בצהרי חמישי שעבר התמלאה חצר הכנסיה בכפר יאסיף באלפי בני אדם. חלקם אחזו בידם בלון לבן שהופרח לאוויר, חלקם בפרח. חלקם רקדו. עם כניסת ארון הקבורה לחצר כולם מחאו כפיים. זו הייתה הלוויתו הלא שגרתית של הרקדן והכוריאוגרף הצעיר איימן ספיה, שטבע בים בעתלית ארבעה ימים לפני כן. ספיה, שהיה אמור לחגוג מחר (שישי) את יום הולדתו ה-29, לא היה נוצרי אלא מוסלמי, ובחירת הלוקיישן נעשתה על שום גודלו וסמיכותו לכיכר שבה רקד את הריקוד הראשון שלו.
"להלוויה מוסלמית יש המון חוקים מאוד ברורים לגבי איך היא אמורה להתנהל, והחוקים האלה נשברו בהלוויה שלו", אומר חאדר אבו-סייף, איש תקשורת וחבר הקהילה. "איימן לא רצה שההלוויה שלו תהיה טקס דתי, הוא ביקש את זה פעם מאמא שלו. הוא גם גרם לי להבין שאני צריך לנהל שיחה עם אמא שלי, הוא בא ואמר לי, 'לכי לדבר איתה כי יש מצב שמחר בבוקר את לא תהי'. מבחינתי זו הבשורה הכי גדולה שלו, שאתה יכול לחיות את חייך בצורה מסוימת, וגם למות בצורה מסוימת".
גם יוצרת הקולנוע והטלוויזיה איבתיסאם מראענה, שביימה פרק של "סליחה על השאלה בערבית - להט"ב" בו ספיה ואבו-סייף השתתפו, עזבה את כפר יאסיף נרגשת באותו יום. "הלוויה הזאת לא הייתה דומה לאף הלוויה שהייתי בה אי פעם", היא אומרת. "היה שם פסטיבל תרבותי, משהו שהוא הרבה מעבר להלוויה. הייתה שם הקהילה הלהט"בית, והחברים שלו, ורקדנים. אמא שלו בכלל לא הבינה שהילד שלה כל כך אהוב, היא הייתה עדיין בפחד שכולם מדברים עליו כי הוא גיי, כי רק לא מזמן יצא הפרק איתו והיו עליו טוקבקים אכזריים, סכינים סכינים. ובהלוויה את מסתכלת על החברה הפלסטינית ואת אומרת וואו! הגיעו גברים, נשים, צעירים וצעירות".
"היה שם רגע שלא אשכח", היא ממשיכה. "כשראבעה (מורקוס, רקדנית ומורה למחול שגילתה את ספיה) קראה לרקוד. מישהו זרק מילה שבלוויות לא רוקדים, והיא, כמו לביאה, אמרה במיקרופון 'איימן רקד, ומה שיעשה לאיימן טוב זה שאנחנו נרקוד, זה חלק מהאבל שלנו', ואז את רואה לאט לאט צעירות, וקולגות, ותלמידות שלו, שרוקדות שם. זו הייתה אחת החוויות הכי עוצמתיות שחוויתי בחיים".
לא כולם ראו את הטקס החילוני בעין יפה. ערב ההלוויה, וגם אחריה, התמלאו הפרופילים של ספיה ושל חבריו האבלים בתגובות שנאה. "הוא בטח רוקד עכשיו על רצפת הגיהנום", כתב אחד; "אני פלסטיני, ולאף אחד לא אכפת שהוא מת חוץ מרקדניות והומואים כמוהו", כתב אחר. "היה איזה טרול שכתב פוסטים ללא הפסקה על זה שלא קילחו וקברו אותו בצורה מוסלמית, 'למי אתם קוראים אמן, גם קוף יכול לרקוד', דברים כאלה", מוסיף אבו-סייף. "הגופה עוד לא התקררה, והם כתבו שהומואים זה 'לוטי' (כינוי גנאי). באספקט הפוליטי אני כבר יודע באיזו מדינה אני חי, אבל באספקט הדתי והערבי המוסלמי, דווקא שם חשוב לי להגיד אל תוותרו, אל תתנו לאנשים החשוכים להכתיב לכם איך לחיות ואיך להיקבר". בוקר למחרת ההלוויה אבו-סייף העלה פוסט ארוך בו כתב בין היתר, "איימן שייך לדור חלוצי, דור שעשה את מה שאף אחד לא עשה לפניו בקהילה הגאה. הלוויה הזו היא חסרת תקדים, היא משנה תודעה, זו הלוויה הראשונה של איש תרבות ואומנות פלסטיני, הומו מוצהר, שמקבל כזו הכרה וכזה כבוד וזו ההתחלה של שינוי".
המשטרה שאלה האם הנעדר ערבי או יהודי
הפולמוס סביב ההלוויה, יצרי וגועש ככל שהיה, לא מגרד אפילו את פני השטח של שלל ההיבטים העולים מפרשת הטביעה הטראגית של ספיה, שמעלה בזיכרון, באופן טבעי, את סיפור טביעתו של אמיר פיי גוטמן לפני כשלוש שנים. ספיה בילה בחוף נווה ים עם חמישה מחבריו מאז שבת, ה-23 במאי. הם חגגו את יום הולדתו של אחד מהם אל תוך השעות הקטנות של הלילה וישנו באוהלים. איימן התעורר עם עלות השחר, ארגן וניקה את המקום, והכין קפה לכולם. באותו ערב היה אמור לבלות את עיד אל פיטר בחיק משפחתו, ולמחרת היה אמור להיפגש עם תלמידות האולפן למחול בגעתון, שעבורן יצר עבודת סוף שנה.
בסמוך לשעה 11:00, נכנסו ארבעה מהחבורה לים, כשהמים מכסים את ברכיהם בלבד. שניים מתוכם חזרו אל החוף, ואיימן ושיראז נותרו בים לבדם. לפתע שיראז הרגישה שהיא לא מצליחה להתקדם או לחזור, וכשפנתה אל איימן לעזרה, הוא אמר לה להרפות את הגוף ואז שלח אליה את זרועו ומשך אותה אליו. שיראז הצליחה באורח נס לחזור אל החוף, אבל איימן נסחף וטבע. היא רצה בחזרה אל החוף, והחבורה הזעיקה את כוחות החילוץ, שהגיעו למקום לטענתם רק חצי שעה לאחר מכן.
לפי הצהרת החברים עמם בילה איימן, התנהלות המשטרה במקרה הייתה מעוררת תמיהה במקרה הטוב ושערורייתית במקרה הרע. לדבריהם, השאלה הראשונה שהשוטרים שאלו את הקבוצה היא האם הנעדר יהודי או ערבי. ברגע שהבינו שמדובר בערבי, כתבו, הם גררו רגליים בחיפושים. כשהחברים ניגשו אליהם וביקשו עדכון, השוטרים הפצירו בהם לא להפריע לעבודה המשטרתית. בסוף אותו יום ראשון המשטרה הודיע על תום החיפושים לאותו יום ומסרו לחבורה את תעודת הזהות של איימן ואת מכשיר הסמארטפון שלו. כך גילו שהמשטרה לא עדכנה את בני משפחתו בהיעדרותו, ומי שעדכן אותם בסופו של דבר היו הם. גם את התקשורת הם לא עדכנו באירוע הטביעה כמקובל.
החיפושים אחר איימן ארכו ארבעה ימים, ולוו בלא מעט חיכוכים עם המשטרה. בהמשך אף שיגרו מכתבים לשר לביטחון פנים אמיר אוחנה, בו דיווחו לו על חלוקת קנסות למתנדבים בעלי סירות שהשתתפו בחיפושים, הציפו טענות על קיפוח בסיקור התקשורתי ועוד. "אנשים כמוני שחיים באיזושהי בועה תל אביבית מבינים היטב את הפריבילגיה שלהם", אומר אבו-סייף, "ואני אחרי איימן מבין שאם הים סוחף אותי למדינה לא אכפת. זה מזעזע. כשהייתי נער והיה לי fire under my ass הייתי בטוח שהנה השינוי קורה. היום אני מבין שהשינוי לא נראה באופק אפילו".
לא פה ולא שם
איימן האשם ספיה נולד בכפר יאסיף ב-1991, בן להאשם ובנדור, ילד סנדוויץ' בין אח ואחות. לפי כתבה שפורסמה עליו במוסף הארץ ב-2008, הוא לא דיבר עד גיל שלוש, והביע את עצמו בתנועה בלבד. שלוש שנים לאחר מכן הצטרף לחוג הדבקה בבית הספר, אך עד מהרה מצא את עצמו מוקסם מחוג הבלט של הבנות. "הייתי מהופנט מהתנועות הארוכות שלהן, מהאצילות של הריקוד", סיפר בזמנו. "רציתי לנסות אבל פחדתי. מי שמע אצלנו על בן שרוקד בלט?". שוב ושוב צפה בסרט בילי אליוט, על הילד האנגלי שנשלח ללמוד אגרוף ומתאהב בבלט, והזדהה עם הדמות. לימים, איך לא, דבק בו הכינוי "בילי אליוט הערבי".
שש שנים נוספות יחלפו בטרם ינחת בסטודיו של שכנתו לכפר ראבעה מורקוס, רקדנית להקת המחול הקיבוצית לשעבר, ויתנסה באופן מקצועי בסגנונות ריקוד נוספים, ביניהם בלט, אם כי בהתחלה בסתר. מורקוס הבינה מיד את הפוטנציאל הגלום בנער ופרשה עליו את חסותה. כך החלו השניים לנדוד יחד בין המסגרות השונות לאמנויות הבמה בצפון הארץ.
כשהיה בן 15, הפקידה מורקוס את ספיה בידיה של יהודית ארנון, מייסדת להקת המחול הקיבוצית המנוחה, שקיבלה אותו מיד לאולפן שלה, שם למד לבגרות מלאה במחול. ארנון, שהייתה בת קרוב ל-80, הפכה את ספיה לבן טיפוחיה, כולל שיעורים פרטיים בשעות אחר הצהריים, והוא הפך במהרה למקור גאוותה הגדולה. לאיימן הייתה הילה סביבו, והשמועה החלה לעשות לה כנפיים. התקשורת התאהבה בבילי אליוט מכפר יאסיף, וצלמים מכל רחבי העולם גדשו את הסטודיו. בסופו של דבר גם הפילנתרופים הצטרפו לחגיגה, ויו"ר קרן קלור, דיים ויויאן דאפילד, ביקשה לסייע לו לממש את הפוטנציאל.
"את מכירה את זה שהעין הולכת למי שבולט? אז זה היה איימן", מעידה חברתו הטובה מאותה תקופה, השחקנית גיה באר גורביץ', "וזה לא כי הוא היה בן, זה היה כי הוא היה פשוט מדהים. היה לו אורך בתנועה, ואצילות, הוא קפץ מאוד גבוה, והסתובב שלושה פירואטים. הייתה לו נוכחות מהפנטת, והוא היה מאוד חרוץ, היה נשאר אחרי כולם בסטודיו ועובד על סולואים". גם בלימודים העיוניים עשה חייל. "הוא היה מצטיין, קיבל 100 בהכל, בבלט, במודרני. אפילו כתב היד שלו היה יותר יפה משלי".
בסיום הלימודים באולפן ספיה נסע עם מורקוס ללונדון, שם הם התלבטו יחד בין כמה בתי ספר. בסופו של דבר נפל הפור על בית הספר שליד בלט ראמבר (Rambert), אחת האקדמיות היוקרתיות באירופה, שם השלים תואר ראשון ושני. רגע לפני שנסע, התבטא בראיון לעיתון מקומי: "אני רוצה שכולם יכירו את הסיפור שלי, ושכל גבר צעיר שאוהב לרקוד לא יהסס; שירקוד, שיעוף ושיגשים את חלומו. אני גאה להיות ערבי פלסטיני וגאה להיות רקדן בלט. אני רוצה שכל העולם יידע שאני ערבי פלסטיני ושבני עמי יוצרים אמנות למרות עוולות הכיבוש, ולתת דוגמה לכל ערבי שרוצה לרקוד ולעסוק באמנות".
פריצת הגבולות הגיעה עם מחיר. גם בחייו, איימן חש על בשרו את חצי הביקורת של אנשי הדת המוסלמים. "הם אומרים שבלט זה נגד האיסלאם", סיפר ל-BBC ב-2012. "שעבור גבר, להופיע על במה בטייץ ובחזה חשוף זה חראם, אסור". מאידך, התקשה למצוא את עצמו גם בהגמוניה של להקות המחול הישראליות.
עם סיום הלימודים ב-2012, רקד בלהקת ראמבר ובמיוזיקל "Cats" בווסט אנד, עד שפקעה ויזת הסטודנט שלו וחזר ארצה. "הוא נתן סדנאות פה ושם, אבל לא באמת מצא את עצמו", מספרת חברתו הקרובה ע' (השם המלא שמור במערכת). לדבריה, איימן סיפר לה שהיה במגעים עם אחת הלהקות הישראליות הגדולות, כש"השיח היה האם הם רוצים בו כעלה תאנה". ראוי לציין שנכון להיום, אין אף רקדן ערבי בשורותיה של אף אחת מלהקות המחול הגדולות בישראל. בסופו של דבר התקבל לקופרודוקציה הבינלאומית "Badke" (שיבוש של המילה "דבקה") של עמותת אל קטן עם להקת המחול הבלגית "Les Ballet Ce de la Be" והתיאטרון הפלמי המלכותי, וסייר עמה ברחבי העולם במשך חמש וחצי שנים. במקביל, התמקם בחיפה והחל לרקוד בלהקת המחול המקומית "Yaa Samar!", שם לקח חלק בשלוש הפקות.
איזה מין פרטנר בימתי הוא היה? "הוא היה מאוד מושקע, לפעמים אפילו נתן לך הרגשה שאת לא עושה מספיק", צוחקת ע', "הוא היה מהיר קליטה, ולא נח לדקה, כל הזמן ניסה וניסה עד שהצליח לעשות את התנועה בדיוק כמו שרצה. היו לי כמה רגעים על הבמה איתו שהרגשתי סנכרון מושלם, את לא נוגעת בבן אדם אבל את מרגישה שאתם אחד, הוא היה קשוב מאוד. נראה לי שכולנו קינאנו בו".
אבא שלו לא הבין למה הוא קורא לו "בייבי". הייתה דרמה
השנה האחרונה הייתה שנת מפנה עבור ספיה. הוא התחיל לעבוד עם הכוריאוגרפית שרון הללי-אסא, יצר וידאו-דאנסים בשיתוף ידידתו, הצלמת שיראז עזאם, רקד בקליפים של זמרות מהעולם הערבי והתכונן, לדברי ע', לרזידנסי ממושך בברלין. במקביל, הצטלם לאותו פרק מדובר של "סליחה על השאלה", שקירב אותו אל אבו-סייף ואל העיתונאי ומפיק הטלוויזיה זיזו אבו אלהוא, חברי הקהילה הגאה בתל אביב.
"הקליק בינינו היה מיידי", מספר אבו אלהוא, "חזרנו מהצילומים לפרק ובילינו יחד עם חברים שלי כל הסוף שבוע, שהיה מלא במסיבות, ים, אוכל, אלכוהול. התפתחה בינינו שיחת נפש, ופתאום הוא אמר לי, זה מדהים שהכרנו רק אתמול כי אני מרגיש שאנחנו יודעים הכל אחד על השני. כל מי שהכיר אותו הרגיש ככה, שהוא היה חלק מהחיים שלך כל הזמן ופשוט לא ידעת את זה".
שידור הפרק ב"כאן" באוקטובר קירב את ספיה למיינסטרים הישראלי, והוא זכה לשטף תגובות - מחבקות, מקללות, וגם "מחפיצות", כפי שאבו אלהוא מספר ("הוא סיפר לי שהוא לא עומד בקצב ההודעות שהוא מקבל מבחורים חתיכים"). ספיה אמנם כבר יצא מהארון בפני בני משפחתו וחבריו הרבה לפני שידור הפרק, ובכל זאת היה זה צעד אמיץ מצדו לאור הסביבה השמרנית שגדל בה.
"לפני עשר שנים צילמתי סרט על קהילת הלהט"ב הפלסטינית", מספרת מראענה, ״ומהר מאוד הבנתי שרוב הזמן ההורים יודעים שהילד שלהם הוא גיי אבל לא מכירים בכך, כי לילד או לילדה הזו אין את האומץ להסתכל לאמא בעיניים, או להגיד לאבא 'אני לא הבן שחלמת עליו, שיתחתן עם אישה ויעשה לך נכדים'. בסופו של דבר בחרתי לא להוציא את הסרט בגלל חששות ההורים, קברתי את זה, הכל מצולם ואין סרט. ואז, כשהגיעה אליי ההזדמנות לצלם פרק של סליחה על השאלה, חשבתי שיהיה קצת יותר קל, כי מדובר באנשים שכבר יצאו מהארון. דיברתי עם 30-40 חבר'ה שאני מכירה, ואף אחד מהם לא רצה. בסוף צילמנו רק שישה, שזה נורא מעט לפורמט (בפרק סטנדרטי משתתפים 8-9 מרואיינים). זה פרק שהיום אני מסתכלת עליו ואומרת איזה ניצחון שזה קרה, כי גם מול הערוץ זה היה מאוד בעייתי".
"איימן היה מהראשונים שלא היססו בכלל, הוא מיד הסכים להשתתף", היא ממשיכה, "והוא דיבר ברמה שלא האמנתי בכלל, אמרתי, אולי הוא לא מבין מה הוא הולך לחטוף פה. אבל איימן מעולם לא הסתיר את הזהות המינית שלו. בגיל 21 או 22 הוא חזר מלונדון עם הבן זוג הבלגי שהיה לו, והוא נהג לקרוא לו 'בייבי'. אבא שלו לא הבין למה הוא מכנה אותו כך, והייתה שם דרמה".
"היה רגע שאבא שלי אמר לי, 'אם אתה ככה אז לך'", סיפר ספיה בעיניים נוצצות בפרק. "באותו רגע חששתי שאאבד את המשפחה שלי כמו שאר האנשים שאני מכיר שאיבדו את המשפחות שלהם. ישנתי במקום אחר, אצל חברים שלי, אבא שלי התקשר ואמר לי: 'בני, אתה לא רוצה לחזור הביתה?'. כשהוא אמר לי את זה… אני מתרגש קצת עכשיו, זה היה רגע מאוד קשה. עניתי לו: 'ברור, אני אבוא ואחזור הביתה, יצאתי רק לתת לכם קצת מרחב'. אני הרי אוהב אותם מאוד וחשבתי שהם זקוקים לזמן, שאם אני אישאר תקוע מולם זה רק יגביר את הכל. כשאבא שלי שאל את זה, הבנתי שהוא מבין הכל. הוא הבין".
כמעט שבועיים חלפו מאז שאיימן נכנע לגלים הגבוהים שהיו באותו יום, ואלה מסרבים לשכוך. גלים של הכרה, עם אינסוף פוסטים והספדים ברשתות החברתיות, חלקם מתויגים בהאשטאג #keepmoving שליווה את הסרטון האחרון ששיתף יום לפני מותו וקיבל תוקף של מילים אחרונות; גלים של כעס על התנהלות הרשויות והשקט התקשורתי היחסי בארבעת ימי היעדרותו בים; גלים של גאווה על הדרך שבה בחר לחיות וגם למות. וגם גלים תמימים למראה אך אכזריים באותה מידה, שמדגישים את הטרגדיה של מי שמבקש לעסוק באמנות בארץ אך מחויב בנקיטת עמדה פוליטית על מנת להשתייך.
"אני מכירה מישהי שהבן שלה גיי", מסכמת ע', "והיא באה להלוויה של איימן למרות שלא הכירה אותו לפני, רק כדי לראות איך הורים יכולים להתמודד, מה עושים כשיש לך בן גיי, אני מכירה עוד משפחה שהזמינו את הבן שלהם הביתה אחרי שגירשו אותו מהבית לפני שנים. ויש עוד המון סיפורים, כי יש הרבה בתים שפתאום מדברים על זה. אתה יכול להיות גיי ותהיה לך הלוויה של נשיא המדינה כי אתה בן אדם טוב".
"התשובה שלנו צריכה להיות המשך המאבק, המשך היציאה מהארונות וריסוק המוסכמות", כתב אבו-סייף באותו פוסט ויראלי. "אני קורא לכולכם להיות מי שאתם בחייכם ובמותכם גם אם זה דורך לאנשים על הזנב החשוך שלהם, תמיד תדעו שהאור מנצח את החושך ואתמול איימן הוכיח את זה במותו בדיוק כמו שהוא הוכיח את זה בחיו. אני גאה שהכרתי אותו, גאה שהוא חלק מהקהילה הגאה הערבית שגם אני חלק ממנה ומקווה שיום יבוא ויהיה לנו את הכח לבחור בחופשיות כולנו איך אנחנו רוצים לחיות ואיך אנחנו רוצים להיקבר".