יום שבת: פרולוג
הכתבה הזאת מפחידה אותי, אבל לא מהסיבות הצפויות. ברור לי על ההתחלה שקל ליפול כאן, ולכן בערב שלפני אני מוצא את עצמי מוטרד יותר מהשיימינג העתידי בפייסבוק מאשר מפיסטינג בשירותים. והמחשבות האלה מפחידות אותי. אני גבר לבן סטרייט ופריבילגי, ואין לי יומרות לייצג אף אחד ושום דבר, בטח לא את הקהילה הגאה הישראלית, קהילה חזקה בעלת הרבה קולות ומגוון פנים. אבל די, החלטתי ללכת על זה, אז יאללה, לעבודה. התנצלויות, אם ידרשו, אתן אחר כך.
כל סטרייט ששומע על הכתבה הזו מיד דוחף לי איזה "חבר הומו שממש חזק בקהילה" כמרואיין אפשרי. מדהים איך כל אחד שמכיר הומו מיד בטוח שהוא מינימום שירזי או גל אוחובסקי, ומדהים איך אנשים עדיין מנסים לשדך לי מכרים הומואים כאילו זה מצרך נדיר. אולי ככה מרגישים הומואים שבכל היכרות חדשה עם סטרייט שומעים את המשפט "אני מכיר הומו ממש חמוד, אולי אני אכיר ביניכם?" כאילו עצם הנטייה המינית המשותפת היא סיבה מספקת להדפסת הזמנות לחתונה בקפריסין.
יום א': מה זה בכלל "להתלבש כמו גיי"?
אז אני צריך "להיות גיי לשבוע" - משימה שלא הייתה יכולה להתקיים בעולם בלי סטריאוטיפים. אבל אנחנו חיים בעולם שבו יש סטריאוטיפים, ובחברה שבה הומו זה אף פעם לא רק "גבר שאוהב גברים", אלא מכלול שלם של מאפיינים, שפה, נטיות ותפיסות. כמו שחקן שנכנס לדמות, אני מתחיל מהחוץ פנימה. הזקן ההיפסטרי-סטרייטי קוצץ לזיפים מולטי-מיניים, ואני נותן את גופי הצנום כחומר רך ביד היוצר של הסטייליסט רנה גליקסמן. אנחנו מדברים בווטסאפ כדי לתאם את הפגישה שלנו בחנות הבגדים "סטורי". הוא מבקש תמונה שלי, אני מצלם ושולח. "מעולה, תבוא לבוש ככה לתמונה של הלפני" הוא כותב לי, ומאמת את החשדות שלי שאני מייצג נאמנה את הסטריאוטיפ הסטרייטי חסר הסטייל.
בחנות הוא צוחק על תחתוני הבוקסר הארוכים והרפויים שלי ומתחקר אותי על המלתחה שאני לא-מטפח בבית. "אל תגיד לי שיש לך סנדלי שורש" הוא אומר, ואני בורח חזרה לתא המדידה. תוצאות הניסוי לפניכם. וואלה בגדים יפים, אבל הקשר בינם לבין נטייה מינית מוטל בספק. אני שואל אותו מה הוא חושב על ההכללה הזו, כאילו יש דבר כזה "להתלבש כמו גיי". הוא מאשר שבשנים האחרונות הגבול באמת טושטש, מספר על הפתיחות ההולכת וגוברת של סטרייטים לבגדים יותר "נועזים" ועל המגוון הבאמת עצום שקיים בתוך ההכללה של "להתלבש כמו גיי".
אני נהנה מהבגדים ומהסיטואציה, רק נקודות חוסר הביטחון שמלוות אותי מאז הילדות ממשיכות להדהד (רזה מדי, שעיר מדי, נשי מדי) והירכיים קצת לא רגילות ללחץ של הסקיני. רנה מבסוט ואומר שאני חמוד. אני בוהה במוכרת היפה וחושב על כמה שאני נמשך לנשים. האם הלקח של כל המסע הזה יהיה "לאהוב את עצמך כמו שאתה"? נשמע כמו קלישאה שאני יכול לחיות איתה. אני יוצא לדיזנגוף וחושב שאני רואה בחור צעיר סוקר אותי במבט ארוך. או שהבגדים עובדים או שאני באגו-טריפ. נראה שהקליפה מוכנה. מה הלאה?
יום ב': שלום גריינדר, התמכרות חדשה
אני קם ומתחיל להשביע כרגיל את ההתמכרויות שלי. קפה. סיגריה. אייפון. בודק ווטסאפ בודק הודעות בודק מיילים. האייפון בוהה בי. שנינו יודעים מה אני צריך לעשות. כמו שאחת הדמויות אומרת בפרק הפתיחה של "מלפפון", הסדרה החדשה של יוצר "הכי גאים שיש", "כל העולם הוא גיי בר עכשיו", ובמקום להתרגש-להתלבש-לצאת-לחפש, כל מה (ומי) שאני צריך נמצא באייפון, מסודר יפה לפי המרחק ממני ומפולטר לפי העדפותיי במגוון פרמטרים. אני מדבר כמובן על גריינדר, אפליקציית ההיכרויות מבוססת המיקום שמשמשת כבר כמה שנים בתור גן העצמאות של פעם - המקום אליו הומואים (וביסקסואלים, וסקרנים, ומתחזים) מגיע כדי לענות על כמה מהצרכים הראשוניים ביותר שלנו כבני אדם.
אני פותח פרופיל בהדרכתו של חבר טוב שמכיר את העניין. מזין כינוי מטופש, משאיר את הפילטרים ריקים (ואת האפשרויות פתוחות), מצלם תמונת גוף בלי חולצה (רזה מדי, שעיר מדי, נשי מדי) ומשיק את הפרופיל הגריינדרי שלי. פחות מדקה אחרי אני מקבל הודעות ראשונות מבחור מבוגר יותר. "היי". "מה המצב?". "מחפש סקס?". "או אפילו רק לקבל מציצה?". אנחנו לא בקנזס אנימור.
איך שלא תסתכלו על זה, מה שקורה כאן לא דומה לעולם הסטרייטי, לא "האמיתי" ולא בטינדר - האחות המיושבת יותר של גריינדר. בעולם הסטרייטי כללי הטקס ארוכים יותר וברורים פחות. תמיד יש פער, חוסר ודאות וחוסר התאמה בציפיות. כאן הדברים מדויקים וחשופים יותר, לפחות ברוב המקרים שאני נתקל בהם. לפני שהספקתי לסרב בנימוס עוד הודעות מגיעות. השעה 11:00 בבוקר, אבל ה"היי" ממשיכים להגיע, כמעט כולם מאנשים שנמצאים מאוד קרוב אלי, חלקם ממש שכנים. חלק שואלים "מה המצב", חלק מוסיפים תמונה שלהם, חלק מוסיפים תמונה של חלק ספציפי שלהם. אני מנסה להיזכר מתי ראיתי בפעם האחרונה זין עומד שהוא לא שלי. אני עונה "היי" לכולם וסוגר את האפליקציה כדי לארגן את המחשבות. עוברות אולי שתי דקות, הסיגריה נגמרת וגם הקפה. העיניים בורחות חזרה לאייפון. האייקון של המסיכה השחורה על הרקע הצהוב קורץ לי. שלום התמכרות חדשה.
יום ג': מי רוצה להיות פאקינג לוטרה?
אני פוגש חבר שהוא סטודנט לפסיכולוגיה (וגיי) כדי לקבל הכוונה לספרות מקצועית רלוונטית שתעזור לי להבין טוב יותר מה עומד מאחורי המשיכה שלי לגריינדר למרות חוסר המשיכה שלי לגברים. הוא ממליץ על היינץ קוהוט, פסיכואנליטיקאי פוסט-פרוידיאני ואבי זרם "פסיכולוגיית העצמי". החבר מצטט את קוהוט, שמדבר על שלושה צרכים בסיסיים של תינוק בחודשים הראשונים לחייו: שיקוף, אידיאליזציה ומובנות. שיקוף אמור לבסס את ערך העצמי, לתת לתינוק תחושה שהוא מיוחד ובעל ערך בזכות מה שהוא. אידיאליזציה אמורה לתת לו אובייקט או זולת שיוכל לשמש עבורו כדמות כל-יכולה, שולטת ונחשקת. מובנות אמורה להיות התחושה שמישהו בעולם מבין אותו ומקבל אותו. אני קורא את המידע הזה ונכנס שוב לגריינדר. הגברים שפונים אלי על בסיס התמונה של חזי החשוף נותנים לי תחושה שאני מיוחד ובעל ערך. תמונות הגברים שפרושות מולי בתפזורת היו יכולות להוות עבורי מודל נחשק וכל יכול. שיחה עם גבר שמתגלה כבעל נטיות דומות לשלי היתה עוזרת לי להרגיש שאני מובן ומקובל.
לאור הפרספקטיבה החדשה הזו אני מבין בצורה טובה יותר אפשרויות נוספות שגלומות באפליקציה הזו, ובצורה שבה הקהילה הגאה פועלת בכלל. כגבר סטרייט, כמעט כל ניסיון חדש עם אישה הוא דף חלק. אני מגיע עם מי שאני ומנסה את מזלי מאפס, מקווה שה"טיפוס שלה" הוא במקרה בחורים לבנבנים רזים ושעירים. ובכלל, בעולם הסטרייטי - בטח מהזווית שבה רוב הגברים מסתכלים על נשים - יש הרבה פחות מקום להעדפות ספציפיות והדגש מושם בעיקר על כמה את או אתה קרובים לאידיאל היופי הרווח. בקהילה הגאה מנסים להקדים תרופה למכה, ומחלקים מראש את הגברים לקטגוריות, או "שבטים". הקבוצות הללו משמשות כבסיס לסינון ראשוני בגריינדר, וגם בעולם האמיתי, עם מסיבות ואירועים מיוחדים לקבוצות ספציפיות שאמורים לאפשר כמעט לכל אדם למצוא סביבה שבה הוא יוכל למצוא אנשים שהוא בדיוק הטיפוס שלהם. שבשבילם הוא התגלמות האידיאל, התגשמות הפנטזיה.
אני סוקר את האפשרויות ומנסה למקם את עצמי. אני רזה מכדי להיות "דוב", שעיר מכדי להיות "טווינק", חלש מכדי להיות "זאב", עצלן מכדי להיות "ספורטאי". חברים שלי מאשרים את החששות שלי - אני "לוטרה" (otter) - קבוצה שכוללת גברים רזים ושעירים. מנקודת המבט הסטרייטית שלי אני מאוכזב - מי רוצה להיות פאקינג לוטרה. אני פותח את הגריינדר כדי לחפש קצת חיזוקים לאגו. מחכה לי הודעה חדשה אחת: "היי שעירי". שוקל לשנות את תמונת הפרופיל שלי לתמונה עם חולצה.
אני מנסה לפתח שיחה עם כמה חבר'ה שנראים חמודים בגריינדר. כמעט כולם מבקשים מיד תמונת פנים, עוד חוק לא כתוב של העולם הזה. כשהשיחות מתפתחות אני מנסה ללכת בין הטיפות, לא לשקר אבל גם לא לחשוף את כל עניין הכתבה. "אני סטרייט סקרן", אני כותב לאחד את האמת אבל לא את כולה, "חדש פה, מכניס רגל למים". "הכנסת רגל למים - זה הזמן להכניס זין לגרון" הוא משיב.
אני מתלהב מההומור החד של הבחור ואנחנו ממשיכים בשיחה משעשעת. הוא מתרברב בכך שהוא "נותן מציצה שתשנה לי את החיים אחי". אני חושב על מין אוראלי, על כמה שזה נעים אובייקטיבית, ועל כמה מוזר לי לשמוע את המילה "אחי" בסיטואציה של פלירט. הוא ממשיך ב"נראה לי שאנחנו שכנים", אני בודק ומגלה שהגריינדר באמת טוען שאנחנו במרחק של כמה עשרות מטרים בלבד. "נו, אתה בא?" הוא שואל, ואני נדהם לכוח שיש למחשבה הזאת עלי. מישהו, אמיתי, שנמצא ממש בבניין ממול, רוצה שאבוא אליו בזה הרגע, כדי לרדת לי. הוא לא מכיר אותי. הדבר היחיד שהוא יודע עלי זה איך החזה שלי נראה בלי חולצה (דמיינו המון רצועות משומשות של שעווה להסרת שיער שמודבקות על קרש חיתוך) אבל בשבילו זה מספיק. מצד אחד זה גורם לי להרגיש קצת זול. מה, לא משנה לו מי אני ומה אני? מצד שני, אני מנסה לדמיין סיטואציה הפוכה וסטרייטית. אם מישהי הייתה שולחת לי תמונה של החזה החשוף שלה, לא הייתי קופץ על ההזדמנות להזמין אותה אלי הביתה ולעשות בה כרצוני? אני מבין שלכל מטבע יש שני צדדים, וכל מפגש בגריינדר יכול ללכת לכל מיני כיוונים, חלקם ממלאים ומספקים, חלקם מרוקנים ומקטינים. המסיכה השחורה באייקון של הגריינדר יודעת גם לחייך וגם להזעיף פנים.
יום ד': המסיבה הראשונה שלי
סוף סוף, הרגע לו חיכיתי מגיע. אחרי כמה ימים של הכנות מנטליות הגיעה שעתי לזרוח, ואין מקום מתאים יותר לתת להומו שבי לפרוש כנפיים מאשר במסיבת גייז. הליין הנבחר הוא "דרעק", המיקום "ואליום", מועדון מיינסטרים באלנבי פינת בן יהודה. אני קובע עם רנה הסטייליסט שנפגש לפני המסיבה להלבשה ולהרמות. אחרי כשעה בדירה שלו ושלוש כוסות גבוהות של וודקה טוניק אנחנו עוברים למדוד בגדים. אני מתרסק לרצפה בעודי מנסה להשחיל רגל לתוך סקיני צר, והצחוק הפרוע של שנינו מדגיש את זה שאנחנו מוכנים ליציאה.
01:30, המונית עוצרת מול ה"וואליום", אנחנו נכנסים. בחוויה שאני רגיל אליה ממסיבות, ההתחלה היא תמיד בילד-אפ. אתה מגיע, עושה סיבוב, צורך עוד קצת חומרים מטשטשים, סוקר את השטח ומתרגל לאווירה. כאן זה לא המצב. אני נכנס בשערי המסיבה ומרגיש שהגעתי בדיוק לשיא האורגזמי של הערב. קולה הממוקסס של ביונסה אהובתי בוקע מהרמקולים. "take all of me, I just wanna be the girl you like" היא זועקת ואני מביט בהשתאות במאות הגברים (והנשים האחדות) שזזים בהתרגשות על הרחבה. כמו תמיד בסיטואציות של זרות, אני מרגיש שכולם מכירים אחד את השני חוץ ממני, אבל התחושה הזאת דווקא באה לי בטוב. אני לא מזהה אף אחד, אבל כולם נראים לי מוכרים קצת, מסבירי פנים.
כשסטרייט חושב על ללכת למסיבת גייז, המחשבות מיד הולכות ל"יתחילו איתי". ואני לא מדבר רק על לירדים סטרייטים חטובים או דוגמנים עם וודג' מהאגדות - בראש של סטרייטים, ללא קשר לאטרקטיביות האמיתית שלהם או לתדירות שבה נשים מתחילות איתם - כל ההומואים רק יושבים ומחכים לשלוח להם ידיים לתחת. אבל הנה, אני כאן, לבוש במיטב הבגדים מהארון הפרטי של רנה, אבל חוץ מכמה מבטים - כלום. אני מביט סביבי והאסימון נופל: אני לא העניין כאן. אנשים באו ליהנות, לרקוד, להרים, וזה מה שהם עושים. עם אנרגיות וביטחון של תייר בעיר זרה אני עושה את דרכי לרחבה בנחישות קופצנית. כאן אני לא חייב להיות אני, מי שזה לא יהיה. המלכה ביונסה שרה כאילו מגרוני, ואני מרגיש איך שכבות של מישטור גוף מתקלפות ממני. להתראות רקיעות רגליים קשוחות, שלום תנועות אגן עגולות. העיניים נעצמות.
פרק זמן לא ידוע לאחר מכן. אני עדיין ברחבה. "כפרה, הופה, פה זה לא אירופה, פה זה בלאגן, מזרח תיכון ישן", שרים הרמקולים, ואני שמח שהמוזיקה כאן מצליחה לשחרר לי מחסומים, אחד אחרי השני. פה זה בלאגן, אני חושב לעצמי, פה במסיבה ופה אצלי בראש ובלב ובגוף ובזין. אני פוקח עיניים גדולות ומגלה מולי בחור שאני מכיר. מרגול מוחלפת בביט אלקטרוני פועם וחם. אנחנו נותנים למוזיקה להצמיד אותנו זה לזה. העיניים נעצמות.
יום ה': חידת ביונסה הגדולה
אני מתעורר לבוקר של קלישאות האנגאובר. בתוך הערפל הסמיך בראש שלי צפים אינסוף סימני שאלה. באיזו שעה הגעתי הביתה אתמול? האם גם אני נמצא "על הספקטרום" שבין סטרייט לגיי? האם יכולתי ליהנות במסיבה גם בלי לשתות מלא וודקה? למה לא משמיעים יותר ביונסה במסיבות של סטרייטים? האם אני יכול להתאהב בגבר? כמה מההעדפות המיניות שלנו הן תוצר של הבניה חברתית? מה אנשים יחשבו שהם יקראו את הכתבה הזו? מה ההורים שלי יחשבו? מה האקסית שלי תחשוב? מתי הולכים שוב ל"דרעק"?
יום ו': לאהוב את עצמך
משבר. שישי בלילה, 01:00, אני בבית של ההורים שלי, הרחק מתל אביב. יושב מול קטעי טקסט שבורים שלא מצליחים לסכם באמת את התחושות והחוויות האחרונות. הדדליין קרוב מאי פעם. מה אעשה עם הכתבה המזדיינת בתחת הזאת?! למה לקחתי על עצמי את הפרויקט הדפוק הזה?
לפני שהלך לישון אבא שלי ראה שאני נאבק מול המחשב ושאל "למה אתה לא מצליח לכתוב?". "לא יודע" אני עונה, ספק בכנות ספק כדי לא לעורר שאלות שאני לא יודע איך לענות עליהן. "מה זה, הכתבה על ההומואים?" הוא שואל, ואני חושב על דיכוטומיות. על איך אנחנו חייבים להיאחז בהן כדי להצליח להתמודד עם המציאות שהיא תמיד קצת גם וגם. "כן" אני עונה, אבל חושב לעצמי שהכתבה הזו היא גם עלי.
בצהריי שבת הטקסט כמעט כאן. אני לוקח נשימה ארוכה ומביט לאחור על כל ההתרגשות, הקושי, הבלבול, הסקרנות והשמחה שהשבוע הזה זימן לי. אני מנסה לחשוב על עצמי בגיל 14 - על כמה שברירי ומבולבל הייתי, כמה מפוחד, כמה בודד, כמה אבוד - וכל זה בתור נער די נורמטיבי ומוגן, עם משפחה תומכת. עכשיו אני מדמיין את עצמי כגיי באותו גיל, על כמה קשה היה לי להתמודד עם הדבר הגולמי והטבעי הזה, על האומץ שהיה נדרש ממני. בדיעבד, השבוע הזה היה כיף בסך הכל, צעיר וחופשי ובלייני, אבל עכשיו אני חושב על כל ההומואים שהכרתי בימים האחרונים וכולם נראים לי פתאום קצת גיבורים. הכתבה הזו היא בשבילכם, שבוע גאווה שמח, אני אוהב אתכם. וגם את עצמי. נשמע כמו קלישאה שאני יכול לחיות איתה.