ג'ניפר קים רק העלתה סטורי קטן עם אחיה בארוחת שישי, והמוח הקולקטיבי של כל קהילת עוקביה קרס ונאלץ לעבור איתחול. לסיפורה של מעצבת האופנה ואחת ממובילות קהילת הטרנסג'נדריות נכנס פתאום איש שעל פניו הגיע מסיפור אחר לחלוטין: הזמר ראובן "המלאך" שמעון, מהוותיקים והמוערכים בעולם המוזיקה המזרחית. "העליתי סטורי הכי תמים, באמת הכי תמים, ולא האמנתי לתגובה. כולה הראיתי את אח שלי בחטף, אפילו לא שמתי על זה דגש", היא מספרת בשעשוע. "ההודעות שלי קרסו, 'הלם הלם הלם', 'את אחות של ראובן המלאך?', הרגשתי סוג של יציאה מהארון, כאילו חשפו עלי איזה מידע שהסתרתי כל החיים".
ג'ניפר קים היא אחותו של ראובן המלאך. לחלק מאיתנו זה עשוי להישמע כמו עלילת משנה גנוזה מהסדרה "הבורר", אבל בעולמות שלהם מדובר בקרוס-אובר מרעיש. ג'ניפר הייתה מחלוצות הקהילה כשבתחילת שנות האלפיים החלה את תהליך ההתאמה המגדרית כבר בגיל חמש עשרה וחצי, וסללה את הדרך לשינוי ביחס לבני נוער טרנסג'נדרים; ראובן שומר כבר יותר מעשרים שנה על מעמדו כאחד מזמרי הנשמה העקביים והאהובים שפועלים מחוץ למיינסטרים. היא טרנסג'נדרית מכוסה קעקועים, הוא זמר מזרחית. מפתה לחפש התנגשות עולמות שגרמה לשניהם להסתיר את הקרבה המשפחתית, אבל האמת, לטענתם, טריוויאלית בהרבה. או כמו שראובן מסביר בפשטות: "אף פעם לא ייחסנו לזה יותר מדי חשיבות. לא חשבנו על זה".
ג'ניפר: "לא חשבתי שזה אישיו, רק עכשיו אני מגלה שזה מעניין אנשים. אנחנו חיים בעולמות כל כך שונים. הוא מוכר בתחומו, אני מוכרת בתחומי, ומעולם לא דיברנו אחד על השנייה. הוא זמר מזרחית אבל מהז'אנר הכבד, וזה תמיד הסטריאוטיפ שאם הוא זמר מזרחי אז זה הפריפריה, סביבה לא מקבלת. מדמיינים איזו התנגשות עם העולם שאני באה ממנו, מעצבת אופנה, טרנסית, תל אביבית. אבל במציאות אנחנו דוגמה ומופת למשפחה תומכת".
ראובן: "ג'ניפר היא הדם שלי, מתי שהיא תצטרך עזרה אני שם, מתי שאני אצטרך עזרה היא שם. ככה חונכנו".
בין שניהם, דווקא ג'ניפר היא זאת שנמנעה מהדגשת הקשר המשפחתי: "לא יודעת אם התביישתי, אבל ניסיתי להתרחק מהעולם הזה. כשאמרו לי, 'אומרים שאת אחות של ראובן המלאך', הרבה פעמים הייתי אומרת, 'לא, זאת טרנסית אחרת שהיא גם עם קעקועים'. לא חשבתי שזה משהו שצריך להבליט. הייתי מרוכזת בעצמי, דיברתי על עצמי. לא רציתי לשייך את עצמי למקום הזה. היום הגעתי לנקודה שאני עומדת בזכות עצמי ולא הייתי צריכה להשתמש בקלפים האלה. יש לי את הקהל שלי, לראובן יש את הקהל שלו. גם מעבר לקהל, יש לי את העסק שלי, יש לי את השם שלי, אני סיימתי את התהליך שלי ואני חיה את החיים שלי".
אחרי שהעלתה את הסטורי מהארוחה המשפחתית, היא גילתה להפתעתה שב-2020 המעגלים שלהם כבר לא כל כך רחוקים: "כל העוקבים שלי, כולם בלי יוצא מן הכלל מכירים אותו".
ואנשים מעולם המוזיקה המזרחית הכירו את ג'ניפר?
ראובן: "מה זה הכירו, התחילו איתה. הם לא ידעו שזאת אחותי. ואז אנחנו מדברים, תוך כדי שיחה אני אומר 'אתה יודע שזאת אחותי'. הוא אומר 'אני לא מאמין לך, תעשה וידאו, אני רוצה לראות'. הם לא מאמינים. אני מדבר איתך על אנשים מפורסמים".
ג'ניפר: "זה תמיד מתחיל בשיחה על טרנסיות, ואז 'אה, אחות שלי זאת ג'ניפר'. הם בשוק, תמיד שוק. הוא מתקשר אלי בשתיים בלילה, וידאו, אני כזה 'מה עכשיו ראובן?'. 'אני פה עם חבר, הם לא מאמינים שג'ניפר קים זאת אחות שלי'".
ראובן: "אני מתקשר ועושה לה 'ג'ני מה שלומך, מה העניינים'. היא עונה 'אה, עכשיו את מי אתה רוצה להראות לי?'".
אז אולי העולמות שלכם לא כל כך רחוקים?
ראובן: "אני לא רואה את הצד שלהם כצד שלא קשור אלינו, להפך. כשבאתי להופיע בבית רומנו, לא האמנתי שהם שרים את השירים שלי, אלפיים איש שרים. אז זה מראה לך שהפער לא גדול".
ג'ניפר: "היפסטריות מתות על מזרחית".
ראובן: "היה פעם מועדון של החברים שלך בפלורנטין, חמיסה, איך קראו לזה?".
ג'ניפר: "אריסה, ליין מסיבות".
ראובן: "כן, עומר אדם הופיע לפנינו ואז אני באתי להופיע. הייתי בשוק, הם יודעים את המילים של שירים שאני בעצמי לא זוכר".
"לא מתחבר לאנשים שאני וג'ני ככה", ראובן מספר בחיוך על תגובת הסביבה, אבל בתוך המשפחה הפער שאנחנו מתארים בדמיוננו מעולם לא היה קיים: "תמיד קיבלתי אותה. אנחנו גאים בה ואנחנו תמיד שם בשבילה כמו שהיא שם בשבילנו. אם אני אגיד לה עכשיו 'אני לא רוצה אותך ולא אוהב אותך ולא בא לי לקבל אותך', זה יעזור לי? הרי זה הדם שלי, היא חלק מאיתנו, היא גדלה איתנו. לא משנה מה היא הייתה לפני, משנה רק מה היא היום, אם טוב לה".
ג'ניפר: "ראובן היה בין הראשונים שתמכו. 15 שנה אחורה, שנת 2005, אני הייתי בת 15 וחצי, התחלתי את התהליך שלי, עוד בוסר. הוא היה מופיע ב'ארצנו' ואני הייתי יוצאת לווקס שזה מועדון ליד, הכי גייז. הייתי בת 15, ילד מחופש, הוא לוקח אותי לווקס וממשיך לארצנו. תבין את הרמה".
ראובן: "ג'ניפר והחברות שלה היו באות ל'ארצנו', 10-15 בנות, והן היו עושות יותר שמח מהקהל שלי. המועדון היה הפוך".
אחים גברים
בין ראובן וג'ניפר מפרידות 16 שנים, הוא הבכור מבין שישה אחים והיא בת הזקונים. הוא נולד באוזבקיסטן עם אחותם אסיה ואחיהם מני חן, שמצטרף לראיון לתמוך באחיו ואחותו. ג'ניפר ושני אחים נוספים, מיכאל ואיציק, נולדו אחרי שההורים עלו לארץ. הם גדלו בשכונת שפירא בתל אביב, וג'ניפר מתגוררת בשכונה גם היום, מטרים ספורים מבית הספר היסודי שבו למדה. "תמיד מציגים בתקשורת את דרום תל אביב כשכונות מצוקה בגלל מה שקורה בשנים האחרונות עם המהגרים", היא אומרת, "אבל כשאני גדלתי פה, זאת הייתה שכונה רגילה. לא היה עוני פה כמו שמתארים".
בתגובה לתיאור הוורוד, מני מתערב: "שכונה של עולים, כל הבתים צריפים, פרימיטיבית מאוד, יוונים, טורקים, בוכרים. היה ספסל של זקנות שהיינו קוראים לו ספסל הכוסיות, כל היום יושבות ומדברות על כל השכונה. תמיד היינו מנהיגי שכונה פה, היית פעם אומר בשכונת שפירא ראובן ומני, היו עושים פיפי בתחתונים, היינו שולטים פה בשכונה".
ראובן: "היינו בעייתיים, הולכים מכות".
ומה עם ג'ניפר?
ג'ניפר: "תקשיב, לא הייתי ילד שמשחק כדורגל וסטנגות בשכונה".
ראובן: "יום אחד שמנו אותה בשער, קיבלה מכה, 'איי אני הולך לאמא'. היא נולדה ככה, אנחנו ידענו שיש שם משהו".
מנין: "היא נולדה עם בובות ביד".
ג'ניפר: "היו לי בובות ברבי, בחיים לא מנעו ממני לשחק בבובות. הם היו בעייתיים, אני הייתי ילדה בצמר גפן, הייתי עדינה".
ראובן: "ידענו שמשהו שונה. אני לא אשכח את זה, אני אמרתי לאמא שמשהו שונה, היא אמרה לי, 'זה יבוא לבד, לא לגעת, אל תגידו לה'. אבא שלי גם אמר. ברגע שאתה אומר לבן אדם אל תעשה הוא יעשה בפרנציפ. אל תגעו לה בבובות, כשימאס לה היא תעבור לכדורגל. איזה נמאס...".
ג'ניפר: "אמא שלי תמיד אמרה שהיא ראתה אותי כמו ספר פתוח, היא ידעה שאני אהיה מעצבת אופנה, ידעה שאני אהיה אישה. תמיד ציירתי, וכל מה שציירתי, הייתי תופרת על הבובות שלי, וזה מה שאני עושה היום, מעצבת אופנה".
אז במשפחה תמיד ידעו?
ג'ניפר: "לא הייתה לי יציאה מהארון, תמיד מספרים שעומדים מול המשפחה ואומרים להם 'אמא אבא אני טרנסית, אני הומו. לא היה לי את זה, זה תמיד היה מאוד ברור. בגיל 15 אמרתי להם 'טוב, אני מתחילה את התהליך שלי'. אמא שלי שאלה אם אני בטוחה כי זה מוקדם, אמרתי שאני בטוחה במאה אחוז, ובגיל 17 היא מימנה לי את ניתוח החזה הראשון שעשיתי. היא הייתה צריכה גם לחתום ולהתלוות אלי כי הייתי קטינה. תאילנד, חודש שלם היא הייתה איתי. זה היה טבעי לכולם".
ראובן: "היא נולדה בת בגוף של בן, פשוטו כמשמעו. כשנולד לך ילד כזה, אתה רואה איך הוא גדל, לא מעניין אותו כדורגל, אז מה, תזרוק אותו? תשנה אותו למשהו שהוא לא?".
כל האחים הרגישו ככה?
ג'ניפר: "האחים שקרובים אלי בגיל, מיכאל ואיציק, היו מציקים לי כל הזמן, 'יא הומו, אנחנו אחים גברים ואתה הומו'. כשהתחלתי את התהליך אז האחים הגדולים, אסיה מני וראובן מאוד גוננו וקיבלו ותמכו. השניים שנולדו איתי בארץ לא קיבלו את זה בהתחלה, היה להם מאוד קשה".
ראובן: "הלכתי מכות עם האחים הקטנים שלי בגללה".
ג'ניפר: "היה שלב שהתחלנו לגדף אחת את השני, אני ואחי מיכאל, ואז מיכאל הרים עלי יד וכשהוא הרים עלי יד ראובן כבר ממש קפץ. היה בלגן מטורף, והוא אמר לו שלא משנה מה קורה, אתה לא מרים יד בחיים".
ומה עם האחים היום?
ג'ניפר: "אני ומיכאל לא דיברנו עד לפני שנתיים, הוא היחיד שלא דיברתי איתו, היה לנו נתק של 12 שנה. ולפני שנתיים חווינו משבר משפחתי והיינו צריכים להתלכד כולנו וככה כל המתח התפורר. היום כולם בסדר עם כולם".
עד הילדים
כשג'ניפר הייתה בת 12, ההורים מכרו את הבית בשכונת שפירא ועברו לאשדוד. היא התקשתה להתמודד עם הסביבה החדשה: "תחשוב שאני ילדה שגדלה עד גיל 12 בתל אביב. לקחו אותי לאשדוד, ילד נשי, עדין, לא הסתדרתי שם. שנייה אחרי בית ספר, או שראובן היה מקפיץ אותי לתל אביב או שהייתי לוקחת אוטובוס והייתי ישנה אצל מני או אצל חברים. ואז אבא שלי חלה, אמא שלי היתה איתו בבתי חולים ואני כבר עברתי לגור אצל מני בתל אביב. בגלל זה גם לא סיימתי תיכון".
מני: "היא גרה אצלי. הייתי סוג של אבא, כי אבא נפטר והיא החליטה לעשות את השינוי. אני אפילו זוכר שיחה אישית שלי ושלה בארבע עיניים. אמרתי לה, 'תסתכלי רק על עצמך, לכי קדימה ואל תשימי לב לשום דבר מסביב'".
היא החלה את התהליך שנה אחרי שאביהם נפטר, אבל בניגוד לרושם שראובן ומני זוכרים מאביהם הקשוח ("סובייטי"), ג'ניפר מספרת על חוויה שונה: "אבא שלי ראה אותי משחקת עם בובות, הוא בחיים לא העיר לי על זה. פעם אחת הוא שאל אותי, 'זה של בנות, למה אתה משחק עם זה', ופה זה נגמר".
היה לו חשש מהדרך שתלכי בה?
ג'ניפר: "אבא שלי היה נהג מונית, כנהג מונית הוא רואה הכל, הוא היה רואה מה זה נשים טרנסיות. אמא שלי סיפרה לי שכמה זמן לפני שהוא מת הוא אמר לה שאני הולכת לבחור בדרך חיים שהיא מאוד בעייתית, ושתשמור עלי כמו שהיא שומרת על העיניים שלה כי אחרת אני אגיע למצבים בחיים שלי, כמו שאישה טרנסית מגיעה. שתקבל ותחבק את זה כי אחרת היא תאבד אותי. אני חושבת שזה היה הפחד שלו, שאני אחיה את המעגל הסטריאוטיפי של נשים טרנסיות בזנות ובלי משפחה ובלי תכלית לחיים. אבל אם הוא היה חי היום והיה רואה אותי...".
ראובן: "אני חושב שהוא היה משלים עם זה".
הוטרדתם ממה שיגידו במשפחה המורחבת?
ג'ניפר: "כשעשיתי את ניתוח החזה הראשון שלי, בן דוד של אבא שלי נכנס לבית, אני עם התחבושות, שוכבת אצל אמא שלי בבית ומחלימה. הוא מסתכל עלי ואומר לאמא שלי, 'איך נתת לו לעשות דבר כזה, גועל נפש, ואת מעודדת את זה'. היא קמה, פתחה את הדלת, אמרה לו ברוסית, 'צא לי מהבית, לפה אתה לא נכנס יותר, עד הילדים שלי'. הוא אמר לה 'מה, אם בעלך היה חי, איך את מדברת אלי'. כי אישה לא צריכה לדבר ככה אצל הבוכרים, היא צריכה לכבד את בן דוד של בעלה שהרגע נפטר. היא פשוט גלגלה אותו מהבית, 'עד הילדים'. זה מה שנותן לך את הביטחון לאורך כל החיים שלך, שלא חשוב מה יגידו ולא חשוב מה זה, יש לי משפחה שאני מקובלת בה ואני אהובה בה".
ראובן: "כל מי שסביבה אוהב אותה, מחבק אותה, אי אפשר לא לאהוב אותה. הילדים שלי אומרים תזמין את ג'ני לארוחת ערב, כי הם נהנים איתה. הילדה שלי בת 12 חולה עליה. כשהיו עדן (יוחנן) ותאלין (אבו חנא) באח הגדול אמרתי לה 'אלה חברות של ג'ני' והיא שאלה 'מה באמת אבא?'".
אתה מכיר אותן?
ראובן: "בטח, הן היו באות אלינו הביתה, אני מכיר את עדן עוד מתחילת התהליך שלה. הן היו באות בערב שבת, אמא הייתה אומרת 'ג'ני באה עם חברות', הייתי אומר לאשתי 'יאללה נוסעים לאמא', כי זה ערב שמי שיושב איתן פשוט נהנה, זה משהו מטורף. מה זה צחוקים, ברמות".
בדומה למשפחה הענפה שבה גדלו, לראובן בעצמו יש עשרה ילדים משתי מערכות יחסים, או כמו שג'ניפר אומרת, "ראובן נותן עבודה. אנחנו תמיד צוחקים עליו שאנחנו מכירים עשרה ילדים, אנחנו מניחים שיש עוד עשרה שאנחנו לא מכירים". ראובן צוחק, "לא לא, זה כבר לא... אלה כבר תאונות עבודה".
את גם חושבת על ילדים?
ג'ניפר: "הם כבר כולם עם ילדים וכן, אני גם רוצה להיות אמא. אני אגיד לך משהו שציער אותי בהקשר הזה. פעם אחת ישבנו אצל אמא שלי בבית, אז אמרתי שאני רוצה לאמץ וראובן קפץ ואמר 'אבל ילד שהוא לא שלך, הוא לא שלך'. זה משהו שמאוד הציק לי".
ראובן: "כשזה יקרה, הוא יהיה כמו כל אחד מהאחיינים, זה אני יכול להגיד לך".
ג'ניפר: "כי עברת תהליך בשנים האחרונות, בהתחלה זה נראה לכם מאוד מוזר שאני אאמץ ילד. כשעשיתי את הניתוח, אמא שלי אמרה לי להקפיא זרע, 'תעשי ילד שהוא שלך'. אמרתי לה שאני לא מעוניינת, אני לא רוצה קשר לעבר. אני רוצה שהילד יבוא ממקום נייטרלי".
ראובן: "אם את רוצה לאמץ ילד, בואי קחי, יש לי שישה בבית עכשיו, קחי שלושה. תגדלי אותם".
ג'ניפר: "יחסוך לי חצי מיליון".
כל משבר, כל דבר שהייתי צריכה, הם שם
רוב הראיון מני משתדל לא להתערב ורק תומך מהצד באחיו ובאחותו, כמו שעשה כל החיים. הוא דמות מרכזית בעדה הבוכרית, כותב בעיתון הקהילה "מנורה", לאתר "בוכרים.קום" והקים את "רדיו ב.ב. ווסטוק", תחנת הרדיו הראשונה של הקהילה הבוכרית היהודית. בדיוק כמו ראובן, כשזה נוגע לג'ניפר, הוא לא חושש לפגוע במעמדו בקהילה המסורתית: "אני תמיד מפרגן לה באינסטגרם. בפעם הראשונה שפרגנתי לה זה היה על תמונה יחסית חשופה שהיא העלתה. זה היה קשה בשביל בני העדה, 'מה אתה אח שלה? ועוד אתה מגיב, אתה לא מתבייש?'. לא, אני לא מתבייש, זאת אחותי ואני מפרגן לה".
איך התמודדת עם התגובות האלה?
"בגלל שקיבלתי את איש השנה בעדה הבוכרית בכל העולם, אני מרשה לעצמי להתבטא כדי לשנות דברים בעדה. אחרי שהגבתי לה באחת התמונות שלה, התחיל רעש רציני בעדה. רבנים התקשרו אלי, שמכבדים אותי בתור אישיות עם ראש על הכתפיים, שאלו 'מה פתאום אתה מגיב לאחת כזאת?'. אז דיברתי עליה כמעט רבע שעה ברדיו".
איך המאזינים המסורתיים קיבלו את זה?
"לא אכפת לי, זאת אחותי, זה דם שלי ואני אתן את הנשמה שלי בשביל אחותי".
זה הביא לשינוי?
"אתה יודע מה ההישג שלי? התקשרה אלי אמא אחת לפני שבועיים, בכתה לי בטלפון ואמרה לי, 'בזכותך בעלי חיבק את הבן שלי פעם ראשונה אחרי עשר שנים'. זה היה בשבילי וואו, עשיתי את זה".
מני סובל רוב חייו ממחלת כליות ומטופל בדיאליזה כבר יותר מעשרים שנה. לדבריו, המחלה שלו עזרה למשפחה לקבל את ג'ניפר ולא להרחיק אותה: "אני 25 שנה חולה דיאליזה, עושה דיאליזה 3 פעמים בשבוע, וחוויתי ארבע פעמים מוות קליני, זה לעלות למעלה, חמש דקות, לפגוש את סבא ופעם שניה לפגוש את אבא שלי כשהוא כבר נפטר, ולחזור. מבחינת המשפחה, המשקל של בן שהפך לבת, אין מה להשוות למשקל של בן שכמעט איבדו אותו כמה פעמים. אז במקום לדחוק אותו ולהפסיד גם אותו, עדיף שאת שניהם לא נאבד".
זה תמיד נכון.
"גם בעולם התחתון יש להרבה קרימינלים גדולים במדינה שלנו, ראשי משפחות, יש להם ילד כזה או ילדה כזאת. אני מכיר מישהו שהיה קרוב אלי שהבן שלו היה כזה, והוא ראש משפחה ואין מה לעשות, זה מה יש והוא מקבל. ואני אגיד לך משהו, בזכות האדם הזה, בגלל שהוא קיבל את הבן שלו ועשה לי הרצאה כשג'ני החליטה לעשות את השינוי, אני קיימתי עם ג'ני את השיחה הראשונה שלנו לגבי הנושא הזה".
ג'ניפר: "אני לא אשכח את השיחה הזאת, לקחת אותי לסיבוב וסיפרת לי שידידה שלך מהדיאליזה שהיא טרנסית ועושה דיאליזות, שההורמונים והתהליך הזה, שזה נורא מסוכן".
מני: "אותה אחת, בגלל המשפחה שלא קיבלה אותה, היא ירדה לסמים וכחולת דיאליזה היא נפטרה".
ג'ניפר: "אני אומרת בפה מלא שבגלל שיש לי משפחה אוהבת ותומכת ומחבקת, אני חיה חיים כאלה. למשפחה יש פקטור מאוד חשוב בשינוי מין. אני גרה ליד התחנה המרכזית, אני רואה בנות שאני מכירה שנים והיום אין להן כלום, הן נרקומניות, דרות רחוב. מבחינתי זאת תוצאה של משפחה לא תומכת. אם אני עכשיו אמא שמגדלת ילד ואני רואה את כל הסיפורים שמציגים על טרנסיות שנמצאות ברחוב, לא הייתי רוצה שהילד שלי יהיה כזה. אבל למה שלא יראו מישהי שכן מצליחה, מישהי שכן באה ממשפחה תומכת?".
כמו המשפחה שלך?
"אני קמה כל בוקר ואני מודה לאלוהים שאני נמצאת במקום שאני נמצאת בו, שאני באה ממשפחה שכל משבר, כל דבר שהייתי צריכה, הם היו שם. האחים שלי שם. אני עושה ניתוח, אמא שלי שם. עשיתי תאונת דרכים עם הקטנוע לפני שלוש שנים, מישהו ריסק לי את הרגל, פלטינות ברגליים. במשך חצי שנה של שיקום הייתי אצל אמא שלי בבית. זה מאוד מקל כשיש לך את התמיכה הזאת. אמא שלי חינכה אותנו תמיד, לא חשוב מה יגידו לך ולא חשוב כמה ינסו להשפיל ולהוריד אותך, אתה תמיד תהיה עם האף למעלה, תדע שאתה הכי טוב מכולם. זה יהיר, אבל ככה חונכנו".
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: ישראל רחמני | איפור: ניב דהאן | שיער: אור לוי אור