כשפרצה פרשת גל אוחובסקי, גיא אימרמן היה אחד האנשים שהתגייסו לעזור לו. אלא שכמה ימים לאחר הפרסום, אימרמן התחיל להרגיש שהוא לא מצליח לנשום. את מה שעבר עליו מאז הוא ביקש לתאר במילותיו שלו, גם כדי להבין בעצמו וגם כדי שאנשים אחרים במצב דומה יבינו שהשתיקה והאנונימיות עלולות להיות לפעמים מכשול ולא הגנה.
אימרמן עבד במאקו במשך כמה חודשים. אוחובסקי, שכתב באתר כפרילנסר, היה מי שהמליץ עליו לעבודה, אך אימרמן התקבל בזכות עצמו ובמהלך התקופה לא התקיימו ביניהם יחסי עבודה.
אנחנו במאקו לא ידענו מה עבר על אימרמן באותו זמן. כשהוא בחר לספר אצלנו את הסיפור שלו, הופתענו, הזדעזענו וחשנו אמפתיה גדולה. לכן, למרות מורכבות הסיטואציה, החלטנו לפרסם כלשונם את הדברים שכתב, קשים לקריאה ככל שיהיו.
שמי גיא אימרמן, ואת הסיפור שלי עם גל אוחובסקי אני אתחיל דווקא מהסוף. ממה שקרה בחודשיים האחרונים.
בשנתיים האחרונות אני מתגורר בסיאטל, עובד שם כטכנאי מנעולים, אבל רצה הגורל והייתי בארץ כשהפרשה התפוצצה. מיד כתבתי לגל שאני מצטער לשמוע ושאני יודע שזו יכולה להיות חוויה מאוד בודדה ושאני פה בשבילו. הוא ביקש ממני לצלם עבורו צילומי מסך של מישהו שהגיב לי מדי פעם לסטוריז באינסטגרם, ושגל חשב שהוא אחד מהמתלוננים. הוא אמר שהוא רוצה שאני אעזור לו עם זה ואקליט עבורו הודעה שבה אני אומר שהבחור פסיכופת ושהוא לא עוזב אותי ושהוא מסוכן ואין לדעת מה הוא עלול לעשות. עשיתי את זה, כי רציתי לעזור לגל. חשבתי שהבחור כנראה באמת מסוכן, שהוא באמת המציא על גל דברים. והתגאיתי בפני החברים שלי, שהנה אני עוזר לגל.
ואז יצא התחקיר. ישבתי עם חברים סטרייטים בארוחת ערב והתפתח דיון. הסברתי להם שאצלנו הגייז כל העניין המיני לא ברור כמו אצלם, שאצלנו בקהילה אין מי-טו כי אנחנו אוהבים את החופש שלנו. והרגשתי רחמים על החבר שלי ושאני פה בשבילו. אחרי כמה ימים התפרסמה כתבת ההמשך, ושוב הייתי אצל חברים. ואז, במהלך הצפייה בתחקיר, התחלתי להרגיש בחילה. התחלתי להתבלבל. החברים שלי ראו שאני תופס את הראש בידיים ואומר להם שאני לא מבין מה קורה ושאני לא מרגיש טוב. לא מרגיש טוב בכלל. הרגשתי שמשהו יושב עליי, למרות שאני בריא ובמקום טוב בחיים שלי ולמרות שאני בחופשה ואמור להיות לי כיף.
הרבה שאלו למה לא חתכתי ממערכת היחסים הזו, והתשובה היא שהוא נמצא בכל נדבך של חיי. נבחרתי להיות בן הטיפוחים שלו, כולם ראו שיש לי גישה אקסקלוסיבית לגל אוחובסקי, אז זה בטח אומר משהו עליי
בשלב מסוים באותו שבוע הייתי אצל חבר, והוא שאל אותי: "תגיד, איך אתה ביחס לדבר הזה עם גל?". עניתי לו שאני מרגיש בחילה כבר כמה ימים ושאני לא מצליח להפסיק לחשוב על הסיפור הזה. הוא אמר: "טוב, ברור שתרגיש רע עם זה, גל חבר ממש טוב שלך. זה לא נעים כשמישהו שאתה אוהב עובר משהו כזה. אבל כרגע אין לך איך לעזור, אז תנסה לא לקחת את זה קשה מדי". אמרתי לו שמרגיש לי שאני קשור לדבר הזה יותר ממה שאני מרשה לעצמי להודות. אז הוא אמר לי: "בוא נבחן את זה. אתה שכבת איתו?". עכשיו, צריך להבין שעד אותו רגע זה לא היה משהו שהייתי מדבר עליו עם אנשים. אבל עניתי לו שכן, אז הוא שאל: "שכבת איתו גם כשלא רצית?". עניתי לו שכן. זו היתה הפעם הראשונה שחשבתי על זה.
החבר המשיך ושאל: "אוקיי, ואמרת לו שאתה לא רוצה?". חשבתי על זה עוד קצת ועניתי שזה לא שאמרתי לא, אבל אני יכול להגיד שבכל הפעמים שנפגשתי עם גל ואמרתי לו שאני מעדיף שסקס לא יהיה יותר על הפרק, בכל אחת מהפעמים האלה זה כן נגמר בסקס.
מאותו רגע לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. פשוט לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר, והבחילה ליוותה אותי כל הזמן. כל מפגש חברתי סבב סביב הנושא הזה. אז דיברתי על זה עם כל החברים, אחד אחרי השני. וככל שסיפרתי יותר, המצב הפיזי שלי הלך ובלבל אותי יותר ויותר. והתגובות שקיבלתי היו שעדיף לי בינתיים לא לדבר על זה כל כך הרבה עם אנשים, כי אנחנו לא יודעים לאן הפרשה הזו תתגלגל ושלא אתחרט על זה אחר כך.
זמן קצר אחר כך החלטתי להיפגש עם עומרי פיינשטיין מעמותת "תורנו", האיש שבזכותו הפרשה יצאה לאור. לא הכרתי אותו עד אז, אבל כתבתי לו וקבענו להיפגש לקפה. ישבנו במשך שלוש שעות וסיפרתי לו הכל. הוא אמר לי כך: "אני מקווה שאתה במקום שבו אתה יכול לשמוע את זה, אבל את מה שאתה סיפרת לי עכשיו שמעתי באופן כמעט זהה מבחורים אחרים". שאלתי אותו: "כשאתה אומר 'כמעט זהה' למה אתה מתכוון?". והוא ענה: "סיפור על מערכת יחסים עם גל שיש בה גם אופי חברי וגם מיני, מערכת יחסים שבה הוא מדי פעם מסדר לך משהו ואתה מרגיש שיש לך חבר מיוחד ושבסופו של דבר יש ניסיון מצידך להגדיר מחדש את הגבולות ולסיים את הפן המיני של הקשר, ובכל אחד מהניסיונות האלה זה נכשל". ועוד הוא אמר לי: "אתה יודע מה, אתה מדבר ממש כמותם. גם הם במקום מבולבל. גם הם לא יודעים עם מי הם יכולים לדבר. גם הם בשלב של נפילת אסימונים כמו שלך".
רציתי לדבר עם הבחורים האלה, לפחות עם אחד מהם, אבל עמרי אמר שכולם מפחדים ממה שגל יכול לעשות להם אם הם ידברו. בסוף השיחה הוא אמר לי שאחד הבחורים העלה את השם שלי, כי לאור איך שהחברות שלי ושל גל נראתה, אני בטח עברתי דבר דומה למה שהוא עבר. עד השיחה עם עומרי הייתי אומר לעצמי: "לא, אני לא נפגעתי, אני הרווחתי במערכת היחסים הזו עם גל. גל סידר לי עבודה, גל לקח אותי לאירועים, הוא פתח בפניי את הדלתות לכל המעגלים שרציתי להיות חלק מהם. אז בסדר, אז מדי פעם שוכבים, גם אם העדפתי שלא. אז מה?". אבל עכשיו הנרטיב הזה כבר לא עובד כי הוא לא היה ה"חבר המיוחד" שלי, הוא היה ה"חבר המיוחד" של עוד כמה וכמה בחורים צעירים אחרים. הרגשתי עוד יותר מבולבל. לא יכול להיות שכל הזמן הזה הייתי ממודר, שלא ראיתי את התמונה המלאה.
השלב הבא היה לדבר עם מישהו שמכיר את גל. הרי עד היום כל מי שידעו על הפן המיני של הקשר שלי עם גל היו המשפחה שלי, וכמה חברים סטרייטים. האיש שבחרתי בו היה חבר טוב שהיו לו בעבר קשרים מקצועיים עם גל. למרות שידעתי שאני יכול לסמוך עליו ושהוא אוהב אותי, כשישבנו לדבר התוודיתי בפניו שאני חושש לדבר איתו בפתיחות כי אני פשוט לא יודע אם הוא עדיין בקשר עם גל ואם יכול להיות שהדברים שאני אומר לו יגיעו בחזרה לגל, ואז אכלתי אותה. הוא הבהיר בפניי שהם כבר לא בקשר, ושהמציאות היא שגל איבד את הכוח והמעמד שהיו לו, שרוב האנשים שהיו קרובים אליו ניתקו איתו קשר. הוא הדגיש בפניי שהוא מתכוון לפעול בכל כוחו כדי להגן עליי ולהראות לי שהוא ראוי לאמון שלי היות והוא מודע למצב הרגיש ולגודל משבר האמון שחוויתי.
השיחה הזו הייתה החתיכה האחרונה בפאזל, זו שגרמה לי להבין שהבחילה שלי לא הולכת לשום מקום. אבל עדיין לא ידעתי מה לעשות.
פעם הייתי אומר לעצמי: "אני לא נפגעתי, אני הרווחתי במערכת היחסים הזו. גל סידר לי עבודה, גל לקח אותי לאירועים, פתח בפניי דלתות. אז בסדר, אז מדי פעם שוכבים, גם אם העדפתי שלא. אז מה?"
ואז הגיעו מוצאי שבת והלכתי לעצרת לתמיכה בנפגעי תקיפה מינית בקהילה. הלכתי עם חברים בקטע של "באתי לתמוך", וכשהגענו חבר שלי אמר לי: "הנה, תראה, אתה פה, גיא אימרמן פה והכל בסדר, אף אחד לא יודע". וברגע שהוא אמר את זה, עלתה לי מחשבה צורבת: הוא צודק! כבר שבוע שלם כל כולי בתוך הדבר הזה באופן טוטאלי, ולאף אחד פה אין לו מושג. איזה דיסוננס. ואז התחילה לי סחרחורת והרגשתי שאני עוד רגע נופל ומאבד הכרה. אמרתי לחבר'ה שאני צריך להתרחק רגע מהרעש, לא הסברתי למה, והלכתי להתיישב מאחורה על קוביית בטון.
הרגשתי שאני צריך לרכז את כל המאמץ שלי כדי להישאר בהכרה. החברים באו לשבת לידי ושאלו אם הכל בסדר. הם הבינו מה קורה, אבל אני לא הבנתי. אמרתי שאני לא יכול לקום כי אתעלף. ניסיתי לחשוב איך אני מוציא את עצמי מהסיטואציה אבל כל ניסיון לחשוב נתקל בתחושה שעוד רגע אני מתפלפ לגמרי. מאבד את זה. ראיתי שהיה שם אמבולנס ליד, אז אמרתי לחבר שאם אפשר, בלי דרמה, שיקח אותי. הפרמדיקית הציעה לי לבוא לשבת איתה באמבולנס, אז ישבתי איתה חצי שעה וניסיתי לעכל תחושה פיזיולוגית שלא הכרתי, תחושה שבה לא משנה כמה אני נושם ומה אני עושה, אני פשוט מרגיש שהכל מסתובב ועומד לקרוס. ניסיתי להיות קשוב להנחיות שלה איך לנשום. היא אפילו הציעה לי שירותי חיבוק אם אני צריך. היא אמרה לי: "הלוואי שכל מי שיושב אצלי באמבולנס בהתקף חרדה ראשון היה משתף פעולה כמוך". אז עניתי לה: "לא, לא, את לא מבינה. זה לא התקף חרדה, זה סתם, אני רק צריך שזה יעבור רגע". והיא אמרה לי: "לא, אתה לא מבין. משהו שעברת עושה לך טריגר ואתה עובר התקף חרדה. אתה תצא מזה, אבל אתה חייב להפנים שקרה לך משהו וזה לא באשמתך. ואתה חזק ויכול לצאת מזה".
אחרי כמה זמן יצאתי מהאמבולנס והצלחתי להגיע הביתה בליווי החברים. אבל מהרגע שהתחילה הסחרחורת הזו היא לא הפסיקה במשך שבוע. נאלצתי לבטל את כל התוכניות שהיו לי, לא יכולתי לדבר עם אנשים, זה הפך יותר ויותר גרוע. אז יצרתי קשר עם הפסיכולוג שטיפל בי כמה שנים קודם, כשגרתי בתל אביב. הוא ידע על מערכת היחסים שלי עם גל, אבל בזמנו ציירתי לו תמונה יפה יותר של חברות אמיתית, כי כך גם אני רציתי להאמין. הדבר הראשון שהוא אמר לי כשהגעתי אליו היה: "אני כבר שבוע מחכה לשמוע ממך. לא ידעתי שאתה בארץ, אבל ראיתי את הכתבה בחדשות וידעתי שאני הולך לשמוע ממך". שאלתי אותו למה, והוא אמר לי: "אתה אולי לא זוכר, אבל כמה פעמים במהלך הטיפול שלנו אמרת לי שביום שבו גל ימות אתה תספר את הסיפור שלך". הוא אמר: "בזמנו לא ידעתי אם לשקף לך שיש לך משאלת מוות כלפיו, אבל עכשיו הכל ברור לי. ועכשיו, כשמטאפורית הוא מת, אז אתה כאן בשביל לספר את הסיפור שלך".
חבר שאל, "שכבת איתו גם כשלא רצית?". עניתי שזה לא שאמרתי לא, אבל בכל הפעמים שנפגשתי עם גל ואמרתי לו שאני מעדיף שסקס לא יהיה יותר על הפרק, זה כן נגמר בסקס
אז הנה הסיפור שלי. הוא התחיל ב-2018, בערך שנתיים אחרי שעברתי לגור בתל אביב. פרופיל אנונימי פנה אלי בגריינדר. בהתחלה עצבן אותי שפונים אליי בלי תמונה, אבל אז התברר שזה מישהו מפורסם ואמרתי לעצמי: "יאללה, מגניב, חוויה". הגעתי אליו ושכבנו. אחרי זה נשארנו לדבר וגיליתי שהוא מתעניין בדברים שאני מתעניין בהם: מוזיקה, טלוויזיה, קולנוע. אבל - הוא בגיל של ההורים שלי, והוא בזוגיות ארוכה. הוא הסביר לי שלפי ההסכם עם בן הזוג שלו, כשאיתן בחו"ל מותר לגל "לשחק" עם אחרים. כשיצאתי מהדירה שלו בלילה הזה הוא אמר לי: "זוהי רק ההתחלה-לה-לה", ואני אמרתי לעצמי: "הולי שיט, מה קרה פה?". אני זוכר שסיפרתי לחבר שלי מקליפורניה, שלא ידע מי זה גל אוחובסקי, ששכבתי עכשיו עם ההומו הכי חשוב בישראל.
לאורך כל השבוע שאיתן בעלו היה בחו"ל, גל רצה שאבוא אליו כי זה "הרומן הקצר שלנו". הוא אמר לי שאם אדבוק בקשר שלי איתו הוא ייקח אותי כל הדרך למעלה. הוא אמר לי שאני ההצלחה הכי גדולה שלו בשנים האחרונות בתחום הזיהוי. עכשיו זה כמובן נשמע לי שונה, אבל אז לא הייתי קשור לקהילה, לא היו לי חברים הומואים, לא הייתי במעגלים האלה, למרות שגרתי בתל אביב כבר שנתיים. זה היו too good to be true שהאיש הזה מתעניין בי.
התחלנו לשבת בבתי קפה והוא היה משתף אותי בפרויקטים שהם עובדים עליהם, נותן לי לשכתב פיצ'ים לנטפליקס או לעזור בהגהה של תסריטים באנגלית כי אני אמריקאי ויש לי אנגלית טובה. והרגשתי שזה זה, שזה קורה, שאני מתחיל להגיע לאנשהו. אחרי כמה ימים איתן חזר לארץ, ואמרתי לעצמי: "מגניב, עכשיו גם נגמר הסקס ונוכל פשוט להיות חברים". אבל שבוע אחרי שאיתן חזר, גל אמר לי שחבר טוב שלו בחו"ל והדירה שלו ריקה אז שאפגוש אותו לארוחת בוקר ונעשה לשם סיבוב. אמרתי שאסור, שמותר לו רק כשאיתן בחו"ל, וגל אמר: "נו, עד שיש לי דירה, מה אכפת לך". באותה התקופה כבר עבדתי איתו על דברים, ואני זוכר שנורא רציתי שנסיים כבר עם הסקס ונגיע לחלק המקצועי, כי בשום שלב - שום שלב ביחסים - לא נמשכתי אליו פיזית. נמשכתי למה שהוא ייצג.
הפרמדיקית הציעה לי לבוא לשבת איתה באמבולנס. הקשבתי להנחיות שלה איך לנשום, היא אפילו הציעה לי שירותי חיבוק. היא אמרה לי: "הלוואי שכל מי שיושב אצלי בהתקף חרדה ראשון היה משתף פעולה כמוך"
בהתחלה לא שמתי לב שנוצר פה דפוס, אבל כמה שבועות אחרי זה הוא אמר לי: "בוא איתי לכל ההופעות שאני כותב להן ביקורות, אני הולך להופעה של חבר שלי עברי לידר ונלך לבקסטייג'". והיה וואו. הייתי עכשיו בבקסטייג' אצל עברי לידר, טירוף. ובדרך חזרה הוא אמר לי שהוא רוצה לספר לי משהו: שהחבר הכי טוב שלו הוא העורך הראשי של מאקו והם מחפשים עוזר אישי להחלפה של כמה חודשים של מישהי בחופשת לידה, ושהתפקיד שלי אם אני רוצה אותו. "מה זאת אומרת?", שאלתי. "אני אסדר לך ראיון ואני מכיר אותך ואתה תעבור את הראיון בקלות ותוך שנה תהיה בתפקיד בכיר שם. ואני גם עובד שם אז נוכל להיפגש יותר". ואז, חמש דקות אחרי זה, הוא אומר לי: "זה כל כך מחרמן אותי, בוא נעצור בצד ונביא ביד". הרגשתי את העקיצה הקטנה הזאת בלב, שזה בכלל לא מה שהייתי רוצה לעשות איתו כרגע, אבל לא באמת הייתה שאלה. הקריירה שלי מוטלת פה על הכף, ברור שנעצור בצד ונביא ביד.
אז התחלתי לעבוד במאקו. זה היה בערך שלושה חודשים אחרי שהכרתי את גל, באביב של 2018, וזה היה מדהים. אמנם הייתי רק עוזר אישי מחליף לכמה חודשים, אבל הרגשתי שקיבלתי כרטיס VIP בשורה הראשונה בעולם התקשורת לדברים הכי גדולים שקורים פה. זו הייתה מבחינתי מתנה לכל החיים, להבין איך זה מרגיש להיות בקבוצה המנצחת. קיבלתי גישה לאנשים ברמות הכי גבוהות. הייתי צריך רק לסתום את הפה ולהקשיב.
שבוע אחרי שהתחלתי לעבוד במאקו טסתי לבקר חברים בברצלונה. גל יצר איתי קשר ואמר לי שהוא בדיוק יהיה בפריז באותו זמן, וביקש שאקדים ואבוא יום קודם לפריז ושנחגוג ביחד את העבודה החדשה שלי. אלא שבאותו זמן התחלתי לצאת עם מישהו חדש ונורא התלהבתי מזה. זה הרגיש לי חלק מאותו רגע נהדר בזמן, רגע שבו דברים טובים קורים לי בכל החזיתות. אבל לאורך כל הטיסה ועד לדירה שהוא שכר בפריז, הרגשתי שאני לא יודע איך להסביר לו שאני לא יכול שסקס יהיה חלק מהיחסים שלנו. שאני יוצא עם מישהו ואני רוצה להתחיל את הקשר החדש נקי, בלי לשקר. כל כך פחדתי, כי הבנתי שבזה שאני מסכים לבוא אליו אני חופר לעצמי בור עמוק יותר ויותר.
גל הסביר לי שמותר לו "לשחק" עם אחרים כשבן הזוג שלו בחו"ל. אחרי שיצאתי מהדירה שלו סיפרתי לחבר שלי מקליפורניה, שלא ידע מי זה גל אוחובסקי, ששכבתי עכשיו עם ההומו הכי חשוב בישראל
שאלתי את עצמי אם לא לגיטימי מצדי לצפות לבלות עם גל יומיים כחברים, אבל גם ידעתי שאני מכיר אותו ושזה יהיה יומיים של סקס. כשהגעתי לשם והוא פתח את הדלת, מיד התחלתי לבכות. הוא שאל מה קרה ובקושי הצלחתי לענות ברהיטות. יללתי: "אני מפחד שאם אני אגיד לך שסקס לא על הפרק יותר, אתה לא תרצה שום קשר אליי יותר". בכיתי לתוך זרועותיו והוא ניחם אותי ואמר שהכל יהיה בסדר. ישבנו על הספה, ואז מחיבוק זה הפך לנשיקות על הצוואר וליד שנשלחה לתוך המכנסיים. אמרתי לעצמי מתוך הבכי: "אוקיי, בוא נשקול את האופציות. ניסיתי להיות הכי כן ודרמטי עם דמעות והכל, אבל כנראה שזה לא היה מספיק כדי להעביר את הנקודה. ניסיתי ולא עבד. מה אני אהרוס הכל עכשיו? אני ידעתי למה אני נכנס ואין מה לעשות יש לנו יומיים שלמים עכשיו עד הטיסה לברצלונה, ולא בא לי לקלקל את האווירה. זה אמור להיות כיף, אנחנו חוגגים. וחוץ מזה, אין לי איפה לגור בפריז חוץ מאצלו. אז אוקיי, בוא נגמור מהר ונמשיך הלאה".
כשחזרתי לישראל ולמאקו, הרגשתי מיד באופן קיצוני את תסמונת המתחזה. כל הניסיונות שלי לממש את התוכנית של גל לא צלחו ונפלו אחד אחרי השני. לא קיבלתי תפקיד אחר, והאמת שגם לא הרגשתי שהייעוד שלי הוא להיות כתב או עורך. אבל גם חשבתי לעצמי שמי אני שאוותר על ההזדמנות, כי מה שיש לי עם גל זה נדיר ומיוחד ולא יחזור שוב.
בסופו של דבר גם מאקו וגם אני הרגשנו מיצוי הדדי, ובסיום התפקיד הזמני עזבתי. גם הבנתי שלא ארוויח שם כמו שהרווחתי בעבר וכמו שיכולתי להרוויח שוב בהייטק. ואז התחילה מין סטייה מהמסלול של התכנית שגל תכנן עבורי, אבל לא היה לי למי לבוא בתלונות. כי גל המשיך לתת לי כרטיסי VIP לעופר ניסים והמשיך לקחת אותי להופעות, אז אני לא יכול להגיד לו שזה שהוא אמר לי שאני אנהל את מאקו יום אחד – זה לא קורה.
כשעזבתי את מאקו ולא היה לי יותר טייטל וגישה למעגלים הנכונים ולשולחנות של המקובלים, תסמונת המתחזה עלתה מדרגה. אז אמרתי לעצמי שאלך לעבוד באיגי - גם את זה גל יכול לסדר - או שאלך לעבוד במשרד יח"צ שהוא יכול לסדר. כל מה שחשבתי היה באותה תבנית, שבה גל היה בתמונה. וזה לא היה רק בפן המקצועי. אם הייתי מספר לו על בחורים שהייתי יוצא איתם, הוא היה אומר לי שהוא מקנא. זה לא הסתדר לי בראש שהוא מקנא בבחורים שאני יוצא איתם כשהוא זה שבמערכת יחסים עם גבר אחר. הרגשתי שגם בעולם הזוגיות אני מוגבל, כי במידה מסוימת אני במערכת יחסים מוסתרת איתו. הרבה שאלו אותי למה לא חתכתי ממערכת היחסים הזו. התשובה היא שגל נמצא בכל נדבך של החיים שלי. הוא היה המנטור שלי ואני נבחרתי להיות בן הטיפוחים שלו. כולם ראו שיש לי גישה אקסקלוסיבית לגל אוחובסקי, אז זה בטח אומר משהו עליי.
בחצי השנה הראשונה אחרי שסיימתי לעבוד במאקו הייתי די בדיכאון. לא ידעתי איך אני אמור להשיג את המטרה הקרייריסטית שלי עם גל, כל הניסיונות שלי להיכנס למקומות בעולם הזה לא צלחו וזה גרם לי להרגיש שאני כישלון מולו. הרי כל מה שהייתי צריך לעשות זה לעבור ראיונות שהוא סידר לי, ולא עברתי. אז הייתי מתנצל ומרגיש רע. עכשיו אני יודע שהייתה שם הרבה מניפולטיביות, אבל צריך גם להודות שהוא גם התעניין באמת בחיים שלי, שהיה לו אכפת ממני. למשל, הוא הביא אותי ממש יד ביד למשרד של מפיק הקולנוע של הסרט שלו ושל איתן, 'סאבלט', ואמר: "זה גיא, הוא יודע מה לעשות, תן לו לעבוד בסרט". ובאמת נהייתי עוזר במאי בסרט, וזו היתה חוויה מדהימה ואני לעולם אודה לו על זה. חלק מהתהליך שאני עובר עכשיו הוא גם להתאבל. זה אבל על הזיכרונות של הדברים הטובים שעכשיו התלכלכו, ואבל עליו, על גל. על החבר שלא הספקתי להיפרד ממנו, ופתאום הוא מת מבחינתי.
אמרתי לגל, "אני מפחד שאם אני אגיד לך שסקס לא על הפרק יותר, אתה לא תרצה שום קשר אליי יותר". בכיתי לתוך זרועותיו, הוא ניחם אותי, ואז מחיבוק זה הפך לנשיקות על הצוואר וליד שנשלחה לתוך המכנסיים
בסוף, דווקא אחרי שהשגתי עבודה במשרד יח"צ של חבר שלו, נפל לי אסימון שלא מתאים לי יותר. שאני לא עושה כסף, שאני לא אוהב את התעשייה הזו ושזה לא מה שאני רוצה לעשות בחיים. לקחתי את הדברים שלי ועזבתי לסיאטל.
אני כבר שנתיים בסיאטל. מאז שעזבתי התקשורת עם גל הידלדלה מאוד, הוא נהיה פחות רספונסיבי והרגשתי שכבר אין לי ממש את החבר הזה לשתף איתו את החוויות שלי. עדיין היה חשוב לי לדעת מה קורה איתו ולשמוע על פרויקטים שהוא עובד עליהם. אבל לרוב הוא פשוט היה כותב לי שהוא מחכה כבר שאגיע לארץ. כי כשהייתי בביקורים בארץ, כבר היה ברור מאליו שמותר להיפגש בבית קפה, אבל לפחות פעם אחת צריך להיפגש גם במלון שלי או בדירה שכורה.
לפני שנה, באחד הביקורים, הגעתי לארץ עם גב תפוס ישר לבידוד. גל בא לבקר אותי והסברתי שאני קצת משותק בגלל הגב והצוואר, אז הוא הביא לי משככי כאבים ואמר "יאללה, נו, עד שהגעת לבקר, כמה התגעגעתי. בוא תשכב, אתה לא צריך לזוז", וישב עליי. בזמנו לא הבנתי שגם אם אני בתפקיד החודר, אני יכול להיות מנוצל.
באותו ביקור עברתי ניתוח שהשאיר אותי עם תפרים בגב. שכרתי דירת airbnb כדי להחלים, לא יכולתי לזוז מהמיטה. יומיים אחרי הניתוח גל שוב בא לבקר, הגיע עם שקית ובתוכה חומר סיכה וקונדומים. ראיתי את זה ובהתחלה צחקתי. אמרתי לו שאני חושב שזה לא רעיון טוב, כי אם אני אזוז התפרים יכולים להיפתח. נשמע לי מופרך שאני צריך בכלל להסביר את זה. הוא אמר שהכל בסדר ושאני לא צריך לעשות כלום, הוא פשוט יישב עליי. שוב נכנסתי למצב של שיקול דעת מהיר: האם לעשות מזה ביג דיל? הרי הוא גם הביא לי משככי כאבים שהייתי ממש צריך. אז אמרתי: "יאללה, נגמור עם זה, גם ככה אני לא ארגיש שום דבר בגלל משככי הכאבים".
אני חוזר עכשיו לאחרי פרסום הפרשה, לתקופה של התקף החרדה שמתמשך לאורך ימים, ולפסיכולוג שהלכתי אליו. הוא אמר לי שגם אם בזמנו לא היתה לו את הפרספקטיבה להבין מה עברתי, הוא יודע להגיד היום באופן נחרץ שאני נפגעתי מינית ונוצלתי על ידי גל. ושגם אם הרווחתי מזה דברים וגם אם זה לא נראה לי ביג דיל בזמנו, עצם התסמינים הפיזיולוגיים שלי מצביעים על הצפה של חוויות טראומטיות.
גל אמר שהחבר הכי טוב שלו הוא העורך הראשי של מאקו, שהם מחפשים עוזר אישי, ושהתפקיד שלי אם אני רוצה אותו. הוא אמר, "אני אסדר לך ראיון ותוך שנה תהיה בתפקיד בכיר שם"
אחרי הפגישה עם הפסיכולוג חיפשתי דרך להתמודד עם התסמינים הפיזיים שפשוט מסרבים להרפות. נפגשתי עם מטפל אלטרנטיבי, חשבתי שאולי אם אנסה כיוון אחר אקבל תוצאות טובות, מהירות יותר. אחרי שעות של שיחה איתו, הוא שיקף לי בעיקר עד כמה אני לא נושם. שאני כולי מכווץ ולא לוקח זמן לנשום ולתת לגוף שלי את מה שהוא צריך. אז חזרתי לדירה של החבר, התיישבתי על הספה ופשוט התחלתי לנשום. עמוק. ככל שהמשכתי לנשום הרגשתי רע יותר, שאני נופל לתוך בור שחור של מחשבות אובדניות, שאני לא מוצא נקודת אור להיאחז בה.
הרגשתי שאני בחוסר תפקוד מלא. לא רציתי להישאר בתל אביב יותר ונסעתי הביתה להורים שלי לסוף שבוע בקיבוץ. בכלל לא חשבתי שאני אצליח להגיע לשם, כי כל מה שעבר לי בראש היה איך אני נוסע בלי להתעלף. בקושי הצלחתי לשמור על קו מחשבה רציף. זה הרגיש כמו להשתגע. למזלי, באותו סוף שבוע נפגשנו כל המשפחה, האחיות וההורים. זו משפחה מאוד תומכת ומכילה, ומרגע שהגעתי לקיבוץ החלטתי שאם הגוף שלי כל כך רוצה להתעלף, אז אני מוכן לעשות את זה עכשיו. שאני במקום בטוח. כולם אמרו לי: "תפסיק להגיד שאתה הולך להתעלף ופשוט תתעלף כבר". הייתי עם אחותי הגדולה ואמרתי לה שאני לא יכול יותר ואני מוכן לשחרר ולאבד הכרה, אבל במקום זה פשוט התחלתי לבכות. היא החזיקה אותי והכל יצא. התחלתי לייבב, לנבוח, לנזול, לצעוק עליה, ממש השענתי את כל משקל הגוף שלי עליה ונתתי לה להחזיק אותי.
פסיכולוג שהלכתי אליו בעבר אמר לי שגם אם בזמנו לא הייתה לו את הפרספקטיבה להבין מה עברתי, הוא יודע להגיד היום באופן נחרץ שנפגעתי מינית ונוצלתי על ידי גל
חשבתי שזהו, שזה היה הקתרזיס ועכשיו הכל יסתדר, שלא יהיו לי יותר סחרחורות. שזה נגמר. אבל זה לא עבד. ותחושת סף העילפון עדיין ליוותה אותי. שאלתי אותה אם היא חושבת שזה אי פעם יעבור, והיא אמרה שהיא חושבת שכן ושמה שעשינו עכשיו זה מקום טוב להתחיל בו. אז במהלך סוף השבוע גייסתי את כל בני המשפחה שלי באופן אישי. לקחתי אותם, כל אחד בתורו, למקום מרוחק ופשוט התפרקתי עליהם. התעקשתי לשתף בדברים כואבים כמו הבושה שהרגשתי, הבלבול, הכעס. המילים מהר הובילו לבכי ולפורקן פיזי. נזלת, דמעות. הכל. מצאתי את עצמי צווח ונוהם אל תוך הכתפיים שלהם דברים כמו ״זה לא שלי!״, ״שייקחו את זה ממני!, ״זה לא מגיע לי!״. היכולת שלהם לתפוס אותי ולתת לי מקום אפשרה לי לשחרר ולווסת רגש ללא שיפוט. גם לא שיפוט שלי. בין לבין חוויתי התקפים פסאודו-אפילפטיים מרוב תשישות פיזית ומנטלית. נשכבתי על הרצפה, פרכסתי וניסיתי להיות כמה שיותר נוכח בסיטואציה הסוריאליסטית הזאת. זה היה לי כל כך קשה ששקלתי לבקש ללכת למיון כדי שירדימו אותי ולפחות ככה אזכה להפסקה קצרה מהקיום הנוראי הזה.
באותו זמן היה לי כרטיס חזרה לסיאטל לעוד כמה ימים, אבל כבר חודש שלם אני עסוק רק בסיפור הזה. שכחתי כבר איך הרגישו החיים כשהכל סתם היה רגיל, וידעתי שאני מתקרב לנקודת אל חזור שבה אני עולה על מסלול התקרבנות, פסיכיאטרים, כדורים. זו לא הדרך שרציתי. מניסיון העבר, ידעתי שכדי לצאת מהבוץ הזה אני חייב לחזור לסיאטל, למקום שבו יש לי שגרה, עבודה וקהילה שימלאו אותי שוב בחיים. התייעצתי שוב עם הפסיכולוג ועם המשפחה כדי להבין איך מתקדמים הלאה. אבא שלי הציע שאני אצא לרוץ כדי להכניס קצת סרוטונין לגוף, להשתחרר מהמחשבות. אמרתי לו שאם אצא אני אתעלף. הוא אמר: "בוא נעשה ניסוי, אני אעמוד לידך ותרוץ 100 מטר. אם תתעלף - זה מה שרצית, ניקח אותך למיון, תקבל כדורי הרגעה ותוכל סוף סוף לנוח. ואם לא תתעלף - אז תנצח, כי תבין שזה רק בראש שלך". אני זוכר את עצמי רץ בלילה על הכביש העוקף של הקיבוץ ועם כל שנייה שעוברת שבה אני ממשיך לרוץ ולא נופל, משתחרר אצלי משהו בפנים. מצאתי את עצמי בוכה וצוחק בקול רם מההקלה שהרגשתי סוף סוף. האמנתי שאני אשכרה יכול לצאת מזה. שיש לי הוכחה שאני לא הולך למות ולא הולך להשתגע ולא הולך לגור במוסד סגור כל החיים, ועכשיו רק צריך להבין איך פותרים את זה.
בשלב הזה כבר ידעתי שאני חווה תסמונת דחק פוסט טראומטית, אבל לא ידעתי מה אני אמור לעשות כדי להיפטר מזה. התחלתי לקרוא עלPTSD בניסיון להבין מה בעצם עובר עליי אבל ככל שקראתי יותר, הרגשתי רע יותר. התחלתי להטיל ספק באמונה שלי להחלים מהדבר הזה יום אחד, ושאולי נדפקתי לכל החיים. אז ממש כמה שעות לפני שעליתי על המטוס לסיאטל, נפגשתי עם חבר שהוא רופא באיכילוב שמתעסק בין היתר בטראומה ובפגיעות מיניות. סיפרתי לו כמה שיותר פרטים על מה שעברתי וביקשתי ממנו שיחווה דעה לגבי המצב שלי. הוא שיקף לי שיחסית למישהו שנמצא בשלב מוקדם של פוסט טראומה יש לי אחיזה בדבר הזה; אני יודע לספר ולדבר על הטראומה והטריגרים, מבין את המנגנון שפועל בגוף ובנפש, משתף חברים ומשפחה ומקבל עזרה מקצועית. שאלתי אותו מה לדעתו הסיכוי שאני אחלים מזה. הוא אמר שזה אפשרי, שאני צריך לזכור שזאת תהיה דרך לא קלה, שלא מודדים את ההצלחה כאן בציונים ושעכשיו זה הכל עניין של שלומוּת.
אז חזרתי לסיאטל והתחלתי פה טיפול שנקרא EMDR, טיפול ממוקד לשינוע זכרונות וחוויות בין ההמיספרה השמאלית והימנית של המוח באמצעות תנועות עיניים. המטרה היא להביא חוויות של טראומה אל השפה כדי לעבד אותן, ובסופו של דבר להביא לנטרול הטריגר של הפוסט טראומה.
אבל זה לא הסוף. לאורך כל החודש האחרון, בזמן שאני פה בסיאטל, גל מגיב לי לסטוריז שאני מפרסם באינסטגרם. בכל פעם שאני רואה את זה, זה סוג של טריגר. פתאום זה מזכיר לי שקיים עדיין קו ישיר איתו, וזה מנפץ את כל מה שאני יודע שהוא נכון. כן, אני יודע שאף אחד לא מדבר איתו ושהוא לא יוכל לחזור למעמד שלו, אבל כל פעם שאני רואה הודעה ממנו זה מיינדפאק מטורף. וחלק ממה שאני לומד זה שכשדברים כאלה קורים עם אנשים שיש להם הרבה כוח, אז כל המעגל שסובב אותם עובר חוויה של לפרק את הכוח שלהם. שהוא כבר לא רלוונטי ושזה כבר לא משנה מה הוא חושב. שכל הכוח הזה כבר אבד לו ושהכוח יושב אצלי עכשיו. לכן הוא מנסה ליצור איתי קשר, כדי לנסות לעשות עלי מניפולציה. והאמת היא שכבר לא אכפת לי מה הוא מנסה לעשות, כי הוא לא רלוונטי ואני מתעסק עכשיו בעצמי ובהחלמה שלי. שאלו אותי: "למה אתה לא חוסם אותו?". מבחינתי עצם האקט של לחסום אותו או לכתוב לו משהו יהיה סימן כאילו שאני פועל בשבילו, ואני לא.
ואז, ביום שני, פורסם בישראל שהתיק נגדו כנראה ייסגר מחוסר ראיות. כשרציתי לשתף את הסיפור שלי במאקו הצעתם לי לעשות את זה באופן אנונימי. עשיתם את זה כדי להגן עליי, אבל האמת היא שדווקא ההצעה להתראיין באנונימיות הפריעה לי. חשבתי על זה כל הלילה ולא הצלחתי להגיע עם עצמי לנקודה שבה אני מרגיש בנוח עם המהלך הזה. התייעצתי עם אבא שלי והוא עודד אותי לשתף את הסיפור שלי, ושזה בסדר גמור להיחשף. מאוד הופתעתי מהעצה שלו כי היא ההפך הגמור מכל העצות שקיבלתי עד כה. צעקתי עליו בבכי דרך הטלפון על כמה שהוא לא מבין את המשמעויות של להיחשף - שתחקירנים יציקו לנו, שכל מי שיגגל את השם שלי מעכשיו יחשף לדבר הזה, שגל ישתמש בדברים שסיפרתי לו עליי נגדי, שהוא יגיד שאני מאני-דיפרסיבי לא יציב ולא אמין ושאני רודף חוויות מיניות עם אנשים מפורסמים בעלי כוח.
אבא שלי שיקף לי שכל החששות שמניתי עוסקים באנשים אחרים ובמה שהם עלולים לחשוב עלי, כשבעצם אני אמור לחשוב אך ורק על מה שיעשה לי טוב ויעזור לי ללכת לישון בראש שקט. הוא סיפר לי על פגיעה שהוא בעצמו עבר בילדותו ועל החרטה שהוא סחב איתו במשך עשרות שנים על כך שלא שיתף או התמודד עם זה בגלל הבושה והסטיגמה. הוא אמר לי שהוא לא היה רוצה שאתעורר עוד 10 שנים ואבין שהדבר הזה, ההסתרה הזו, עושה אותי חולה או גורמת לי להאמין שאני לא בסדר. ושם נפל לי האסימון. הבנתי שלספר על מקרה אחד באנונימיות, פשוט לא משרת את האינטרס שלי. אני לא מתעסק בלהשאיר תיקי משטרה פתוחים או סגורים. אני לא פועל ממקום כועס או נקמני. האינטרס שלי הוא להחלים, אני מתעסק בלאהוב את עצמי ולהכיר את עצמי מחדש. אני לומד לקבל את מה שעברתי ולקחת אחריות על החלק שלי. ואם אני לוקח אחריות, אז אין לי מה להסתיר. אני לא מתבייש יותר. לכן החלטתי להיחשף. זה כמו שאני אנסה לסדר את החדר שלי בחושך. זה לא באמת יעבוד; אני לא יודע איפה כל דבר נמצא, אני לא רואה מה אני עושה. אי אפשר לסדר ככה חדר, חייבים להדליק את האור. רק ככה החדר יכול להיות נקי בסוף.
אוחובסקי: "אני עצוב וכואב"
גל אוחובסקי מסר בתגובה: "גיא אימרמן היה בן בית במשפחתנו. גיא היה חבר ושותף לחוויות החיים, ולנושאים הרגישים שיש בין אדם לחברו. מעולם לא ביטא דבר מהדברים העולים בטור ואני עצוב וכואב לשמוע זאת.
"במסעות השיימינג הכל מותר כך מסתבר, וגם לבן בית, חבר ושותף סוד מותר לבטא את תחושותיו. אין לי אלא להביע את כאבי וצערי על כך שהדברים נודעים לי לראשונה ממנו בהפתעה דרך התקשורת".