*אזהרה טריגר: הכתבה הבאה מכילה תיאורים קשים וגרפיים של אלימות מינית*
ארבע שנים חלפו מאז פרצה תנועת המחאה me too, שצמחה למהפכה עולמית נגד הטרדות ותקיפות מיניות. בשנה האחרונה, יותר ויותר גברים אמיצים בכל רחבי העולם שוברים את השתיקה וחושפים באומץ רב סיפורים קשים על הפגיעות המיניות שעברו, הטראומות הנפשיות והשיקום הארוך.
כאן בישראל, יזמו הפעילות החברתיות כרמן אלמקייס-עמוס וספיר סלוצקר-עמראן את פרוייקט MENTOO, לזכרו של יונתן היילו ז"ל, למענו נאבקו במשך שנים רבות. מטרת הפרויקט, המאפשר לגברים לדווח בדיסקרטיות על מקרי תקיפה ואלימות מינית שחוו, היא העלאת מודעות לתקיפות מיניות גם בקרב גברים.
"זה התחיל בטפטופים ולאט לאט הבנו שמתחיל גשם של קורבנות", הן כתבו בהודעה לכלי התקשורת. "גברים שעברו הטרדות ותקיפות מתחילים לדבר על הטראומה, הכאב, הפחד, על הבושה לדבר, על הקושי לחלוק וגם על חלקה של הקהילה והחברה - להקשיב, להכיל ולהבין שגם גברים מותקפים".
נכון לעכשיו, יותר מ-100 קורבנות תקיפה מינית מסרו את עדותם באתר הייעודי שהושק לפני כחודשיים. "חלק מהגברים שפנו אלינו מספרים על כך שהותקפו מינית על ידי גברים, וחלק מספרים שהותקפו על ידי נשים, בזמן שהיו קטינים", מספרת עורכת הדין סלוצקר עמרן. "חשוב לנו שגברים ירגישו שהם יכולים לספר, גם להם יש לגיטימציה לדבר על ההטרדות שעברו בדיוק כמו לנשים. זה לא משנה אם מדובר בגבר או אישה - מי שחווה הטרדה יכול לדבר ואנחנו כאן כדי להקשיב ולתמוך".
ב-2013 יזמו אלמקייס-עמוס וסלוצקר-עמרן קמפיין לשחרורו של יונתן היילו ז"ל, שהורשע בהריגת ירון איילין, אסיר משוחרר שתקף אותו מינית וסחט ממנו כספים. על היילו נגזרו 12 שנות מאסר. "מתחילת הפרשה היה ברור כי ההתגלגלות המשפטית והתגובה הציבורית להריגה נבעו אך ורק מכך שמדובר בגבר שהותקף מינית", מוסיפה סלוצקר-עמרן. "הציפיה הציבורית מגבר זה שהוא צריך להיות חזק ולהגן על עצמו, ואם הותקף אז לברוח, להתגונן או להתלונן. אנחנו רוצות להגיד לגברים שהמי-טו גם עליהם. גם הם חיים בתוך המציאות הזו וגם הם יכולים לדבר".
אחרי מותו הטרגי של יונתן היילו, הגיעו לתמוך במשפחתו גברים מכל הארץ שסיפרו שגם הוטרדו, וגם הם מתביישים לדבר. "ואני אומרת - זה לא אמור להיות ככה", אמרה סלוצקר-עמרן. "לא נחשפות עדויות של גברים מוטרדים לא כי זה לא קורה, אלא כי הם מרגישים שהם לא יכולים לדבר, וגם אם הם ידברו, הם חוששים מהתוצאה".
בין הגברים האמיצים שהחליטו לספר את הסיפור שלהם ולחשוף את פניהם הם נדב וינוקור, ליאור מוגרבי ומיכאל ויינגרטן. את מיכאל תקף המורה לספורט בבית הספר היסודי, נדב עבר אונס אלים כשהיה בחופשה משפחתית בארצות הברית, וליאור נאנס בעת ששהה בבסיס הצבאי בו שירת. מבין שלושתם, ליאור היחיד שהתלונן בזמן אמת, אך לאחר מכן הוחלט להשעות אותו מהבסיס ואת האנס - להשאיר בתפקידו. עכשיו, שלושתם החליטו להיחשף לראשונה ולשתף באופן גלוי וחסר פילטרים את הפצע הכואב ביותר.
נדב וינוקור, בן 19: "חוסר האונים הזה גרם לי לקפוא"
"בגיל 16 טסתי לארצות הברית וישנתי אצל בני משפחה בשיקגו. באחד הלילות נכנסתי לגריינדר והופיע לי בחור חמוד. הוא כתב שהוא בן 18 והיה נראה די הטעם שלי. דיברנו קצת וקבענו שניפגש אצלו. הגעתי אליו וראיתי שהוא לא נראה כמו הבחור מהתמונות. הוא היה מבוגר בהרבה ונראה שונה לגמרי מהבחור איתו התכתבתי.
"לקח לי זמן להבין מה עומד מולי. הבנתי שאני לא רוצה להעביר את הלילה שלי איתו ואמרתי לו שאני רוצה ללכת. הוא לחץ עלי להישאר, אבל התנצלתי ואמרתי שאני לא יכול. באותו רגע, הוא תפס אותי בידיים, הפעיל עלי את כל הכוח שלו ואנס אותי. בהתחלה ניסיתי להתנגד, אבל הוא היה חזק ממני בהרבה. ביקשתי ממנו שיפסיק, אבל הוא לא שחרר.
"חוסר האונים הזה גרם לי לקפוא. לא זזתי, הבנתי שהוא חזק ממני בהרבה ואין לי ברירה, אלא לתת לו לגמור ולבחור משם. וזה מה שעשיתי. חיכיתי, הוא גמר, התלבשתי ורצתי לדירה של המשפחה שלי. אני זוכר שנכנסתי למקלחת ופשוט גירדתי מעצמי את כל מה שאפשר. הרגשתי שאני צריך לנקות את עצמי. זאת הייתה מקלחת ארוכה ועברו לי הרבה מחשבות. אמרתי לעצמי שעברתי את זה ועכשיו צריך לשכוח ולתת לזמן לעשות את שלו. הרגשתי שאני יכול לתת לאירוע הזה פשוט לעבור. זה לא עבר.
"שלוש שנים עברו מאז הלילה ההוא ואני עדיין לא מצליח להשתחרר ממנו. כשחזרתי מארצות הברית הרגשתי לא רק גועל ובושה אלא גם אשמה. אשם על זה שלא התלוננתי, על זה שלא סיפרתי לאף אחד. מבפנים הייתי שבור ולא יכולתי לספר למשפחה, אני מרגיש שזו הייתה הטעות שלי. הלוואי והייתי יכול לחזור אחורה ולהתלונן. בגלל שזה קרה בארצות הברית ועברו כמה שנים מאז כבר אין לי איך לעשות את זה. על זה אני מרגיש אשם.
"ארבעה חודשים אחרי שחזרתי לישראל לא יכולתי להסתיר עוד את התחושות שלי וסיפרתי למשפחה שלי את כל מה שקרה. זכיתי במשפחה מדהימה. הם האמינו לי והיו שם בשבילי. התחלתי טיפול פסיכולוגי והרגשתי עטוף רגשית מכל כיוון. היום, בזכות התמיכה שקיבלתי, אני מבין שאין לי מה להסתיר. אני לא אשם, אני לא כועס ואני צריך לעבור הלאה.
"את השיר 'איך ממשיכים הלאה?' כתבתי כמה חודשים אחרי האונס. הוא מדבר על התחושות תוך כדי האירוע, על התסכול, האשמה וההתמודדות. שנה אחרי האונס הוספתי חלק נוסף לשיר, בו העמקתי בקבלה, בהבנה ובהתקדמות. לא סתם בחרתי להקליט את השיר, אני מרגיש שיש לי שליחות. להרבה גברים לא מאמינים שהם עברו תקיפות מיניות והנושא צריך לקבל יותר מודעות. זה שגבר עובר אונס, מתלונן על אונס ומספר את הסיפור שלו לא אמור להוריד מהגבריות שלו".
מיכאל ויינגרטן, בן 29: "האסימון נפל רק בגיל 11"
"זה התחיל בכיתה ג'. עברתי לבית ספר יסודי חדש. כבר בשנה הראשונה המורה לספורט התחיל להתקרב אלי והתייחס אלי כמו לאח קטן. הוא היה הכל בשבילי. הוא לימד אותי לרכוב על אופניים, עזר לי בלימודים, לקח אותי לבלות אחרי בית הספר וביליתי איתו זמן רב מאוד. הייתי שבוי מוחלט בקסמו. אהבתי אותו אהבה עזה של ילד למבוגר, אהבה של בן לאב, של אח לאחיו הגדול. תמימה, טהורה, ושונה מכל אהבה של מבוגרים. במשך השנים הוא ניצל את האהבה הזאת. הוא ניצל אותי.
"לפעמים הוא היה נוגע בי יותר משצריך, כמו עיסויים או נגיעות בפנים הירך. לפעמים הייתי מגיע אליו הביתה ולפעמים הוא אלי. הוא היה נשכב עלי ומתחכך בי. פעם אחת הלכנו לראות סרט בקולנוע והוא הכניס לי יד לתוך התחתונים ושפשף את איבר המין שלי. הייתי בן 11. אני יודע שהיו עוד הרבה דברים ששכחתי או הדחקתי. אבל הייתי תמים ורציתי לראות רק את הטוב. לא חשבתי שמשהו לא בסדר, אבל אני זוכר שלעיתים הרגשתי לא בנוח, אבל לא יותר מזה
"בחופש הגדול שבין כיתה ו' ל-ז', הייתי עוזר מדריך בקייטנה של בית הספר והוא היה המדריך הראשי. אחת הפעילויות הייתה של 'יום הפוך' - באים לבית הספר בלילה, מספרים צ'יזבטים, א"ש לילה, וישנים בבית הספר. היינו אמורים לישון באחת הכיתות עם עוזר מדריך נוסף, שלא נשאר בסוף. נשארנו המורה ואני באותו חדר לבד. הוא נשכב לידי, חיבק אותי, הוריד את הבגדים שלי ונגע בי. ואז בכיתי. האסימון נפל, פעם ראשונה, אחרי כל השנים האלה. הוא שאל אם אני רוצה שהוא יפסיק. אמרתי לו שכן.
"יצאתי והתקשרתי להורים שלי בוכה וביקשתי שיבואו לקחת אותי. לא סיפרתי להם מה שקרה, אבל בסוף החלטתי להישאר. הוא שאל אותי אם אני בסדר, הוא שאל אם נעים לי שעומד לי. הייתי מבולבל ולא הצלחתי לדבר. במילים שלו, הוא הסביר לי שהוא פדופיל. "שואלים אותי הרבה פעמים איך אין לי חברה", הוא אמר לי. "אני בחור נחמד, חביב ומקסים. אני תמיד אומר כי התשוקה שלי לעבודה, לילדים, היא כל כך גדולה וממלאת שאין לי מקום לעוד משהו".
"באותו קיץ הוא ירד מהארץ ועבר לאנגליה. בחג הפסח שלאחריו הוא הגיע לביקור, התקשר והציע שיבוא לבקר. אמרתי לו שאני לא רוצה לראות אותו יותר וסיפרתי לאמא שלי כל מה שקרה. משם, הדרך לפסיכולוג הייתה קצרה. נכנסתי לטיפול פסיכולוגי, סיפרתי להורים שלי כל מה שעבר עלי וסירבתי להגיש תלונה במשטרה. אחרי שנה גם הפסקתי ללכת לטיפול. חשבתי שאני בסדר.
"הטראומות התחילו לצוץ מחדש בצבא. בטירונות הייתה לנו הרצאה על הטרדות מיניות, במהלכה הרגשתי כאילו מישהו בעט לי בבטן. רק בשנה האחרונה לשירות התחלתי להיפגש עם קב"ן ובהמשך עם פסיכולוג. לפני כשנתיים החלטתי להגיש תלונה, 15 שנים אחרי מה שקרה. חוק התיישנות במקרים כאלה תקף עשר שנים מאז שמלאו לקטין 18, ואם זה לא היה קורה אז, זה לא היה קורה אף פעם.
"הגשת התלונה הייתה מזעזעת, העבירו אותי בין חוקרים והיה נראה שאף אחד לא רוצה לטפל בסיפור שלי. החוקר שאל אותי שאלות אישיות, בזמן שדלת החדר פתוחה וכל אחד יכול לשמוע. הרגשתי שמזלזלים בי ומאז הגשת התלונה לא שמעתי מהחוקרים".
ליאור מוגמי, בן 30: "בחקירות הייתי צריך להתעמת עם האנס"
"במהלך השירות הצבאי יצאתי מהארון ולאחר מכן שמתי לב שאחד החיילים בגדוד מסתכל עלי יותר מכולם, אז גם התחילו ההטרדות. הוא היה נכנס לחדר שלי בלילה ונוגע לי באיבר המין, לפעמים הוא היה לוקח את היד שלי בכוח ומניח אותה על איבר המין שלו. בכל פעם ביקשתי שיפסיק, ביקשתי שיעזוב אותי.
"הוא היה בחור די קטן, אבל חזק ממני בהרבה. לילה אחד, הרגשתי את היד שלו על איבר המין שלי וכשפתחתי את העיניים ראיתי שהוא ערום. קפאתי מרוב בהלה, רק רציתי שזה יגמר. כמה ימים לאחר מכן, זה קרה שוב. ביקשתי ממנו שיפסיק, אבל זה רק גרם לו לעשות את זה יותר. במשך חודש שלם, כל כמה ימים, הוא היה אונס אותי והולך.
"החלטתי להתגבר על הבושה והגשתי תלונה לקצין בכיר, בעקבותיה הוא ערך שיחה אותו בחור ואמר כי "טיפל בעניין". בפועל, המצב נשאר אותו דבר. הגשתי תלונה במצ"ח, הם לקחו ממנו עדות, זימנו אותי לחקירות והחליטו להשעות אותי מהבסיס לכמה ימים, בעוד שהוא נשאר ביחידה. לא הבנתי איך מענישים אותי על כך שאני נאנסתי. בחקירות, החוקרים ניסו להפיל עלי את האשמה. הם אמרו שרציתי את זה, שהתלונה לא אמיתית. הסיפור התפשט בבסיס וכולם לקחו את הצד שלו. ידעו שאני הומו, האנס אמר לכולם שהוא סטרייט, אז הצביעו עלי כאשם. עברתי חרם וחוויתי לעג. לא היה לי למי לפנות.
"באחת החקירות הייתי צריך להתעמת עם אותו אנס, העימות היה אחד האירועים הקשים בחיי. התרסקתי נפשית, בכיתי והתפרקתי. בשיא העימות בחרתי מהחדר לשירותים ואיימתי לשים קץ לחיי. הרגשתי שאני פשוט לא מסוגל. באותו רגע ביקשתי למשוך בחזרה את התלונה. הרגשתי שכל מה שהגיע אחרי אותו מקרה, היה לא פחות קשה מהאונס עצמו".
"אחרי החקירות הפנו אותי גורמים צבאיים לטיפול פסיכולוגי והציבו אותי בבסיס חדש, בו פתחתי דף חדש. לקראת סוף השירות הכנתי הרצאה על הטרדות מיניות וסיפרתי את הסיפור שלי. זו הייתה סגירת מעגל עבורי. כמה שנים שאני מנסה להדחיק, אבל היום, כשאני בסביבה תומכת, אני מרגיש שאני צריך לדבר. לא רק נשים עוברות אלימות מינית, אלא גם גברים".
למילוי טופס למתן עדות בסודיות מוחלטת
לעמוד הפייסבוק של "שוברות קירות"
קו הקשב “יש עם מי לדבר” של האגודה למען הלהט”ב – פועל בימים א’-ה’ ומוצ״ש בשעות 19:30-22:30, בטלפון: 03-6205591 או באפליקציית וואטסאפ (whatsapp) במספר: 058-6205591