הפעם הראשונה שנכנסתי לבית קפה של גייז הייתה בסוף שנות השמונים באמסטרדם. הייתי רווק בן 21, אחרי צבא, ואמסטרדם הייתה במעמד של ברלין היום. לפני זה לא דרכתי בשום מקום של הומואים. אפילו לא בקפה נורדאו, שהיה סמוך לגן העצמאות, והיה ידוע כמקום מפגש של הקהילה. עברתי שם איזה מאה פעם ברחוב, ממערב למזרח, ממזרח למערב, מנסה להציץ מבעד לעציצים ודלתות ההזזה בפרצוף של "זה הדבר האחרון שמעניין אותי, אני סתם חייל דיסלקט שמחפש איזו כתובת בפעם המאה, כי קשה לי לפענח את מספר הבית" - אבל לא העזתי להיכנס פנימה. אני מניח שהייתי נכנס, אם הייתי מכיר איזה הומו שילך איתי, אבל לא הכרתי אז אף אחד.
נכנסתי לשם רק שנתיים אחר-כך, כשהייתי מלצר בקפה בגדד הסמוך, ובעלי היה יושב שם על הבר שעות לשמור שלא אתחיל עם מישהו אחר. פעם אחת, לפני או אחרי משמרת, העזנו להיכנס יחד לקפה נורדאו, ולהזמין מירון המלצר החתיך קפה ועוגת גבינה לצד הגברות הפולניות שישבו שם, והומו או שניים, שנראו לנו ממש קשישים, אבל הם בוודאי בגילנו עכשיו, שלושים ותשע. איכשהו אני בטוח שהתנשאנו עליהם. שנתיים קודם לכן, באמסטרדם, הייתי זחוח פחות.
בפנטזיה שלי ראיתי את עצמי מגיע עם המונית מסכיפהול ל- Reguliersdwarsstraat, רחוב הגייז המפורסם של העיר, יושב בבית קפה מוקף בכל הגייז החתיכים שנהרו לשם מרחבי העולם וזורם איתם לסאונה הסמוכה. אלא שבניגוד להנחות המוקדמות, מצאתי את עצמי בדיוק כמו בנורדאו, צועד מצד אחד של הרחוב לצד השני בפרצוף של "אני סטרייט אבוד שלא מבין איך נקלעתי לרחוב האיום הזה". אין ספק שאכזבתי את עצמי. הייתי בטוח שהגיאוגרפיה תשנה הכול, אף אחד לא מכיר אותי שם, אני לא אפחד, אלא שהארון היה בתוכי, ועברו שעות ארוכות עד שגשם זלעפות הכריח אותי להתחבא ב'אפריל', בר פיק-אפ לילי טרנדי באותם ימים שתפקד כבית קפה ולאונג' רגוע במשך היום. למעשה, מה ששפגאט מנסה ומצליח להיות היום.
אם נתעלם לרגע מהעובדה שהקאתי מרוב התרגשות את כל הצ'יפס במיונז שדחפתי לפה קודם לכן ברחוב בניסיון להירגע, זו הייתה אחת החוויות המרגשות בחיי. בדיעבד, אני שמח שעברתי את טבילת האש הזו דווקא שם, אחר הצהריים, רגוע, על קפה ועוגייה, עם הנס הכדורגלן שאסף אותי לביתו, ולא בכל הברים, המועדונים והסאונות שיכולתי להגיע אליהם בהמשך החודש ההוא באמסטרדם בתקופה של מגפת איידס משתוללת. הנס גם הכיר לי את הדאון-טאון, בית קפה שנמצא גם הוא באותו רחוב ופתוח משעות הבוקר.
בניגוד ל'אפריל', שעד כמה שאני זוכר לא היה בו מזון מלבד קפה וקוקטיילים, כאן יש ארוחות בוקר, כריכים, מרקים ומבחר חתיכים מטורף לפתוח איתם את היום. באותם ימים, זה היה לא פחות מנשגב בעיניי לשבת בבתי קפה שיש בהם רק הומואים. לא התעניינתי בשום מקום אחר בעיר. חודש אחר כך עשיתי את אותו הדבר בפריז ברובע מארה, ומשם הגעתי ללונדון בסוהו, ושנה אחר-כך, עשיתי את אותו הדבר בניו-יורק, עובר מבית קפה אחד לאחר בווסט ויליג', יושב רק במקומות של הומואים, אוכל רק במקומות של הומואים, קונה ספרים ובגדים רק במקומות של הומואים.
יש מי שיגיד שהייתי אובססיבי על הומואים, מצד שני, אנחנו בסוף שנות השמונים להזכיר לכם, והאפשרות לשבת באווירה כזו בתל אביב לא הייתה קיימת. אפילו קפה נורדאו של בני שלזינגר היה בפועל קפה מעורב, שהתבסס בעיקר על קהל של וייז'ות נשים או גברים. אני מודה שלקח לי הרבה זמן, ותחקיר מעמיק עם חברי היקר חן קוגל, כדי להיזכר שבתחילת שנות האלפיים היה גם קפה תיאו של אילן שיינפלד, שאירח הומואים באחת הפינות של נווה צדק, וכמובן שיש את אורנה ואלה, שמחדד את הבעיה של למה בתי קפה של גייז לא שורדים ואולי אף לא נחוצים בתל אביב.
אורנה ואלה, שרבים ממלצריו המיתולוגיים היו חברים בקהילה הגאה, וכמוהו גם בתי קפה רבים אחרים ברחבי העיר, הם גיי פרנדלי במידה כזו שהומואים (ואולי גם לסביות, אני חושש להתחייב) מרגישים נוח בכל מקום. למעשה, תל אביב כולה היא גיי פרנדלי במידה כזו שבתי קפה ייחודיים לכאורה לא באמת נחוצים.
ערים כמו ירושלים, חיפה או אילת צריכות את זה הרבה יותר, שם לא קופץ עליך הומו מכל שקשוקה או כריך אבוקדו. והנה, בכל זאת, בר השפגאט פתח את שעריו גם בשעות היום כבית קפה לכל דבר, עם תפריט שכולל מאפים מתוקים לצד כריכים, ובהמשך מי יודע, אולי אפילו קיש ומרק, השמיים הם הגבול. זו שאלה אם במשך שעות היום הוא יישאר מקום בעל אופי הומואי מובהק, או כמו סניף לנדוור במרכז הגאה בגן מאיר, וכמו גם אורנה ואלה מינוס גדודי המורות שבאות לבקר מראשון לציון, יהיה מקום מעורב עם נטייה הומואית בינונית עד בינונית גבוהה. אין לי ספק שבחודש הגאווה בפרט ובקיץ בכלל, כשהעיר מוצפת בתיירים הומואים מקצועיים, שפגאט יהיה הומה בשעות היום כמו בתי הקפה באמסטרדם, המארה או הווסט ויליג'. השאלה מה יקרה בשאר ימי השנה, כי לא הייתי סומך על ההומואים הישראלים שימלאו אותו, למעט אלו שגרים בסביבה, נגיד ממש מעל.
היסטורית, הומואים בתל אביב לא טורחים, בהכללה כמובן, לפרגן ליוזמות קולינריות ותרבותיות של הומואים, למעט מקרים שמחלקים לנו חינמים או ממש מקדמים את סיכויינו לסקס. אני מקווה שגורלו של השפגאט בבוקר יהיה אחר, כי זה באמת מקום חמוד להפליא.
הגעתי לשם עם דרור רפאל, שהשתעשע בשנים האחרונות עם הגן ההומואי שלו, ונמצא כרגע במרכזו שת צומת מגדרי סואן. לפני שהגיע על טוסטוסו, דרור חשב שזה רעיון גרוע מאוד להפוך את השפגאט לבית קפה. הוא היה שם פעם אחת בלילה בעבר, ולא הצליח לדמיין איך זה יכול לעבוד, אבל מיד כשראה את המקום אמר שזה רעיון גאוני, ומוזר שלא חשבו על זה קודם. זה נכון.
החזית לרחוב רחבה ומוארת, הטריבונות מוארות ומזמינות, והצוות כלל שתי נשים מהממות, מיומנות ומקצועיות, אחת במטבח ואחת באירוח. אני מניח שעזרה העובדה שידעו מי אנחנו, אבל וייב חמוץ ומריר זה לא משהו שקל לטשטש אותו מגברים מנוסים כמונו, ושנינו השתכנענו שהוודג' החיובי של השפגאט בבוקר אותנטי לגמרי. באופן טבעי, הומואים כמו ערפדים, נוטים להתחמק מתאורת יום בוהקת שמבליטה את הפגמים הקיימים אצל אנשים מסוימים, מצד שני זה חוסך את טראומת הבוקר שאחרי, כי ווט יו סי איז ווט יו גט.
התחלנו עם קפה הפוך (דרור על בסיס סויה) וכריכים. דרור אכל כריך טבעוני, עם טחינה, ארטישוק, סלק ורוקט (26 שקל), ואני כריך עם גבינת עזים בושה, ארטישוקים ובזיליקום (25 שקל). שני הכריכים היו טריים, רעננים וטעימים, אם כי לגבינת הבושה היה חסר עוקץ פיקנטי קל שמאפיין אותה.
המאפים שהזמנו, בריוש עזים (14 שקל) ודניש קינמון ואגוזים (14 שקל) היו גם הם טריים וטעימים. דווקא כאן, חששתי שגבינת העזים תהיה דומיננטית מדי, ולשמחתי היא הייתה עדינה.
בשעות שהיינו שם, עשר וחצי בבוקר עד שתיים עשרה וחצי בצהריים, הייתה תנועה מעטה. שניים שלושה שולחנות נתפסו על הטריבונות עם לפטופים, נתנו לי רעיון לשנות אווירה קצת ולהגיע לשם בחודשיים הקרובים לכתוב את הפרקים האחרונים בעונה השנייה של "אמא ואבאז". מבחינת הגרוב ההומואי, הוא לא כל כך היה. למעשה, דרור לא הבין שזה מקום גיי בכלל, ובדיעבד הבנתי ממנו, שהוא היה בטוח שהשפגאט שינה את פניו לבית הקפה החמוד מאוד הזה, ולא שמר על זהותו המינית הקודמת. מצד שני, כמו דרור רפאל עצמו, אולי השפגאט בוחר פשוט שלא להתחייב כרגע, וזה בסדר גמור. זה אפילו עכשווי.
אני נואם את הנאום העלוב הזה כבר עשרות שנים לכל סטרייט חתיך שנקרא בדרכי, שאין שום צורך לסגור אופציות, מקווה שהוא לא יבקש ממני להתחייב על מידת הגמישות שאני דוחק בו לשאוף אליה.