לפני שעדה ולארי טל הלכה לעולמה, כשהייתה בסך הכל בת 58, היא ביקשה מחבריה הקרובים דבר אחד בלבד: "שיזכרו אותי כשחקנית, היתר לא חשוב". היא הובאה למנוחת עולמים בערב יום הכיפורים 1994 ולאחר לוויתה עם ישראל אמר את סליחותיו, צם וכיפר על עוונותיו. בבוקר שלאחר הצום, כותרות העיתונים זעקו: "השחקנית עדה ואלרי טל הייתה גבר".
לאורך כל חייה, ולמרות שחברי וחברות הקהילה הגאה המצומצמת של שנות-70 ידעו את כל האמת עליה, עדה עשתה הכל כדי שאיש לא ידבר על עברה. "מחוץ לקהילה אנשים לא ידעו שהיא הייתה טרנסית, היא הסתירה את זה טוב מאוד", מספר לנו חבר של עדה, שהכיר אותה בימים בהם הצטלמה לסרטו של הבמאי עמוס גוטמן "בר 51" (1985).
"בזמן ההכנות לסרט, ג'וליאנו מר-חמיס (שחקן ובמאי ערבי-ישראלי, שנרצח בשטחי הרשות הפלסטינית על ידי רעול פנים. ע.י.י.) פנה לעדה על הסט ואמר לה "את היית גבר", הוא נזכר ששמע בעבר. "היא התרגזה נורא, צעקה ויצאה בסערה מהסט. היא פשוט לא הייתה מוכנה שידברו על זה".
גם רבקה מיכאלי, שכיכבה בסרטו של גוטמן, "חסד מופלא" (1992), ובו השתתפה גם עדה, נזכרה באופן בו מנעה עדה מהסובבים אותה בעיסוק במגדר שלה. "כאשר מישהו היה מסתכל עליה יותר מדי זמן, היא הייתה ממש מבהילה אותו", סיפרה מיכאלי. "היא הייתה אומרת 'אני כבר ישבתי פעם ואני לא מפחדת לחזור לשם'. כיוון שהתחברתי אליה, זכיתי גם ליחס מיוחד ממנה".
גם האקטיביסטית אפרת טילמה, שהייתה חברה קרובה של עדה, מדגישה את הרצון של עדה לשמור את הזהות הטרנסית שלה בעומק הכספת. "היא לא נתנה לאף אחד להגיד את זה. אם מישהו חשד בה, היא הייתה קוטלת אותו ומנתקת איתו כל קשר. היא אפילו הייתה מאיימת על אנשים", היא נזכרת. "היא בעיקר שנאה עיתונאים, כי הם תמיד רצו להוציא ממנה שהיא טרנסית והיא אף פעם לא הסכימה. זה היה הפחד הכי גדול שלה. בתקופה ההיא אישה טרנסית הייתה פסולה. לא היה שום כבוד להומואים וללסביות ובטח ובטח שלא לטרנסיות. היא לא רצתה שיצביעו עליה ברחוב וידברו, אז היא לא הייתה מוכנה לצאת מהארון".
אבל החיים הכפולים של עדה התפרקו באחת אחרי מותה, אחרי שמספר מכרות הסכימו לדבר בפתיחות עם העיתונאים, שלא היססו לפרסם את הידיעה הסנסציונית. התגשמות הפחד הגדול של עדה לא היה העוול היחיד שנעשה לה, ולאחר פטירתה, חפציה האישיים שנשארו בדירת החדר בה התגוררה ברחוב בן יהודה בתל אביב - הושלכו לרחוב.
בגדים יוקרתיים, עשרות זוגות נעליים, בובות, צילומים, אוסף תקליטים עצום ואפילו הויטרינה הכפולה ובה אוסף פורצלנים מהודר נזרקו ונבזזו כמיטב המסורת התל אביבית. מה שלא מצא את דרכו לבית אקראי - התעופף עם הרוח הסתווית ונעלם לעד. עבור השחקנית הטרנסג'נדרית הראשונה בישראל היה מדובר בסוף מעליב ומבזה.
חבריה מספרים כי הייתה שוחרת תרבות וחלומה היה לעמוד על במות התיאטרון. אם בימינו אנו מספר התפקידים לבני ובנות הקהילה הטרנסית מצומצם, לעדה לא היה שום סיכוי להופיע על מסך הטלוויזיה בשנות השבעים והשמונים, ואם הייתה מצליחה לעשות זאת בתור טרנסית, התוצאה לא הייתה מכבדת במיוחד. אבל למרות שכל הסיכויים פעלו נגדה - עדה ואלרי טל עשתה זאת.
אזהרת טריגר: "עשינו לסוהרים ביד בשביל תפוז"
לואלרי היו את כל הסיבות לשמור על זהותה בסוד. מצבן של טרנסג'נדריות בישראל באותן שנים היה קשה במקרה הרע ובלתי אפשרי במקרע הגרוע. חברות הקהילה הטרנסית חיו בפחד מתמשך מאימת המשטרה והסתתרו רוב שעות היום בדירתן, עליה שילמו שכר דירה כפול ומכופל משאר התושבים. אף טרנסית לא מצאה מקום עבודה, ועבור רובן הדרך להתקיים ולממש את זהותן הייתה עבודה בזנות.
"היו עוצרים אותנו בטענה של שוטטות, זנות או כי אסור להתלבש כמו אישה כי זה לא פורים", מספרת אילנה סייפריד, מראשונות הטרנסיות בישראל ומכרה של עדה. "המשטרה עשתה לנו חרדות ודיכאונות, עד כדי כך שאני שונאת אותם עד היום. ביליתי המון זמן באבו כביר והסוהרים היו מטרידים ומשפילים אותנו. היו אונסים אותנו. הם היו מחלקים פירות והיינו צריכות לעשות להם ביד דרך הסורגים כדי לקבל תפוז או אגס. מתישהו החליפו את הסורגים בדלת ברזל עם חור למעלה, אבל זה לא עזר להם. הם היו מטפסים ואנחנו היינו צריכות להוציא את היד דרך החלון. זאת הייתה השפלה מוחלטת".
לא הייתה לכן שום אופציה אחרת.
"מי שהייתה הולכת על האישה הייתה צריכה להיזהר. בערב היינו תופסות מונית ונוסעות למועדון או לעבוד, כי היינו צריכות להתפרנס איכשהו. אני זוכרת ערב שירדתי מתל ברוך לדרך נמיר וניסיתי לתפוס מונית הביתה, ואז הגיע איזה בחור שרצה לשכב איתי אחרי שראה אותי בעבודה. הוא ידע בדיוק מי אני. לא הסכמתי ואז הוא התנפל עלי. התחלתי לצרוח ואנשים בסביבה הזמינו משטרה. השוטרים הגיעו ואמרו לו 'אתה לא יודע שזה גבר?', והוא כאילו נבהל ואמר אוי ואבוי. שחררו אותו ועצרו אותי ל-48 שעות".
כשמבינים לעומק את מצבה של הקהילה הטרנסית בישראל בימים ההם, אפשר להבין מדוע עדה הייתה נחושה להסתיר את הזהות שלה מהסביבה ולנסות לבנות לעצמה חיים אחרים. חלק מהאנשים איתם דיברנו מספרים כי למרות שהייתה דמות מוכרת, פעילה ומרכזית בקהילה הגאה באותה תקופה, היא לא הייתה "אחת מהחבר'ה" וניסתה לחיות ככל הניתן כמו אישה רגילה מהיישוב.
"לא נתת לי לשחק את המלט, עכשיו אני אופליה"
עדה ואלרי טל נולדה ב-15 באוגוסט 1936 ברומניה בשם סרג'יו ואלרי. היא עלתה לבדה לישראל בגיל 28, יצאה בתחילה מהארון כגבר גיי והחלה להשתלב בחיי הקהילה הגאים של תל אביב. טילמה, שהכירה את עדה עוד בימים שלפני ההתאמה המגדרית, מספרת על אישה שחיה ונשמה תרבות, והייתה מקפידה לבקר בתיאטרון ובאופרה באופן קבוע.
בשנת 1970, ארבע נשים טרנסג'נדריות, ביניהן עדה, עברו בפעם הראשונה בישראל ניתוח תחתון להתאמה מגדרית בבית החולים תל השומר. קדמה להן רק רינה נתן, שכפתה זאת על המנתחים בשנת 1956, אחרי שחתכה את איבר מינה בכוחות עצמה. בחייה של עדה כאישה, כך מספרים חבריה, אי אפשר היה להתעלם ממנה. היא הייתה גבוהה, מעט מגושמת, בעלת רעמת תלתלים בלונדינית מפוארת ואיפור כבד. "היא תמיד אמרה שאישה צריכה להיות מסודרת עם בושם טוב", נזכרה טילמה.
חלומה היחיד של עדה היה לעבוד כשחקנית, לכן בחרה את שמה החדש בהשראת השחקנית הישראלית אותה העריצה - עדה טל. בניגוד לנשים טרנסיות רבות אחרות בישראל, שמעולם לא התכחשו לעבר שלהן, עדה החליטה לחיות את חייה כאישה במלוא מובן המילה. היא החלה לעבוד ב"בר 51" המיתולוגי בתור מארחת וסטרפטיזאית, ועלתה לבמה מדי ערב תחת שם הבמה "לולה".
במהלך עבודתה, הכירה עדה רופא שיניים וזמן לא רב לאחר מכן השניים נישאו כדת משה וישראל ברבנות, אבל הנישואין לא החזיקו מעמד והם התגרשו מספר שנים לאחר מכן. "זה לא היה מאוד מוצלח", נזכרת סייפריד. "אני לא יודעת אם זו האמת לאמיתה, זה רק משהו ששמעתי מסיפורים, אבל אמרו שהוא לא ידע עליה בהתחלה והתגרש ממנה אחרי שגילה. היא סיפרה לנו פעם שהלבישה אותו בבגדי נשים וצילמה בשביל הצחוקים. אחרי שהוא גילה הוא התלונן במשטרה, והיא סיפרה לחוקרים שהוא משקר כי הוא גם אוהב ללבוש בגדי נשים והראתה להם את התמונה".
אבל יכול להיות שחתונה וחיי משפחה לא היו השאיפות הגדולות בחייה של עדה, והחלום האמיתי שלה החל להתגשם אחרי שהכירה את הבמאי עמוס גוטמן באחד הלילות ב"בר 51". גוטמן הבחין בפוטנציאל הגלום בעדה, זאת למרות שמעולם לא למדה משחק, והחליט ללהק אותה לאחד התפקידים הראשיים בסרטו השני, "בר 51", שהיה התפקיד הגדול הראשון בחייה. אלו שהכירו את גוטמן ועדה מספרים כי בין השניים הייתה הערצה הדדית ואילו גוטמן היה מכנה אותה "דיווה".
בזכות הופעתה בסרט "בר 51", זכתה עדה לחברות של כבוד באיגוד אמני ישראל וליחס תקשורתי חם. למרות שהסרט עצמו נחל כישלון חרוץ בקופות, העיתונים היללו את כישרון המשחק שלה והיא אף הוזמנה להתארח בתוכניות אירוח, ביניהן גם בתוכנית "סופהשבוע" בהנחייתה של רבקה מיכאלי, ששודרה בערוץ הראשון.
גוטמן ליהק את עדה גם לסרטיו הבאים: "חימו מלך ירושלים" ו"חסד מופלא", כאשר האחרון יצא לאקרנים זמן קצר לפני מותו של גוטמן ממחלת האיידס, ושנתיים לפני מותה של עדה. לפני שחלתה במחלת לב שהובילה למותה, הפכה עדה לאושיית תרבות תל אביבית מוכרת, אשר מוזמנת לשבת בשורות הראשונות בהצגות בכורה ומוזמנת אל מאחורי הקלעים על ידי השחקנים הגדולים של התיאטראות בישראל.
לאורך הקריירה הקצרה שלה היא שיחקה בסרטי סטודנטים, הייתה מוערכת בתחום התיאטרון ואף הצליחה להגשים את החלום הגדול ביותר שלה - לככב על הבמה, בתיאטרון הסמטה ביפו. "היא סיפרה לי שטסה עד לבוקרשט, הלכה לבית הספר שבו למדה ואמרה למורה: 'אתה מזהה אותי? לא נתת לי לשחק את המלט, עכשיו אני אופליה", סיפרה רבקה מיכאלי.
המורשת: פרויקט לולה
אולי הסיבה נעוצה בכך שזהותה הטרנסית נחשפה לאחר מותה בתקופה בה החברה סירבה לעכל זאת, ואולי הסיבה היא הקושי של הקהל בהבנת סרטיו פורצי הדרך של גוטמן, אבל שמה של עדה והייחודיות שלה בנוף התרבות בישראל נשכחו עם השנים ולא זכו לכבוד הראוי לו בחברה הישראלית או אפילו בתוך הקהילה הגאה. היום, במלאת 27 שנים למותה, אולי כדאי לבקש ממנה מחילה.
"היא הייתה כישרון מבוזבז", מספרת סייפריד. "היא הייתה מצחיקה, שחקנית במלוא מובן המילה ושרדה ובנתה את החיים שלה בעשר אצבעות. היא הייתה יכולה להיות גם קומיקאית מצוינת וגם שחקנית דרמטית מעולה, אפילו שהיא עבדה בתור סטרפטיזאית. חייבים להבין שזה לא קל בלי משפחה".
"אם היו נותנים לה צ'אנס להתפתח היא הייתה שחקנית אדירה", נזכרת טילמה בשנותיה האחרונות של עדה. "היו לה הרבה בעיות עם הלב והריאות והיא נכנסה ויצאה מבית החולים עד שנפטרה. המון אנשים הגיעו להלוויה שלה, הרבה שחקנים ושחקניות של הבימה, הקאמרי ובית לסין. זה היה מאוד מכובד. אבל היום לצערי אף אחד לא הולך לבקר אותה והיא נמצאת לבדה בבית העלמין ירקון. אני מאוד אשמח אם אנשים יעלו לקבר שלה מדי פעם. ידליקו נר, ינקו את המצבה, ושלא ישכחו פרחים, כי היא מאוד תתרגז".
יותר מאשר עדה הייתה פורצת דרך, חבריה וחברותיה זוכרים איך הקפידה לבשל ארוחות שישי מפוארות ולארח בביתה את חברי וחברות הקהילה הגאה הבודדים. לאורך השנים, הדירה הקטנה שלה בבן יהודה הפכה למקום מפלט של לא מעט הומואים, לסביות וטרנסים שלא מצאו את מקומם ולא היה להם איפה לאכול ארוחות שישי.
לולה, כפי שקראו לה החברים והחברות שהכירו אותה באמת, אולי לא איתנו בגופה, אבל עשייתה עבור קהילת הלהט"ב חיה ונושמת ב"פרויקט לולה" של המרכז הגאה בתל אביב שהוקם לראשונה ב-2015 עבור העצמה נשית טרנסית.
"אנחנו מתמקדות בנשים טרנסיות, יש לנו קבוצות מפגש במרכז הגאה, אנחנו מלוות נשים בהליכי התאמה מגדרית, מעניקים אוזן קשבת ופועלות על מנת ליצור חיבורים", מסבירה גילי בסון, מנהלת מענים קהילתיים במרכז הגאה ומייסדת "פרויקט לולה", הקרוי על שמה של עדה. "אחת לשבוע אנחנו יוצאות עם רכב עירוני לזירות זנות, שם אנחנו משוחחות עם הבנות ומחלקות להן מצרכים. המטרה היא להכיר את הבנות ולומר להן שאם הן שם, אז אנחנו נהיה שם איתן לשמור עליהן, וגם אין לנו פתרון זמין, אנחנו תמיד נמצא דרך כלשהי לסייע".
עדה ואלרי טל נקברה בבית העלמין ירקון, גוש 7, אזור 3, שורה 10.
על המצבה שלה כתוב: "ובלכתך הצטרפת לבנות האל. יהי זכרך ברוך. אוהבים המשפחה הרוחנית".
פרויקט לולה זמין בטלפון: 052-2197018