אפתח בציטוט מתוך כתבת שער שפורסמה במוסף "גלריה" של "הארץ" לפני שנה: "בחדר שמאחורי אולם הסיבה, נערמה חבורה של כחצי תריסר גברים לאורגיה גדולה. צעירים וזקנים בעיניים עצומות באקסטזה קולקטיבית חדרו זה לתוך זה, חיבקו ונישקו זה את זה בתשוקה. לבסוף קמו בשתיקה כאיש אחד ורחצו את גופם במים רבים". עכשיו תנשמו עמוק, עוד נחזור לציטוט הפורנו הזה.
כבר שנים שאני לא מגיב לדברים שאומר או כותב בני ציפר. פעם, בתקופה שהוא ומנחם בן המנוח מילאו את התקשורת באמירות דוחות ומטומטמות על הומואים, הייתי שוצף וקוצף בכל פעם מחדש. עד שהבנתי שזה רק מדליק אותם ואת שכמותם. הם טרולים. טיפוסים שמקצינים דעות כדי לבחון גבולות ולעצבן בכל מחיר. כשנהיה משעמם או צפוי הם משנים את דעתם בלי שום בעיה, העיקר שאפשר יהיה לרענן את הריבים. ואם יורשה לי לאבחן, הם מלאי שנאה עצמית באופן הקמאי, כך שככל שאתה כותב עליהם מילים קשות ופוגעות יותר, ההנאה שלהם גוברת. אם הם מצליחים להוציא מישהו מהדעת, וגורמים לו לצאת לקרב נגדם, הם חווים מין אורגזמה.
לכן כשהתפרסם ראיון חגיגי עם בני ציפר באתר שבו אני כותב, ניסיתי לנשום עמוק. התחושה הראשונית הייתה כאילו מישהו נכנס אלי הביתה ועשה קקי באמצע הסלון. בכל זאת, זה מקום העבודה שלי כבר יותר מעשור, ופתאום נכנס אליו מישהו וחילל אותו. אני מכבד את התפיסה הנוהגת ב-mako, לפיה צריך לתת במה לכולם, כולל למטורפים, לרוצחים, לקיצונים. עדיף לשמוע מה שהם אומרים מאשר לטאטא מתחת לשטיח. אני יכול לקרוא בלי להניד עפעף, ראיונות עם פוליטיקאים כמו בצלאל סמוטריץ', ראאד סלאח, איתמר בן גביר, כמאל חטיב ובנצי גופשטיין, כולם להט"בופובים וחשוכים. אני יכול להתרגז, להגיב. מה לעשות שיש בעולם דעות שונות. חלקן בלתי נסבלות. אבל אני אף פעם לא מרגיש כאילו הקיאו עלי. עם ציפר זה אחרת.
לציפר אין אידיאולוגיה של ממש. הוא ניהיליסט. בנצי גופשטיין מאמין במה שהוא אומר. בני ציפר אינו מאמין בדבר. לא במקרה אסרו עליו לכתוב ב"הארץ" טור אישי. הוא תמיד רוצה להגיד את ההפך מכולם, ומגיע לפינות חשוכות מאוד. חלק מהדברים שכתב בעבר בענייני להט"ב הם כל כך מופרכים שקשה לחזור עליהם.
בראיון איתו נדונו שוב שני עניינים. ההיצמדות בוואקום לבני הזוג נתניהו, ודעותיו על הומואים. הריקוד שלו עם שרה וביבי לא מעורר בי רגש. זה פתטי, מגוחך ובעיקר מיצה את עצמו. דמותו של האינטלקטואל הדחוי, שהפך לסלב על ידי פיזור הערצה עיוורת לראש ממשלה, היא כמעט נוגעת ללב. תראו את ילד הכאפות שנדבק למנהיג החזק של הכיתה והופך לנושא כליו. אני גם קצת חומל על שרה נתניהו. האופן שבו הוא מעריץ אותה, כאילו מחמיא לה, אבל גם מייצר תחושת גועל. מזכיר ליצני חצר מימי הביניים שמותר היה להם גם להלעיג. אני לא חושב שההערצה שלו, גורמת למישהו לחבב אותה.
ועכשיו חזרה לציטוט שמופיע בתחילת הטור. הוא לקוח מתוך כתבה ב"הארץ" שבה תאר הכתב החדש לענייני תיירות ומין בני ציפר את מה שמתרחש בחמאמים של איסטנבול. האם יש בחמאמים גם נשים? עיסויים לנשים? מין הטרוסקסואלי? זאת לא נדע מהכתבה, שהתמקדה בתיאור של מין בין גברים, ובהתפייטות פורנוגרפית בסגנון ספרים ארוטיים. מה שכן, הייתה לכתבה פואנטה צרכנית! היא הסתיימה במילים הבאות: "מסקנה: מין הומוסקסואלי, פשוט יותר להשיג במערב. ענייני, חינם, נקי, לא מצועף באדים ובלי קרני אור שמימיות המסתננות מהחרכים שבתקרה". מה שנקרא, יד ראשונה, ממומחה.
אם כל זה לא הספיק לכם, קבלו פרומו ל"הארץ" של סוף השבוע הנוכחי. הפעם ציפר נסע למלטה לעוד טיול הרפתקני, שבו בין היתר פגש צייר עיוור (נשבע, אני לא ממציא). השניים התיישבו על ספסל. ואז: "הוא לקח את ידי אל מבושיו ומיד הדף אותה. 'מישהו בא', לחש. איש לא בא. הרעש בא מרציף היאכטות שהמעבורת חלפה על פניו". נו נו, איך זה נגמר בסוף, כמו ששר אהוד בנאי, "כולם יודעים".
אני מתעקש על הציטוטים האלה, כי ציפר עושה בשנים האחרונות פסטיבל מזה שהוא הומו ש"הבריא". הוא טיפל בעצמו והעביר את המשיכה שלו מגברים לנשים. הוא נהנה ממין הטרוסקסואלי. בלי לחשוב פעמיים, ובחוסר אחריות, הוא קובע שגברים שרוצים בכך יכולים "ללמוד" להיות סטרייטים. שזה לא רק קשקוש, זה גם מנוגד לחוות דעת כל אנשי המקצוע המודרניים.
הבעיה היא שאם קוראים את כתביו של איש הספר המשכיל, קצת קשה להשתחרר מההרגשה שאולי תהליך הריפוי הושלם, אבל הפציינט ממשיך להתעניין בבנים מזדיינים באופן די אובססיבי. שקשה לו להתאפק. שנה לפני החמאמים הוא ליווה את הבמאי תומר היימן לפסטיבל סרטים באותה איסטנבול, וכתב כתבה ארכנית במיוחד על העיר מזווית להט"בית מודרנית.
אילו מטרתו הייתה חיובית, היה ודאי מגדיר עצמו כביסקסואל או כפאנסקסואל. שהרי בימי חייו, כמו שהוא עצמו סיפר, נמשך גם לגברים וגם לנשים, וגם טרנסג'נדרים מעניינים אותו מאוד. עם כל הכבוד להחלטה שלו לא להיות מזוהה עם הקהילה, מי רץ לחמאם בקהיר לראות גברים משופמים מענגים אחד את השני? או כותב ספר בשם "ציפר ובני מינו" שעוסק בזוג הומואים ועל כריכתו נכתב הציטוט: "בשום פנים ואופן לא הייתי יכול לחיות עם אישה. העולם היה יכול להיות כל-כך יפה בלעדיהן!".
אני טוען שציפר מספר סיפור מעט מומצא על עצמו. ואחר כך מתבל אותו בדעות שיעצבנו הומואים (לא נראה שלסביות מעניינות אותו, בכל זאת מדובר בנשים). לכן הוא מזכיר לי תמיד שני אנשים. הראשון הוא משה קצב, לא חלילה כעבריין מין. אלא כי כמו קצב, גם ציפר מספר לעצמו סיפור שקרי ומאמין בו בלב שלם. השני הוא רוי כהן, המשפטן היהודי מניו יורק. זה שרדף יהודים והומואים ושנא אותם. זה שהיה הומו בארון במשך כל חייו הבוגרים - עד שמת מסיבוכי מחלת האיידס, כשהוא מסתיר את מחלתו מרוב בושה.
במחזה הנפלא "מלאכים באמריקה" שם המחזאי טוני קושנר בפי בן דמותו של אותו כהן מונולוג מצמרר שעיקרו: "אני לא הומו. הומואים הם אנשים עלובים וחסרי כח פוליטי. אני גבר שמתקשר לאשתו של נשיא ארצות הברית והיא ישר עונה. ואני גבר חזק שמזדיין עם גברים, זה נכון. אבל אני לא הומו". אם ציפר היה אדם של אמת, תזכורת מהמחזה הזה, שבוודאי צפה בו, הייתה כנראה מטלטלת אותו מאוד. ואולי גורמת לו למחשבות. אבל לא. ציפר ימשיך בשלו. בעיניי הוא הרבה פחות חכם ממה שהוא רוצה שנחשוב שהוא. והאמת, איש שלא ראוי לתגובה או התייחסות. למה לא הצלחתי להתאפק?