אפילו בעידן שבו כולנו פיתחנו חסינות עדר מסרטוני זוועה, הסרטון הזה היה קשה לצפייה: עשרות עדים בנמל יפו עומדים ומביטים בקבוצת נערים מכסחת במכות זוג הומואים צעירים. אלא שאז, אל מול הנבלים, קם גיבור - גבר כבן 60 שהגן בגופו על השניים. "בהתחלה לא הבנתי מה קורה״, מספר איציק אבנרי, שכונה בתקשורת ״בעל הספינה ׳סבבה 5׳״, ״אבל כולנו נחשפנו לסרטונים של ערבים חובבי כיסאות כתר, אז ניגשתי לעזור״.
הקשר של אבנרי והנערים הצעירים לוטה בערפל. כשאנחנו יוצרים איתו קשר לראשונה אחרי התקרית האלימה, הוא אומר שאינו מכיר אותם. בראיון לעומת זאת הוא כבר מספר שהשניים עדיין מתקשים להתמודד עם ההשלכות: "קשה להם לצאת מהבית וללכת לעבודה, הם מפחדים אפילו לרדת למכולת. כמה עמותות נרתמו לעזור והם מקבלים טיפול פסיכולוגי וסיוע בשכר דירה. אני מכיר אותם, הם עדינים יותר מנשים. זורקים להם עלבונות והם לא מתייחסים, אבל בדרך כלל כשזה מגיע למכות הם ניגשים למשטרה ואלה סוגרים את התיק מחוסר עניין לציבור. אפילו כאן, המשטרה הוציאה בהתחלה הודעה שמדובר בריב בין עובדים של הספינה״. אלא שהפעם, הוא מודה, הרשת עשתה את מה שהרשת יודעת לעשות: "אחרי שהסרטון רץ ברשת השוטרים שינו פאזה. ראיתי את החוקרים עם עיניים אדומות, אחרי יומיים שלושה לפחות ללא שינה״. כי הפעם, לטענתו, זה באמת סיפור אחר. ״אני בא מחיי הלילה, ראיתי בחיי אלימות ומכות, אפילו בצבא ראיתי מקרוב שנאה של מחבלים, אבל שנאה כזאת לא ראיתי".
בכל הקשור למערכות היחסים של אבנרי עם צעירים ערבים מהפריפריה - רב הנסתר על הגלוי. לפני מספר שנים נלקח לחקירה שבה טענו החוקרים כי הוא משלם לנערים בתמורה ליחסי מין. כשאני מתעקש לשמוע את תגובתו, אני מקבל סיפור: "הכרתי בחור חמוד ויפהפה שנכנס לכלא בגלל שלא היה לו אישור עבודה. שם, אחד הקצינים אנס אותו. הוא התלונן, סיים את המאסר ואז זרקו אותו במחסום. תנו לו פסיכולוגית, תטפלו בו, הרי המערכת הישראלית היא זו שפגעה בו. רתמתי עורכי דין כדי לתבוע ובבית המשפט הצדדים הגיעו להסדר של פיצוי כספי. סידרתי לו אישור, פסיכולוג צמוד, והקליניקה המשפטית של אוניברסיטת תל אביב מטפלת בו כיום".
למה התחברת דווקא ללהט"ים ערבים?
"גייז תל אביבים לא צריכים את השמירה שלי יותר, אז גיליתי שיש אחרים שכן זקוקים לה. יש המון מקרים מצערים ברשות הפלסטינית. נערים פלסטינים הומואים מגיעים לעבוד בישראל כי הם נמצאים בסכנת חיים שם. לפעמים הם לא יכולים לעבוד, אז הם ישנים ברחובות ומתגלגלים לסמים".
אבנרי מספר שהוא מנסה לסייע להם משפטית, להשיג עבורם אישורים ולהעניק להם תעסוקה. "החברה המוסלמית כוחנית״, הוא מסביר, ״צריך להיות בה 'גבר גבר', זאת המנטליות. אני מכיר סיפורים מזעזעים. שני אחים הרביצו לאחותם הטרנסית וקשרו אותה למיטה שלושה ימים. שאלתי את פאדי מאלוק, שרצח את שתי האחיות שלו, למה הוא עשה את זה והוא ענה שהן מתלבשות חשוף ומסתובבות באלנבי. כל ההומואים והטרנסים ביפו מסתובבים עם גז מדמיע בכיס, חייבים. אלה כלים של הגנה עצמית, כי אף אחד לא נותן מענה לאלימות. אם הם הולכים למשטרה מסתלבטים עליהם".
מה זאת אומרת?
"יש הרבה שוטרים גזענים. שוטר אחד אמר לי שהוא ינקה את יפו מערבים. חתיכת מניאק, למה מי אתה? מישהו אומר לי 'אתה לא תעסיק פה פלסטינים', ואז אני מוציא לו אישור והוא מתבאס".
אז לדעתך זו הסיבה שהם הטיחו בך האשמות כאלה?
"50 אלף שקלים עתירה לבית המשפט העליון, 2,000 שקל בגדים, 1,500 שקל טלפון והם טוענים שאני גם קונה סמים. אמרתי להם, הוצאתם לי חשבונית של 70 אלף שקל, בואו אני אביא לכם ב-100 בתחנה המרכזית. יש להם עכשיו שם בצמרת המשטרה כל מיני טענות על הטרדה מינית, אולי הם צריכים לחקור את עצמם. בסוף המשטרה הבינה שלא תמיד עושים דברים כדי לקבל תמורה".
״עכשיו אני אוהב בנים״
אבנרי הוצג בתקשורת כבעל ספינה, אבל ותיקי סצנת המסיבות הגאות יזהו את שמו, או לכל הפחות את פרצופו, כבעליו של מועדון ״התיאטרון״ בשנות ה-80 וה-90. או כיזם שהיה חלק מהקבוצה שהקימה את ליין ה-FFF הידוע של שמעון שירזי. או כאקס המיתולוגי של עופר ניסים. או כאחד האנשים שהפיקו את המותג ״דנה אינטרנשיונל״. את השיר ״סעידה סולטנה״, למשל, הוא טוען שכתב בזמן מלחמת המפרץ במלון המלך שלמה באילת, אליו הוריד את כל הקליקה הנ״ל. "אמרתי להם שעוד מעט כל תל אביב תגיע בגלל החשש מטילים, אז התחלנו לארגן שם מסיבות גייז", הוא נזכר, "תפסנו את דנה במלון וישבנו מול סרט בערבית. עופר ואני התחלנו לכתוב 'אנא חרמנא ואלמאנא', וככה נולד השיר״.
"במהלך השנים הבאתי המון כוכבים לתל אביב. אקי אבני היה ילד מרחובות שאהב לפצח גרעינים. מיקי בוגנים היה אח של אשתו של רואה החשבון שלי מרמלה, מיקיאגי, אדם... מי לא?"
אז היית אומר שיש לך חלק גדול בהצלחה של דנה אינטרנשיונל?
"אני לא הייתי יכול לעשות כלום אם לא היה את עופר, אבל מאיפה הגיע הכסף לכל האולפנים והמעבדים? במהלך השנים הבאתי המון כוכבים לתל אביב. אקי אבני היה ילד מרחובות שאהב לפצח גרעינים. מיקי בוגנים היה אח של אשתו של רואה החשבון שלי מרמלה, שאף אחד לא ידע מה לעשות איתו. סי היימן הייתה מיואשת מחוסר ההצלחה עד שחיברתי לה נגנים. מיקיאגי, אדם... מי לא?".
אז איך זה שאף אחד לא יודע מי אתה? למה אתה ״בעל הספינה ׳סבבה 5׳״?
"לא עבדתי בשביל קרדיט וכסף, זה לא הקטע שלי. רציתי להוציא את הגייז מהמחשכים, לתת לקהילה במה ולשנות את כל ההתייחסות אליה. התמורה הייתה לראות שמה שעשיתי הצליח להביא להכרה, שהומואים הלכו בבטחה במועדונים ובגן העצמאות בלי שיציקו להם. אף פעם לא לקחתי את ההצלחות אלי. כל החיים שלי הייתי תחת הצל של אבא שלי ולא רציתי שמישהו יהיה תחת הצל שלי".
ומדובר בחתיכת צל. אבנרי נולד בתחילת שנות ה-60 לשמחה ויוסף אבנרי. אמו הייתה אשת חינוך שעבדה בתחילת דרכה כמחנכת בכפר הנוער יוהנה ז'בוטינסקי, ואביו היה קבלן שעבד עם חיל האוויר הישראלי והיה מעורבב בצמרת השלטון והצבא, לדבריו. המשפחה התגוררה תחילה בתלמי מנשה ובצעירותו העתיקה את מקום מגוריה לאילת, עקב העבודה של אביו. כשאני שואל על הוריו וילדותו הוא מתכווץ במבוכה ומנסה לשנות נושא. "אני מובך כי אני בא ממשפחה מבוססת ואמידה״, הוא מסביר, ״בן יחיד שהיה עטוף בעשרות הגנות".
אתה מתבייש בהורים שלך כי הם היו עשירים?
"לא הייתה לי ילדות נורמלית. אבא שלי היה מעורב בפרויקטים של הצבא כמו בסיסים צבאיים ושדות תעופה בנגב. הוא בנה את אילת בשנות ה-60 וה-70, אז לאן שלא הלכתי הייתי הבן של השריף. בבר המצווה שלי העיר הייתה סגורה במשך שבוע. ׳סולל בונה׳ הקימה מאהל בחוף מבודד ליד טאבה וטייסים של חיל האוויר הביאו אורחים לאירוע. מבקר המדינה אפילו יצא אז בביקורת על זה שטייסים צבאיים עושים טיסות פרטיות. אם הייתי מרים יד ועוצר מונית או אוכל במסעדות, לא היו לוקחים כסף כי אני ׳הבן של׳. אילת הייתה שלי. הייתי מתבודד בהרים ושואל את עצמי מה זה בכלל אומר הבן של״.
"במלחמת המפרץ התחלנו לארגן באילת מסיבות גייז. תפסנו את דנה אינטרנשיונל במלון וישבנו מול סרט בערבית. עופר ואני התחלנו לכתוב 'אנא חרמנא ואלמאנא', וככה נולד השיר״
הגזמת.
"החיים שלי היו מנותקים מכל מציאות אפשרית. ההתמודדות הכי גדולה שלי בתיכון הייתה אם לאכול ארוחת בוקר במיטה או בבריכה. גדלתי כמו אהבל עד הצבא. כששירתתי בחיל האוויר לא הבנתי למה חיילים עוצרים טרמפים ולא נוסעים ברכב אמריקאי שההורים שלהם קנו".
נשמע פריבילגי.
"זה מגעיל. ההורים שלי תכננו לי מסלול חיים שלם, אבא שלי החליט שאחרי השירות אטוס ללונדון כדי ללמוד משפט בינלאומי באוקספורד, ואז אחזור לעשות סטאז' אצל עו"ד יצחק טוניק, שהיה אז ראש לשכת עורכי הדין בישראל ולימים מבקר המדינה. אמרתי לו שהוא ילך ללמוד את זה. הם לא הבינו איפה הם טעו, הרי הם נתנו לי את כל מה שהיה אפשר לתת. אמרתי לאבא שבתור איש עסקים הוא אמור להבין שלא כל ההשקעות מצליחות, שלפעמים העסק קורס והמנייה נופלת".
משפחתו של אבנרי שבה בסופו של דבר לתלמי מנשה ועל אף שגר בבית הוריו, התחיל לעבוד כמנקה במועדון ״התיאטרון״ בפינת הרחובות מנדלי ובן יהודה בתל אביב. המועדון, שהוקם בסוף שנות ה-50 על ידי יוסף מילוא ויצחק קדישזון והיה למקום הבילוי המועדף על גדולי האומה, הפך בשנות השמונים לאחד ממקומות הבילוי הראשונים של הקהילה הגאה בישראל. שם גם פגש אבנרי להט״בים לראשונה בחייו.
"בהתחלה לא הבנתי״, הוא מודה, ״אנשים היו נחמדים אלי יותר מלשאר האוכלוסייה והאווירה הייתה מאוד מינית. הייתי גבר יפה וקיבלתי הצעות בוטות. אנשים עשירים היו מציעים לי להצטרף אליהם לטיולים והייתי צריך להוריד אותם ממני. היה איש עסקים מפורסם שסיפר לי שהוא טס לפריז, אחרי זה ללונדון ואז לסן פרנסיסקו והוא רצה שאטוס איתו ולא הרפה, אז נתתי לו את הטלפון של אלעל, כדי שלא יפספס אף טיסה. לילה אחד התחיל איתי בחור ואמרתי לו שהוא מאוד חמוד אבל אני אוהב נשים. כמה שנים אחר כך עקבה אחרי בחורה יפהפייה, בלונדינית וחטובה. היא הציגה את עצמה, הזכירה לי את אותו לילה וסיפרה שהפכה להיות אישה בשבילי. עניתי שעכשיו אני אוהב בנים".
״זה תמיד היה איציק ועופר״
התקרית בנמל יפו לא הייתה התקיפה ההומופובית הראשונה בה נתקל אבנרי, שמספר כי האירוע החזיר אותו לתקופה ההיא. באחת הפעמים השליט סדר בכניסה ל״תיאטרון״ אחרי תקרית אלימה, מה שזיכה אותו בהערכה של בעל המועדון שמינה אותו לתפקיד הדורמן. בבקרים היה מנקה את המקום ובלילות שומר שכולם יסיימו את הלילה בשלום. שנה לאחר מכן המקום היה שלו.
"ההתמודדות הכי גדולה שלי בתיכון הייתה אם לאכול ארוחת בוקר במיטה או בבריכה. גדלתי כמו אהבל עד הצבא. לא הבנתי למה חיילים עוצרים טרמפים ולא נוסעים ברכב אמריקאי שההורים קנו"
"החלטתי לנצל את הדבר שהכי סלדתי ממנו - העושר של הוריי", הוא נזכר. "הם היו בחו"ל, אז הרמתי מסיבת יום הולדת עם 200 מוזמנים בבית בתלמי מנשה. היו סוסים, בוסתנים, מפלי מים, בריכות וסאונות. פועלים היו אוספים את הרכבים של המוזמנים בכניסה וידעתי ש-200 האנשים האלה יספרו לעוד 500 על עובד הניקיון של המועדון. בשלב הזה היה יותר קל להודיע לכולם שהמועדון שאני מנקה שייך עכשיו לי".
משם, הדרך לזרועותיו של התקליטן האנונימי שהרקיד מדי לילה את הבליינים הייתה קצרה. "עופר ניסים היה בן הזוג הראשון שלי והאהבה הכי גדולה של חיי״, הוא מחייך בנוסטלגיה. ״כבר בגיל 17 ידעתי שהוא יהיה מלך. אני זוכר שהוא ניגן בתקליטיה למעלה ומישהו צעק לו 'יא הומו' והתחיל להתנכל אליו. עופר ביקש ממני להוציא אותו החוצה וככה הכרנו".
הייתם ביחד 20 שנה, זוגית ומקצועית. זה לא צחוק.
"וזה קרה בן לילה. הזמנתי אותו לשחייה לילית וזו הפכה לחברות שאי אפשר לתאר, כולם ידעו שאנחנו תמיד צועדים ביחד. הזוגיות שלנו נמשכה שמונה שנים, אבל גם אחרי זה תמיד היה איציק ועופר. פעם שאלתי אותו אם לא הגיע הזמן שהוא ימצא מישהו רציני וקבוע, אז הוא הראה לי טבעת שנתתי לו כשהיה בן 17 ואמר 'היא עדיין לא ירדה ואתה עוד תחזור'. אני לא יודע אם היא עדיין עליו, קשה לראות אותו מרחוק במסיבות הגדולות של היום".
המסיבות של איציק ועופר ב״תיאטרון״, שמילאו ואקום מתבקש בעיר, תפסו תאוצה והביקוש רק הלך וגדל. בלית ברירה יצא אבנרי למסע קניות שהכיל שלל מקומות בילוי גדולים ומרכזיים בתל אביב כמו קולנוע דן, הפינגווין, TLV, אלנבי 58 ועוד. במקביל החל להשקיע גם בתרבות ובעסקים: באמצע שנות ה-80 הוציא יחד עם מרק אריאל את המגזין הגאה והפרובוקטיבי "מגעים", ב-88' רכש את הספינה "סבבה 5" (שגם מככבת בסרטי ״אבא גנוב״, אגב), וב-89' הקים עם פנינה רוזנבלום את חברת הקוסמטיקה הנושאת את שמה. עד סוף העשור כבר הפך לאוטוריטה של ממש מול משרד החינוך והתרבות בכל הנוגע להרגלי הבילוי של הישראלים, מה שהקנה לו גם כוח לשנות דברים ולתקן עוולות בהן נתקל.
״לגן העצמאות היו מגיעים ערבים מיפו כדי לריב ולהציק להומואים״, הוא נזכר, ״אז שכרתי במשך שנה שלמה חברת אבטחה שתסתובב שם ותגן עליהם. לאתיופים ופאנקיסטים לא נתנו להיכנס למלא מקומות, אז דאגתי שב׳תיאטרון׳ יהיה ערב לאתיופים, ערב לפאנקיסטים, ערב ללסביות וערב להומואים. הקהלים גדלו והמקום לא היה יכול להכיל אותם, אז פתחתי עוד מקומות כדי לתת לכולם את המקום שלהם. הייתי אחראי בכל ערב על 5,000 בליינים".
"שאלתי את פאדי מאלוק, שרצח את שתי האחיות שלו, למה הוא עשה את זה והוא ענה שהן מסתובבות חשוף באלנבי. כל ההומואים והטרנסים ביפו מסתובבים עם גז מדמיע בכיס, חייבים"
במסגרת האחריות הזו החליט אבנרי גם להרחיב את מעגל המפיקים סביבו. "עופר אמר לי באיזו מסיבה שיש לו חבר שלא ישלם בכניסה", הוא נזכר, "שמעון שירזי נכנס וישר קלטנו את הפוטנציאל. כל כולו היה בתוך זה. הוא הצטרף לקבוצה ופתחנו את הליין FREEDOM. אחרי כמה זמן רצו יותר מלילה אחד, אז פתחנו את הליין FRIDAY, ואחרי הזכייה באירוויזיון כל החברים של הגייז רצו להצטרף אז הוספנו את ה-FRIENDLY. ככה נולד ה-FFF, מה שנקרא המסיבות של שירזי. כבר אז לא היה לי כוח לקרדיטים, אז אמרתי להם שייקחו את ה-FFF ושפשוט יעשו את המסיבות הכי טובות בעיר".
ומה אתה עשית?
"עופר היה מתקשר בחמש בבוקר כי השולחן בסלון נשבר, או מבקש שאעבור במכולת לשלם חוב. לא נתתי להם לחיות את חיי היום יום. שבו ותתנו את מה שיש לכם באמנות, במוזיקה, אני אטפל בשאר. אין רק לקחת ולהרוויח, צריך לתת. היום מקומות יודעים רק לקחת".
לנתק לז׳אן פול גוטייה בפרצוף
החבורה שאבנרי ראה בה משפחה התפרקה סופית דווקא בזמן ההצלחה הכי גדולה שלה - השיר ״דיווה״ שאיתו ישראל זכתה באירוויזיון 98'. "השיר זכה בקדם אבל החרדים לא היו מוכנים שטרנסית תייצג את מדינת ההלכה בתחרות בינלאומית, כל העולם דיבר רק על זה במשך שלושה ימים וזה סידר לנו את המקום הראשון. פתאום קיבלתי טלפון: 'הלו, מיסטר אבנרי, איטס ז'אן פול גוטייה'. ניתקתי. אמרתי לעצמי להוציא 50 אלף דולר על שמלה לדנה, שאף פעם לא מגיעה למדידות? למה אתה חושב שהיא נפלה על הבמה שנה אחר כך?".
אבנרי מקפיד בשלב הזה להדגיש שוב ושוב שהזכייה באירוויזיון היא בזכות המוזיקה של עופר ניסים. כשאני שואל מה בנוגע לחלק של צביקה פיק, הוא לא מתבלבל: "צביקה המניאק לקח את זה בעוונטה, הוא לא עשה כלום, זה הכל עופר. עופר סגר אולפן בהרצליה והזמין את צביקה, אבל הוא לא בא. הזמנו אותו שוב, הוא נתן שלושה אקורדים, אמר תבנו על זה משהו והלך. עופר התעצבן ופתח עליי פה - 'נמאס לי ממך! הכל אצלך פרוביזורי! אני יודע לעשות ׳סעידה סולטנה׳, לא אירוויזיון!'".
"הוא בנה את המנגינה לאט לאט ועם זה זכינו", ממשיך אבנרי, "צביקה ישר רץ לאקו"ם לרשום את השיר על שמו ועופר רצה לתבוע, אבל מנכ"ל סוני אמר שאם תהיה תביעה על זכויות יוצרים שום חברה בעולם לא תרצה לעבוד איתנו, אז עזבנו את זה". פיק, שנדרש להגיב לדברים מסר: "אני בכלל לא מכיר את המרואיין. עורך הדין שלי יטפל במי שאומר שטויות ודברים לא נכונים".
אלה האנשים שהיו אמורים להפוך את דנה לדיווה בינלאומית?
"למה העסקה התחרבשה והכל נפל? בגלל ריבים על כסף וקרדיטים. דנה ועופר לא הסתדרו ביניהם, הם משכו אחד לשנייה שערות באולפנים, למה התמונה שלך מקדימה, למה האותיות שלי יותר קטנות. היה הרבה רעל. במקום להתעסק בגדול הם התעסקו בקטנות".
ואתה לא.
"אני לא רציתי קרדיטים, הכל שלהם. אבל האולפנים עלו ככה, ההפקה עלתה ככה וזה סכום שצריך לחזור אלי. עופר אמר לי 'לא מגיע לך שום דבר'. בסדר, אז לא מגיע לי שום דבר, נעלבתי והלכתי. אחרי זה גם שירזי אומר שפתאום אין איציק, מי זה איציק בכלל. הוא עשה כל מה שאפשר כדי למחוק אותי, ועופר שמר על שתיקה. אין לי טינה כלפיו, אבל תהיה אמיתי עם עצמך. את הדאווין של חיי הלילה אני המצאתי".
אני מבין שאתה לא בקשר עם אף אחד מהם.
"הכסף, שהיה הדבר הכי לא חשוב בעולם עבורי, שינה אותם וזה פגע בי. באתי ממקום בו כסף לא היה בעיה, והזרמתי אותו כמו מים לחברים שלי. בתחילת הדרך עופר עבד בחנות בגדים וכל הקהל היה מגיע לקנות שם בגללו. הוא אמר לי 'שאני ארד לעשות להם מכפלת?', אז אמרתי לו שלא יעבוד שם - עליי. 'אני רוצה שתעשה לי תקליטיה', הוא אמר, אז בניתי לו אקווריום ענק בצורת יהלום מזכוכית שחולש על הקהל. כשהוא לא היה יכול להכיל את זה יותר, לא הייתי צריך את המועדונים. כל החיים עשיתי ורצתי בשבילו כדי שיהיה מבסוט, ופתאום הוא לא מדבר יותר עם זה, לזה הוא לא מתייחס ולזה הוא מנתק את הטלפון. הוא היה אומר לי 'תהיה קלאסה, למה אתה תמיד הולך עם אלה?', ואני תמיד אמרתי לו שצריך להיות עם החלשים. זה היה הבסיס לכל המריבות שלנו".
מתי שמעת ממנו בפעם האחרונה?
"כשהוא חגג יום הולדת 50 קיבלתי מאה טלפונים שביקשו ממני להגיע וסירבתי. עופר לא צריך אותי שם, אם יש לו משהו להגיד לי הוא יכול להתקשר".
שמעון שירזי מסר בתגובה:
"כולנו אוהבים את איציק וזוכרים ימים יפים ביחד. לצערי, כל אחד מאיתנו זוכר את הדברים קצת אחרת".