היום (חמישי) יוצא הסרט החדש שלנו "סאבלט" להקרנות בבתי הקולנוע בכל הארץ. זה כאילו משפט תמים, שקראתם כבר אלפי פעמים. סרט חדש עולה לאקרנים, או איך שלא קוראים לזה. אבל במקרה של "סאבלט", הסרט החדש שביים בן זוגי איתן פוקס, ואני הפקתי ביחד עם משה אדרי ומיקי רבינוביץ', המשפט הזה מסתיר מאחוריו חתיכת סיפור ארוך ומתיש. הסיפור כולל בין היתר שנה ארוכה של קורונה. תחשבו מה זה, עשית סרט ופתאום אי אפשר להציג אותו בשום מקום. איזה פחד.
הסיפור של "סאבלט" מתחיל לפני שלוש שנים. עבדנו אז במרץ על סרט על חייו של מייק ברנט, עם עומר דרור המוכשר בתפקיד מייק. חודש לפני שיצאנו לצילומים, משקיע מצרפת הודיע שהוא לא יתן את המיליון יורו שהבטיח, והכל קרס. כדי לא לשקוע בדיכאון, איתן אמר מיד שהוא חייב לעשות סרט אופטימי. ו"סאבלט", לפי תסריט שהוא פיתח במשך שנתיים עם איתי סגל (עיתונאי ידיעות אחרונות), התאים כמו כפפה. כמובן שכסף מקרנות הקולנוע אי אפשר היה לקבל. הקרנות האלה עניות, ומירי רגב (באמת תודה לך) לא עזרה. משה אדרי, האיש שכבר עשרים שנה, מאז "ללכת על המים", משקיע בכל סרטינו, התגייס הפעם בכל הכוח.
אני חושב שצריך להקדיש לאדרי פסקה. האיש הזה, בשתי ידיו (ובעבר עם אחיו המנוח לאון), הוא בעצם המנוע שמחזיק את הקולנוע הישראלי בחיים כבר שנים. עשרים מיליון שקל בשנה, שהוא מרוויח ממכירת כרטיסים מבתי הקולנוע, הוא משקיע בסרטים ישראליים. היה בקלות יכול לקחת את הכסף הזה הביתה, מה גם שרוב הסרטים הישראליים לא באמת מצליחים להחזיר את ההשקעה הכלכלית בהם. זה עולם קשה ומסובך.
אבל הכסף הוא רק כסף. העניין עם אדרי זה שהוא אוהב במאי קולנוע ומעריך אותם. הוא יכול להתמקח על כסף עם המפיקים ולשגע אותם, אבל לבמאים הוא נותן כבוד ונותן לעבוד. הוא בחיים לא יגיד לבמאי לשנות משהו בעלילה, בדמויות, בטון של הסרט. שלא כמו כל לקטור זוטר, שאתה שולח לו תסריט והוא מחזיר לך שלל הערות ורעיונות לתיקונים, אדרי לא מתערב. הוא מכבד את הבמאי ואת היצירה. ואפילו רק בגלל זה, מגיע לו מזמן פרס ישראל לקולנוע.
במקרה של "סאבלט" הוא התגלה בשיא המחויבות שלו. חודש לפני הצילומים, נפטר במפתיע אחד המשקיעים המרכזיים בסרט. היה ברור שהכסף שהוא הבטיח לעולם לא יגיע. אדרי נשם עמוק במשך יומיים, ואז קרא לאיתן ואמר לו: "אין לי לב לעצור לך עכשיו את הסרט. צא לדרך" ובאותה שנייה הוכפלה ההשקעה שלו. מדובר במאות אלפי דולר. לשמחתי הצלחתי להביא השקעות גם מחברים צנועים מעולם ההייטק, שהחליטו להתגייס בנדיבות (תודה לכם! אתם מהממים!). יצאנו לדרך.
אני לא רוצה לקלקל ולהוריד עם התלאות והצרות. צילומי "סאבלט" היו גם חוויה כיפית מאין כמותה, עם הפקה מתוקתקת (תודה למיקי ולכל הצוות בלייטסטרים). השחקן האמריקאי ג'ון בנג'מין היקי שמגלם עיתונאי אמריקאי שכותב טורי תיירות, ובא לכתוב על תל אביב שלנו "מזווית שונה", הוא אחד האנשים המקסימים בתבל. הוא שחקן נחשב בברודוויי, זוכה פרס הטוני, שהשתתף גם בסרטים וסדרות טלוויזיה (הוא היה ניל גרוס, ההוא מגוגל, ב"אישה הטובה", ועכשיו הוא בעונה החדשה של "בטיפול"). ראינו אותו לפני עשרים שנה בהצגה בברודווי, וכבר אז איתן אמר "עם האיש הזה אני אעשה יום אחד סרט". ובאמת, כשהוא ואיתי התחילו לכתוב את התסריט, היה להם ברור שהם רוצים שהוא יהיה השחקן הראשי.
לתפקיד הצעיר הישראלי שמסבלט לו דירה, איתן בחן מלא שחקנים צעירים. את ניב ניסים, שהיה אז בשנה השלישית ללימודיו בניסן נתיב, גילה איתי באינסטגרם. איתן והוא הלכו לראות אותו בהצגת בית ספר, ואז התחיל תהליך ארוך של אימונים, כי ניב מעולם לא שיחק מול מצלמה. אבל האמת היא שהוא כל כך צנוע, מפוקס, ובעיקר שחקן נהדר, שזה היה מאוד קל. ובכל זאת כמו שנהוג, לקראת הצילומים ג'ון בא לארץ ועשה "בדיקת התאמה" עם ארבעה שחקנים אחרונים שנשארו. הבדיקה הזאת היא בעצם הרגע המכריע, כי צריך להבין אם יש בין שני השחקנים הראשיים כימיה.
"סאבלט" הוא סיפור על מפגש בין שני הומואים מדורות שונים. אחד מבוגר, כמוני וכמו איתן, מדור האיידס, שמגיע לארץ אחרי חוויה טראומטית שעבר ביחד עם בן זוגו. השני צעיר תל אביבי שממש לא מעניין אותו העבר, אין לו כוח להגדרות, והוא מה זה עף על עצמו. הסרט הוא לא סיפור אהבה או רומן. זה יותר סרט חניכה. המבוגר מלמד את הצעיר שיעור על החיים, והצעיר מצידו בעזרת האנרגיה שלו, מוציא אותו מהדיכאון וממלא אותו אופטימיות מחודשת. "סאבלט" הוא סרט של חזרה לחיים.
לי באופן אישי היה חשוב ששני השחקנים יהיו הומואים. ג'ון היה אחד השחקנים הראשונים שיצאו מהארון בארצות הברית, כבר לפני הרבה שנים. יש שאומרים שבגלל זה לא המריאה הקריירה שלו בהוליווד. ורציתי שגם הישראלי יהיה הומו מחוץ לארון. לאורך השנים שיחקו בסרטים של איתן בתפקידים ראשיים סטרייטים או הומואים שהיו באותו זמן בארון. והרגשתי שהגיע הזמן לעלות כיתה. מצד שני, זה לא הגיוני להגביל ככה את הליהוק, איתן לא היה בכלל מוכן לשמוע מזה. ולכן כשג'ון פגש את ארבעת השחקנים האחרונים - שניים סטרייטים שניים לא - לא אמרנו לו כלום עליהם. הוא בחר בניב, בפער גדול מהאחרים ואז אמר לי: "אתה מתבאס נכון? הוא הרי סטרייט". ג'ון שמח לגלות שניב הוא הומו. שלא כמו הדמות בסרט, הוא גר עם בן זוג, וחי חיים מאוד בורגנים. בתקופת הצילומים משפחתו של ניב (אימא שלו אסנת היא אחותה היפה של עינת ארליך) אימצה את ג'ון. הוא אכל אצלם את רוב ארוחות השבת ונהיה ממש חלק מהמשפחה.
מילה על השחקניות. ליהי קורונובסקי ומיקי קם הן הנשים בסרט. לליהי יש סצנה אחת בדירה, ועוד סצנה שבה היא רוקדת את ״דירת שני חדרים״, הריקוד הקלאסי של ניר בן גל וליאת דרור. (היא היתה צריכה ממש ללמוד לרקוד את זה, וזה מרשים לראות את התוצאה). למיקי יש סצנה אחת בלבד. היא אמנם הסצנה הכי חשובה בסרט. אבל היא אחת. קשה להתחמק מזה. צריך אגו מאוד יציב, כדי להסכים לקחת תפקידים כאלה. אבל גם ליהי וגם מיקי הכי זרמו. מיקי גם הסבירה מיד שניב דומה לבן שלה נדב, ובאמת היא וניב נראים בסרט כמו אימא ובן. כדי שיהיה מושלם הוספנו לסצנה שלה את השיר של בנה השני, אלון. ״שיר לאמא״ תופר את הסצנה הזאת לגמרי.
כמו בכל הסרטים שהפקתי עד היום, גם ב"סאבלט" התקציב היה קטן בהרבה ממה שצריך. מה שקורה בדרך כלל לקראת הצילומים, זה שמצמצמים סצנות ומוותרים על כל מיני דברים. אבל לאיתן ולי היה חשוב שהשחקנית הראשית בסרט תהיה תל אביב. התסריט עצמו היה בנוי על זה שחלק מהחזרה לחיים של מייקל קשורה לאנרגיה של תל אביב. אבל מה זאת האנרגיה הזאת? איך מראים אותה בסרט?
אז אני לא כל כך יודע להסביר, זה יותר משהו שאיתן מבין בו. אני חושב שאם לצמצם, אז זה האופן שבו הרחש והרעש והנוף של העיר, נמצא בכל רגע ורגע ברקע, והאופן שבו השחקנים מתכתבים איתו. סצנה אהובה עלי במיוחד היא ההליכה בשוק הכרמל, לעבר חומוסייה, כשברקע מתנגנת הפתיחה הארוכה של "פגישה", השיר האלמותי של מרגול. דוכני הפירות, והמוזיקה גורמים לך לרצות לרדת לשוק מיד עם תום ההקרנה.
ויש עוד מלא סצנות כאלה. צריך להחמיא לדניאל מילר, שהוא צלם מדהים, ובאמת הצליח ממש להזדיין עם תל אביב בחלק מהסצנות (סליחה שזה בוטה, אבל לעשות אהבה נשמע לי סבתאי). אני מצידי מאמין שתל אביב היא העיר הכי נפלאה בעולם, ושאפשר להראות את זה גם בסרט. לכן התעקשנו לצלם בהמון לוקיישנים בתל אביב. בחוף הים, ברוטשילד, בשוק הכרמל, אבל גם בנווה שאנן.
תל אביב של "סאבלט" היא לא "יפה". היא כמו שהיא. ובעיניי זה מספיק. מישהו אמר השבוע לאיתן שהסרט הזה הוא "תל אביב וואשינג". אני אחיה עם המינוח הזה באהבה. כדי לסגור מעגל, התעקשתי שהסרט יוקרן בתל אביב דווקא בסינמטק ושבפרמיירה ינאם ראש העיר. אני מאוד אוהב את חולדאי, וקצת הסתבכתי איתו כי בבחירות האחרונות תמכתי באסף זמיר, וגם כתבתי עליו שהוא זקן, והוא נעלב ובצדק. מאז כמובן התנצלתי, אבל התנצלות זה סתם. הרגשתי שאם הוא יהיה אורח הכבוד בבכורה, זאת תהיה סגירת מעגל יפה. וככה היה.
עכשיו אנחנו מגיעים לסאגה הכי דרמטית. "סאבלט" צולם לפני שנתיים וחצי. הוא היה מוכן בתחילת 2020. שלחנו אותו לפסטיבל טרייבקה בניו יורק, שם כבר הוצגו לא מעט סרטים של איתן בבכורה עולמית, והתקבלנו. נרכשו כרטיסי טיסה, נרכשו חליפות ואז באה הקורונה. בום. כלום ושום דבר. הפסטיבל התקיים און ליין, בלי שום הד תקשורתי חוץ משתי ביקורות מחמיאות. למזלנו זה הספיק כדי שגם מפיץ אמריקאי ירכוש את הסרט להקרנות שם. אבל מאותו רגע גם היה ברור שאין איפה להקרין. שכולם בבית ואין בתי קולנוע.
המפיץ האמריקאי התחיל לשלוח את הסרט לפסטיבלים קטנים ברחבי אמריקה, לעורר קצת הד. בארץ הסרט הוקרן בפתיחת פסטיבל ירושלים. זה היה אירוע הזוי. לפי ההוראות נפתחו 3 אולמות הקרנה, ובכל אולם אפשר היה להושיב 10 אנשים. אחרי ההקרנה אפשרו לכל השלושים לשתות ביחד כוס יין, הסינמטק כולו נראה כמו עיר רפאים. אני לא יכול לתאר כמה זה מבאס לשבת בבית עם סרט על המדף, ולהתחיל לחשוש שאיש לעולם לא יראה אותו. והנה עברו שנה ועוד כמה חודשים, הסרט יוצא לבתי הקולנוע בארץ ובמקביל מחר הוא יוצא להקרנות בבתי קולנוע גם בארצות הברית. ההתרגשות בשיאה. מקווה שתאהבו.