקבל את זה, אבל לא יכול להכיל את זה. אפילו פייסבוק עשיתי ממרחק".
לא דיברנו עוד על אהבה. חווית אהבה גדולה בחייך?
"כן, הייתה לי כזאת. לצערי הדברים שחוויתי היו קצרי טווח רק בגלל שלא נתתי מספיק מקום".
כי אתה וורקוהוליק?
"אני חושב שזה לא קשור לוורקוהוליק, אם היה דבר כזה שנקרא ארטוהוליק. הקדחתנות שיש ביצירה כל הזמן התעלתה מעל כל דבר".
ועכשיו כשאתה רווק, איזה גבר אתה מחפש?
"את הגבר המשוגע. שיהיה גם שפוי וגם משוגע".
ומי מביניכם יהיה המבוגר האחראי?
"לא צריך מבוגר אחראי".
המופע הבא של FEM ייערך ביום שלישי הבא (5.2) בשעה 21:00 במרכז סוזן דלל
למופעים של להקת "עידן שרעבי ורקדנים" היכנסו לאתר הרשמי - לחצו כאן
