1984 הייתה שנה טובה בפופ העולמי. להקות אנגליות כמו "וואם" ו"דוראן דוראן" הפציצו בלהיטים, פרינס והיונים שלו שיגעו את העולם, וטינה טרנר, אגדה שהיא אייקון או להפך, הייתה בשיאו של קאמבק עם השיר "what's love got to do with it". במקומות טובים באמצע המצעד התמקמו שתי סנסציות פופ חדשות. נשים צעירות, עם סטייל מעולה וחדשני בלבוש, שקשה היה לנחש אם הן תופעה חולפת או הרבה יותר מזה.
לכל אחת מהן היה אז להיט ענק. לסינדי לאופר היה את "Girls just wanna have fun", למתחרה מדונה, את "Holiday". הנערות התלבטו את מי להעריץ בין שתיהן, והמבקרים העדיפו לאהוב את סינדי לאופר.
הבנות שאוהבות לעשות שמח נראו אז, לעין המקצועית, בעלות יותר עומק ויותר אמירה, ומראה הפאנקיסטית הידידותית והצבעונית של לאופר נראה בזמן ההוא משמעותי יותר ממראה הפרחה של מדונה. בטקס פרסי הגראמי של 1985 הייתה לאופר מועמדת לשישה פרסים ואף זכתה בתואר האמן המבטיח של השנה. למדונה היו אז כבר לא מעט להיטים, אבל היא בכלל לא הייתה מועמדת לפרס. ואז הגיע "like a virgin", והכל השתנה.
בסינדי לאופר ומדונה של תחילת הדרך היה אז הרבה במשותף, ולכן אני מתעכב עליהן עוד קצת. שתיהן באו מבתים לא משהו, מרקע איטלקי. שתיהן היו חדורות אמביציה. מדונה התקדמה דרך מועדוני הריקודים וחיי הלילה; לאופר היתה זמרת קאברים ומועדוני רוק. מדונה הייתה צעירה בחצי עשור ונטולת מעצורים, בעוד לאופר הגיעה להצלחה כמעט ברגע האחרון, בגיל 31. ברגעים ההם של האייטיז, שבו העולם העריץ את התחנה החדשה MTV, ובעיקר את הקליפים המשודרים בה, עשו אנשי חברות התקליטים כל שביכולתם כדי להצניע את העובדה שלאופר כבר מזמן סיימה את התיכון.
"בת הדודה המרושעת שלי"
30 שנה אחרי. סינדי לאופר מגיעה להופעה בישראל בפעם הראשונה, במסגרת חגיגות השלושים לאלבום ההוא "she is so unusual". הרבה דברים קורים ב-30 שנה. כמו שכולם יודעים, מתישהו באמצע שנות השמונים הקריירות של מדונה ולאופר נפרדו. אחת הפכה לכוכבת-על, השנייה נשארה אמן מוערך. ואני לא אומר את זה על דרך ההקטנה – רק בשנה האחרונה לאופר זכתה לאינסוף מחמאות, הצלחה וכבוד דווקא בברודווי, שם כתבה את כל השירים למחזמר החדש והמצליח "kinky boots" שאף זכה בכל פרסי ה"טוני".
אבל כן, לאופר יצאה מהמירוץ הגדול. הפעם האחרונה שהיה לה להיט עולמי, "I drove all night", הייתה בשנת 1988. היא הוציאה לאורך השנים לא מעט דיסקים, עשרה ליתר דיוק, שחלק גדול מהם זכו להערכה ולאהדה, אבל חדלה להתקיים בטריטוריה של מדונה ושל האצטדיונים הגדולים, ועברה להיכלי ה"נוקיה". זה מכובד, זה לא מועדון קטן, אבל זה בהחלט רגוע.
לאופר היא אישה חכמה ורצינית, ובהרבה מאוד ראיונות היא התייחסה בגלוי לשאלות עליה ועל מדונה. כך, למשל, אמרה עליה בראיון מלפני שנתיים: "היא הייתה כמו אלטר אגו שלי. כל דבר שעשיתי, לכל מקום שהגעתי, היא כבר הייתה שם. ולהפך. לכל מקום שהיא הגיעה וכל דבר שהיא עשתה, כבר חיכיתי לה שם. אני חושבת שהושפענו אחת מהשנייה, או לפחות שימשנו השראה זו לזו. האמת היא שרציתי שנייצר ברית, שתי רוקריות נגד העולם. אבל זה היה בלתי אפשרי. כשאתה נהיה נורא מפורסם, דבר ראשון שעושים לך זה מבודדים אותך משאר העולם. אתה נהיה לא נגיש. ואז אי אפשר להגיע אליך, ואתה לא יכול להגיע לשום מקום. כך שזה לא קרה".
בתוך התשובה הזאת אפשר אולי גם לקרוא את התשובה לשאלה למה לאופר ויתרה בשלב די מוקדם על המרוץ. לאופר מסבירה שלא היה לה צורך לרוץ את הריצה המטורפת שנדרשת כדי לשמר קריירה כמו של מדונה, ושאין בה את הדחף הזה לכבוש את העולם. בכל מקרה, ברור ששתי הבחורות האלה התעניינו בשעתו אחת בשנייה. מדונה, מצידה, כינתה את לאופר "my evil cousin". לאופר אמרה פעם בחצי הומור, בראיון ישן: "ברור שאני אומרת לפעמים 'מדונה לא הייתה עושה את זה, אז למה שאני אעשה את זה?' ברור שאני חושבת עליה".
סינתיה אן סטפני לאופר נולדה בקווינס שבברוקלין, ניו יורק, ב-22 ביוני 1953, מה שאומר שהשנה היא תחגוג את יום הולדתה ה-60. הוריה פרד וקת'רין התגרשו כשהייתה צעירה מאוד, ואמה עבדה בעבודות מזדמנות, בעיקר כמלצרית, כדי לפרנס את סינדי ואת שני אחיה. היא הייתה תלמידה איומה ולא השתלבה באף מסגרת. בשנות ההתבגרות שלה אימה יצרה קשרים רומנטיים עם גברים מפוקפקים שלאופר תיעבה ושתיעבו אותה כנראה בחזרה. אחרי שעברה ארבעה בתי ספר שונים, נשרה לבסוף מהתיכון ונסעה לקנדה בטרמפים, ביחד עם הכלב שלה, שם ניגנה ושרה עם להקות קאברים שונות. היא סגרה מעגל כשקיבלה תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת קווינס, למרות שמעולם לא סיימה בגרות.
היא שבה לניו יורק וב-1977 חברה למוזיקאי ג'ון טורי, ביחד יסדו את להקת "Blue Angel" – אלא שהאלבום היחיד שהוציאה הלהקה, נכשל לחלוטין והותיר את לאופר חסרת כל. "עזבתי את הבית כי רציתי להיות אמנית", אמרה בראיון למוסף "סגנון" של מעריב ב-2010, "כולם אמרו: ומה אם תיכשלי? אז נכשלתי בהכל. וכשאת בתחתית, לאן תלכי? את רק יכולה לעלות. זה היה המסלול שלי. מהביבים".
לאופר הייתה שוב באשפתות. היא חזרה למלצר בדיינרים עלובים בניו יורק. מי שחילץ אותה משם היה דייוויד וולף, שהפך בהמשך לבן זוגה. הוא גם היה האיש שהפיק עבורה את האלבום ששינה הכל ."She's so unusual" פרט ל-girls wanna have fun כלל האלבום שני להיטי ענק נוספים: time after time, ו- she bop – שבהמשך התגלה כשיר שעוסק באוננות. לאופר סיפרה שקיוותה אז שילדים שיאזינו לשיר יחשבו שהוא עוסק בריקוד, ורק כשיגדלו יבינו את נושאו האמיתי. בראיון לתוכנית הרדיו של הווארד סטרן סיפרה גם שהקליטה את הקולות לשיר בעירום.
1986 הייתה שנה מצויינת עבורה: היא השיקה את אלבומה השני, True Colors, עם שיר הנושא שהפך לבלדה על זמנית. באותה שנה בחר בה סטיבן שפילברג לכתוב את המוזיקה לסרטו המצליח "הגוניס", ופתח עבורה את האפשרות ליצור מוזיקה עבור סרטים ומחזות, תחום שהיא תתפתח ותשגשג בו מאוד בהמשך. כחלק מחיבתה לאאוטסיידרים ולווירדואוז, התחברה לאופר למתאבקים מפורסמים מה-WWF כמו האלק הוגאן וקפטן לו אלבנו, שאף שיחק את דמותו של אביה בקליפים רבים של שיריה. באותן שנים היא נהגה להסתובב עם כל המתאבקים ואף לריב איתם בפומבי וללכת איתם מכות.
לאופר אוהבת להתנסות גם במשחק והתארחה בתכניות טלוויזיה רבות, ביניהן "הכי גאים שיש", "אחת שיודעת" ו"רוק 30". היא אפילו קיבלה אמי על תפקיד אורח בסיטקום הניינטיז "משתגעים מאהבה". לאופר, אגב, היא מהאמנים הבודדים בהיסטוריה של הבידור האמריקאי שהשיגו פרס גראמי, פרס אמי ופרס טוני, וכעת נשאר לה רק לקטוף את האוסקר כדי להיכלל ברשימת 11 האמנים האמריקאיים שזכו בארבעת הפרסים במקביל.
גם העשור השני של שנות ה-2000 היה נדיב אליה: ביוני 2010 השיקה את אלבומה ה-11, Memphis Blues, שבו אירחה את גדולי הבלוז והג'אז, כולל בי.בי.קינג. האלבום זכה להצלחה יפה, קטף הרבה מאוד מחמאות מהמבקרים ואף לווה בסיבוב הופעות מוצלח. בין לבין הספיקה גם להשיק את הביוגרפיה שלה, שזינקה היישר לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, ואפילו כיכבה בתוכנית מציאות על חייה, ביחד עם בעלה ובנה.
"אני מקווה שהומואים ולסביות יוכלו להתחתן בישראל"
אם לחזור לרגע למדונה, ההופעות של סינדי לאופר הן בדיוק ההפך הגמור מאלו של הגברת צ'יקונה. גם בגלל שלאופר היא באמת זמרת עם קול ענק, שכוחה הגדול בשירה עצמה. אין צורך בתפאורות ענק, ברקדנים או בסרטי וידיאו – לאופר פשוט שרה מעולה, ומוסיפה לזה נוכחות דרמטית, וזה עושה את העבודה. בסיבוב הנוכחי היא שרה את רוב שירי אלבומה הראשון, לצד להיטים מכל הקריירה. מי שגדלו עליה באייטיז כמובן יתרגשו מאוד, אבל גם אנשים שמכירים רק את הלהיטים יוכלו ליהנות.
השיר הסוגר את ההופעה, וכנראה גם השיר החשוב ביותר שכתבה וביצעה בקריירה שלה, הוא "true colors", שכאמור התחיל כבלדה מוצלחת, אבל התפתח והפך להרבה יותר: עשור לאחר שיצא, בתקופת ההריון שלה, כשבילתה זמן רב יותר בבית, הקדישה לאופר כמה ימים כדי לקרוא מכתבי מעריצים. היו שם כמה מכתבים שבהם הסבירו לה מעריצים שהשיר הזה הוא מה שחיזק אותם ועזר להם בתהליך היציאה מהארון.
ללאופר נפל האסימון, והיא הבינה ש"true colors" יכול בעצם להיות גם המנון הקהילה הגאה, כשהצבעים שבשיר הם בעצם צבעי קשת הגאווה. כמי שהייתה אמנית פעילה באייטיז, גם לאופר חוותה מקרוב את הרגעים הראשונים והמזעזעים של מגיפת האיידס. בימים ההם, כשעוד לא היה ברור במה מדובר, ולא הייתה שום תרופה, מתו בערים הגדולות של ארצות הברית אלפי הומואים בתקופת זמן מאוד קצרה. גם ללאופר היה חבר קרוב, גרגורי, שהתגורר בדירה מעליה עם בן זוגו. היא טיפלה בו כשחלה ואף הביעה את דעותיה בקול רם. אבל רק הקריאה במכתבי מעריצים, עשור אחר כך, הבהירה לה שהשיר שלה הוא יותר מסתם שיר, ושעליה לעשות מעשה.
היא ארגנה סבוב הופעות ענק בשם "true colors", שהיה כולו מבוסס על אמנים גאים ואמנים שקשורים לקהילה. סיבוב ההופעות מילא אצטדיונים במשך שנתיים והיה הצלחה גדולה. בהמשך לאופר הקימה קרן על שמו. "הרגשתי שאפשר לקחת חלק מהאנרגיות שהיו בסיבוב הזה ולהמשיך איתן", היא מסבירה לנו על עניין הקמת הקרן. "הרגשתי מחויבת להמשיך לדאוג וללחוץ על חברי הסטרייטים לעזור לנו במאבק לשיוויון מלא לקהילה. עניין יותר ספציפי שאני מחויבת אליו הוא הצורך להפנות תשומת לב ומשאבים לבני נוער חסרי בית מהקהילה. בארצות הברית 40 אחוז מבני הנוער חסרי הבית הם מקהילת הלהט"ב, במיוחד מהקהילה הטרנסית, וזה כשהאחוז שלהם מקרב בני נוער הוא בקושי שבעה אחוז. אלה מספרים איומים. המון בני נוער נזרקים מהבתים בארצות הברית בגלל שהם הומואים, לסביות או טרנסג'נדרים, וזה דבר שאפשר וצריך לשנות ולתקן".
במקביל לאופר מרבה להופיע באירועי גאווה ברחבי ארצות הברית, לתרום זמן וכסף. ביחד עם אחותה אלן, שיצאה מהארון כלסבית ועבדה בארגונים שונים הקשורים לקהילה, היא דאגה תמיד שיהיה ברור מה היא חושבת ולמה.
לקראת בואה לארץ לאופר התעניינה בענייני הקהילה המקומית. לפני ההופעה היא תבקר במרכז הגאה בגן מאיר בתל אביב לפגישה עם מתנדבים. למרות שעכשיו תקופת החגים באמריקה, והיא נופשת עם בעלה השחקן דיוויד טורנטון ובנה דיקלין בן ה-17, היא הסכימה לענות על כמה שאלות בנוגע לקשריה עם הקהילה הגאה.
אנחנו נמצאים עכשיו בישראל בשיאו של הקרב על הזכות שלנו להתחתן. מה דעתך על הקרבות האלה?
"אני שמחה שזה המצב. אני מאוד מקווה בשבילכם שזה יהפוך למציאות, כלומר שתוכלו להתחתן. לדעתי זה יהיה מסר מאוד יפה שישראל תשלח לעולם. זה מסר חזק: אנחנו מאמינים בשוויון לכולם".
את יכולה בכלל להבין למה אנשים עוד מתנגדים לנישואים גאים? ומה היית אומרת להם?
"אני מבינה שזה מפחיד אנשים. זה פחד ממה שלא מכירים ובמקרים אחרים זה פחד, שנובע מזה שמישהו דאג להפחיד אותם. אבל ברור שאם אנחנו מעוניינים בחברה מכילה, בשוויוניות, אנחנו צריכים לכלול את כולם. אני מאמינה שזה מחזק אותנו. אני מבינה שזה מנוגד לפעמים לאמונה של אנשים, אבל החכמה היא לקבל את האחר כמו שהוא. ובתמורה, הוא יקבל אותך. זה בסיסי בעיני".
בא לך לספר על איזה חבר מהקהילה שהיה הכי קרוב אליך? מי היה הכי קרוב אליך מכולם?
"היו ויש לי מלא חברים. הומואים, לסביות, טרנסג'נדרים. לא הייתי רוצה לבחור אחד".
יש הבדל בין הופעה בפני קהל מעורב או קהל שכולו מהקהילה?
"הקהל שלי תמיד מעורב. באופן כללי יש לי את הקהל הכי נפלא בעולם. תמיד כיף לי בהופעות. אנשים שבאים לראות אותי, הם תמיד נהדרים וכיפיים. אני מקווה ודי בטוחה שיהיה ככה גם בתל אביב".