באפריל 2008 ישב יונתן מול הטלוויזיה וצפה בתוכניתה של אופרה ווינפרי. על הספה מולה ישב תומס בייטי, גבר בהיריון מתקדם. לצדו ישבה אשתו, כשיד ימינה מונחת על בטנו העגולה של בן זוגה. בייטי, שמבחינה ביולוגית נולד כאישה, היה הטרנסג'נדר הראשון בהיסטוריה שנכנס להיריון.
מה שמבחינת מיליוני הצופים בתוכנית היה עוד סיפור אנושי מעניין, היווה מבחינת יונתן, אז בן 27, בשורה משמעותית במיוחד. גם הוא נולד כאישה, ובאותה השנה החל את התהליך לשינוי מינו הביולוגי. עד אז הוא היה בטוח שהטיפול ההורמונלי ימנע ממנו לחלוטין את האפשרות להרות ולהביא ילד לעולם. זה מה שהיה ידוע לכל הטרנסג'נדרים, ונאמר להם על ידי הרופאים.
שמונה שנים וחצי לאחר מכן, יונתן ובן זוגו דניאל הם הורים לתומר, תינוק בן שבעה חודשים. יונתן ילד את בנו בדיסקרטיות שעליה שמר בית החולים מכל משמר, והוא ודניאל פנו להתמסר לגידולו. אבל אז המדינה החליטה לקלקל.
רצו לדעת מה יש ליונתן בין הרגליים
שלא כמו הזוג בתוכנית של אופרה וינפרי, דניאל מריומה מרום (31) ויונתן מרטון מרום (35) לא רצו את החשיפה שהם זוכים לה בימים האחרונים. להפך, הם עשו הכל כדי שסיפורם לא ייוודע ברבים. רק משפחה, חברים קרובים, קולגות בעבודה וזהו. יונתן, שקיבל חופשת לידה מלאה, יצא אליה עוד במהלך ההיריון מכיוון שלא רצה למשוך מבטים אל הבטן ההולכת וגדלה.
"השתדלתי לצאת לרחוב ממש מעט ורק אם זה היה הכרחי, וכשעשיתי את זה לבשתי שכבות, קפוצ'ון ומעיל גם כשהיה חם. לא הבטתי לאנשים בפנים כי לא רציתי לראות את התגובות שלהם, ניסיתי להתנהג כאילו הכל טבעי ורגיל. כשאישה בהיריון כולם מרגישים נורא בנוח לגעת לה בבטן, לשאול למין העובר, להיכנס לחייה האישיים. על אחת כמה וכמה אני, ולא רציתי את זה".
אלא שהשבוע בני הזוג נאלצו להפר בעצמם את פרטיותם ולצאת למאבק מתוקשר: הם עתרו לבג"ץ כדי שיחייב את המדינה לרשום את שניהם כאבות לבנם, באמצעות עורכי דינם דניאלה יעקובי וחגי קלעי. רשות האוכלוסין וההגירה, לדבריהם, נהגה בהם באטימות קשה.
"תעודת הלידה של תומר היא המסמך הכי מזלזל שיש", אומר יונתן, "אני רשום כאם ודניאל בכלל לא רשום. אפילו בית החולים שמופיע הוא תל השומר, למרות שילדתי בוולפסון. התעודה הזאת לא משקפת את המציאות, היא משקפת את איך שהם היו רוצים שהמציאות תיראה, שיש אמא ואבא. מבחינתם אני אם חד-הורית. אבל אני לא אישה, ולתומר יש שני אבות".
ואם כל זה לא מספיק, אחרי שנים שבהן יונתן עצמו היה רשום כזכר במשרד הפנים, שונה מינו חזרה לנקבה ללא ידיעתו והסכמתו. כשבני הזוג גילו על כך, הם החליטו להגיש את העתירה.
ביקור בדירתם של יונתן ודניאל ברמת גן, באחד הערבים השבוע, מסגיר די מהר את הסערה שאופפת את המשפחה הצעירה. על רצפת הסלון, שעליה פרוסות שמיכה וכריות, זוחל תומר. מדי פעם חתול שחור חולף על פני התינוק ותומר מלטף את זנבו. מאחורי דלת המרפסת עומד חתול אחר ודורש שיתנו לו לצאת. תומר נע לכיוונו, רוצה לסייע. שני הוריו שוכבים על הרצפה לידו, מותשים אחרי עוד יום שבו קיבלו אינספור טלפונים.
דניאל, שבדיוק חזר מיום עבודה, מנסה להירגע. זה לא קל. "מה שהכי קשה לי, מעבר לזה שמתעלמים מהקיום שלי ואני לא רשום כאבא של הילד, הוא לראות את היחס כלפי בן הזוג שלי. מה שמעניין את רשות האוכלוסין זה הפריק הזה שהוא טרנסג'נדר. הייתי צריך לשמוע את הפקידות שואלות מה יש לו בין הרגליים ואיך בעצם נכנסנו להיריון, לשבת ולסתום את הפה".
כששאלנו מה קורה כעסו שאנחנו מנדנדים
יונתן הוא לא הגבר הראשון בארץ שנכנס להיריון. בשנת 2012 התפרסם סיפורו של יובל טופר. כמו יונתן, גם טופר הוא טרנסג'נדר שנאבק במשרד הפנים במשך שנה וחצי עד שזה רשם אותו ואת בן זוגו כהוריו הביולוגיים של בנם הבכור. כשטופר ילד את בתו השנייה, משרד הפנים כבר לא הפריע. "פנינו לעורכת הדין של הזוג ולגורמים אחרים, וכולם אמרו לנו שאין סיכוי שיעשו לנו בעיות, שזה אותו המקרה בדיוק וכל התנהלות אחרת תהיה אפליה, ושאין לנו מה לדאוג", אומר דניאל.
"אבל יום אחרי הלידה, כשניגשנו אל דלפק הרישום בבית החולים, הבנו שדווקא יש בעיה", ממשיך יונתן, "הפקידה דיברה עם נציגה ממשרד הפנים שהנחתה אותה לרשום אותי כאם ולא לרשום את דניאל כלל. בכל פעם שהצגנו טענה או שאלה, היא חזרה והשיבה שזה 'בגלל מורכבות המצב'. ביקשנו מהפקידה בבית החולים לדעת מי זאת הנציגה ממשרד הפנים, והיא התקשרה אליה. 'ריקי, הם רוצים לדעת איך קוראים לך' היא אמרה לה, ואז ניתקה ואמרה שריקי לא מוכנה להזדהות. את מבינה מה זה אומר שגורם במשרד הפנים, שקובע איך לרשום אותך, לא מוכן אפילו להזדהות?".
בפני בני הזוג הוצגו שתי אפשרויות: להירשם לפי הנחיית משרד הפנים, או לעזוב את בית החולים בלי רישום כלל ולאחר מכן להתייצב בלשכה ברמת גן להסדרת העניין. האופציה השנייה נפסלה מיד, מכיוון שבמצב כזה לא היה מוצא מסמך הקושר את התינוק לאף אחד מהוריו. הזוג נאלצו להסכים לרישום באופן זמני, בטוחים שהעניין יוסדר במהרה. הם טעו.
"מספרי הטלפון בלשכה חסויים ואין עם מי לדבר. מדי שבוע היינו מגיעים לשם, מבקשים לדעת אם העניין הוסדר והם היו כועסים עלינו שאנחנו מנדנדים. בינתיים תומר לא רשום בלא מעט מאגרי מידע חשובים, כמו ביטוח לאומי, והיינו צריכים לעשות לו ביטוח פרטי של אזרח זר".
אחרי ארבעה שבועות זומנו יונתן ודניאל לראיון חריג תחת הכותרת "קליטת הנולד". "אנחנו יושבים שם, מול מנהלת הסניף והיועצת המשפטית", מתאר יונתן, "והן שואלות אותי שאלות חודרניות ומשפילות שאין להן שום קשר לרישום של הילד שלנו, כמו איך נכנסתי להיריון, כמה זמן לקח עד שנכנסתי אליו, אם אני יכול להניק, אם הוא נולד בניתוח קיסרי. מדברות עלי בגוף שלישי לידי. זה לא היה ראיון, זה היה שימוע, כאילו שופטים אותנו".
ההורים לא מבינים, אבל אוהבים
יונתן, עובד סוציאלי שעובד עם אוכלוסיה בסיכון, ודניאל, דיג'יי ומפיק, הכירו לפני חמש שנים במרכז הגאה בתל אביב, שם יונתן הנחה בהתנדבות קבוצת נוער טרנסג'נדרי.
יונתן: "דניאל ניגש אליי ושאל אותי 'אם אתה מנחה כאן, זה אומר שאתה כזה? (הפכת) מגבר לאישה או מאישה לגבר?'. ואז הוא שאל אם אני רוצה לצאת איתו, ואמרתי שלא. הוא נראה לי לא רציני".
דניאל: "אני לא יודע אם הייתי רציני או לא, אבל ניגשתי שוב והוא שוב אמר לא. בפעם השלישית שאלתי אותו 'אתה חושב שאני חמוד?', והוא ענה לי שכן. אמרתי לו 'אז צא איתי, מה כבר יכול לקרות', והוא יצא איתי. אחר כך הוא אמר לי שהוא די התרגש מזה. מאז אנחנו יחד".
יונתן: "אחרי שייבשתי אותו פעמיים כבר לא היה לי נעים".
הזוגיות ביניהם החלה כשזהותו המגדרית החדשה של יונתן עוד היתה טרייה יחסית. "הרבה שנים לא ידעתי שיש דבר כזה, גבר טרנסג'נדר", הוא מסביר. בגיל 25, כשהוא עוד חי כאישה ולמד עבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, שתי חברות לסביות שכנעו אותו להגיע ל"סקס אחר", הכנס הגאה השנתי שנערך בקמפוס. הוא שמע הרצאה של ג'ק הלברסטם, אחד התאורטיקנים החשובים בתחום וטרנסג'נדר בעצמו, שדיבר על זהויות מגדריות.
יונתן ידע עד אז שיש נשים טרנסיות, כמו דנה אינטרנשיונל, אבל לא חשב שהמעבר אפשרי בכיוון ההפוך. "פתאום נחשפתי לזה והבנתי שזה מי שאני. זאת היתה כמו הארה, הבנתי מה זה הדבר הזה שהרגשתי כל חיי".
איך המשפחה שלך קיבלה את זה?
"המשפחה שלי מאוד תומכת. אמא חששה שיתנכלו לי, שיהיה לי קשה להתקבל לעבודה, שזה יהיה משהו שאתחרט עליו. אבל היא לא התנגדה, היא פשוט דאגה. במקביל היא התחילה להתעניין, הלכה לקבוצת תמיכה להורים של טרנסג'נדרים. גם אבא קיבל את זה טוב".
"הזוגיות שלנו עוררה שאלות, כמובן", אומר דניאל, "לא כולם ידעו שיונתן הוא טרנסג'נדר וחשבו שהוא הומו, כמוני. גם היום יש הומואים שבטוחים שהבאנו את תומר באמצעות פונדקאות ושואלים אותנו על זה. אבל היו גם כאלה שידעו ושאלו איך זה יכול להיות שאני הומו ואני איתו. בדרך כלל אני לא עונה, מפנה לגוגל או מציע שידברו עם טרנסג'נדר שמוכן להיחשף. אבל כן, זה העמיד את הזוגיות במבחן.
"כשהתחלנו לצאת ודיברנו על הקהילות שלנו, אמרתי ליונתן שאני לא חלק מקהילת הטרנס. אני בן ברית, אדם תומך, אבל המון דברים שנוגעים לקהילה הזאת לא נוגעים לי. לא חוויתי את ההשפלה, את התהליכים, אני יכול להזדהות, אבל אני הומו שיוצא עם גבר. ואז שאלתי את עצמי מה זה בעצם לצאת עם גבר טרנסג'נדר. מה זה אומר עליי, על איך שהחברה רואה אותי, על הפרקטיקות המיניות שלי ואם זה הופך אותי לסטרייט. אלה ששאלות ששאלתי את עצמי בחודשים הראשונים בקשר שלנו".
"אני לא יודע מתי זה קרה, אבל פתאום היה לי מאוד מגניב שיכולתי להגיד שאני אוהב את האיש הזה ושאני בטוח בנטייה המינית שלי. ברגע שהבנתי את זה לא היה אכפת לי יותר מה חושבים עליי ועל הקשר שלנו. עזרתי גם לגברים אחרים שיוצאים עם טרנסג'נדרים, שפנו אליי ואמרו שהם מבולבלים".
מתי התחלתם לחשוב על היריון?
"בערך לפני שנתיים", אומר יונתן, "תמיד ידעתי שאני רוצה משפחה. כשהתחלתי לעבור את שינוי המין אמרו לי שההורמונים פוגעים בפוריות ושלא אוכל להיכנס להיריון, אבל אז זה לא עניין אותי. כל מה שרציתי וראיתי לנגד עיניי הוא את השינוי. ואז שמעתי על הטרנסג'נדר בארה"ב".
דניאל: "לא דמיינתי את עצמי כאבא בעבר. אבל יונתן אמר לי שהוא רוצה משפחה, והוא רוצה ילדים, והוא רוצה את זה איתי. וחשבתי שאם ילד – אז רק איתו".
יונתן: "הפסקתי לקחת הורמונים וזמן קצר לאחר מכן נכנסתי להיריון".
בתום שלושה חודשי היריון הם הודיעו למשפחות. "במשפחה של יונתן הייתה שמחה גדולה, קונפטי באוויר", נזכר דניאל, "אצלי זה היה אחרת. יום למחרת אמא שלי אמרה לי 'כל הלילה אבא ואני דיברנו על זה ואנחנו לא מבינים'. הסברתי לה באריכות על מגדר, מיניות, נטיות. אני חושב שעד היום הם לא מבינים, אבל מה שנפלא הוא שלמרות שזה לא ברור להם, הם אוהבים אותנו".
שווארמה בשש בבוקר וחדר לידה פרטי
בניגוד לאירועים שבאו אחרי הלידה, תקופת ההיריון הייתה תקופה טובה ואופטימית עבור הזוג, והם מספרים עליה בלא מעט הומור. "היו את הקשיים הרגילים שנלווים להיריון", אומר יונתן, "דניאל קרא לי אז 'שווארמה מן', כי הייתי אוכל שווארמה בשש בוקר. נראיתי כמו מקדונלד'ס. אבל החלק הקשה יותר היה איך שהחברה רואה את זה, וגם עם זה התמודדנו לא רע".
"תארי לך חדר קבלה אצל הגינקולוגית. יושבות שבע נשים ואנחנו והן לא מבינות מה אנחנו עושים שם, מסתכלות עלינו", דניאל מדגים, "ואז הפקידה קוראת לנו, מביטה בשנינו, שואלת 'אבל איפה האישה?' ואחר כך נכנסת אחרינו לרופאה ולא יוצאת. אולי היא אמורה להיות שם בגלל התפקיד שלה, אבל אמרנו לעצמנו שהיא שם בגלל הסקרנות, כי זה מצחיק יותר ככה".
אני מניחה שהיו לא מעט סצנות כאלה.
דניאל: "בבית החולים, כשהובילו את יונתן על האלונקה אחרי הלידה, הדלת של אחד החדרים היתה פתוחה. מכיוון שהלכתי אחרי האלונקה, יכולתי לראות את התגובה של האנשים שישבו בחדר. הם נראו נדהמים, כאילו הם לא בטוחים שהם ראו נכון או מה הם ראו בכלל".
למרות החוויה הזאת, דניאל ויונתן דווקא מלאי שבחים לממסד הרפואי. "הגינקולוגית שלי נהדרת ומקבלת", אומר יונתן, "מכיוון ששמרתי על איברי הרבייה שלי ומעולם לא הרגשתי צורך לשנות את החלק הזה בי, הייתי בקשר של שנים איתה. בהיריון, כשהיא היתה צריכה להפנות אותי לבדיקות, היא היתה מדברת מראש עם הצוות, מכינה אותם ורק אז קובעת לי תור".
דניאל: "לאורך כל ההיריון כל מוסד קיבל אותנו וטיפל בנו מדהים, אם זה מבחינת דיסקרטיות או יחס אישי. והשיא היה בלידה עצמה".
יונתן: "היינו בקשר עם מנהלת חדר הלידה בוולפסון. הסברנו מה הצרכים שלנו, שאנחנו רוצים דיסקרטיות. הם היו כל כך מתחשבים. לא היינו צריכים לעבור דרך מיון לידות, שם אי אפשר לשמור על הפרטיות. הכניסו אותנו ישר לחדר לידה אינטימי. היה לנו צוות מצומצם שרק הוא נכנס לחדר, לא היו סטודנטים או סקרנים. אם היה צריך להעביר אותי במסדרון, קודם היו מפנים את האנשים ורק אז מוציאים אותי. באשפוז שאחרי הלידה נתנו לי חדר פרטי, מה שקורה בדרך כלל רק במקרים של לידות קשות. אישרו לדניאל לישון איתי, וגם הקטנצ'יק היה איתנו כל הזמן כדי שלא אצטרך לצאת מהחדר".
דניאל: "זה אבסורד ששירותי הבריאות כמו טיפת חלב, בודקי האולטרסאונד או הגינקולוגית הכי מבינים אותנו, אבל דווקא משרד שאמור לטפל בעניין ביורוקרטי, שאין בו שום דבר רפואי או טיפולי, לא מסוגל להבין".
רוצים להשפיע על העתיד של עוד זוגות
יונתן ודניאל הם אנשים שונים מאוד זה מזה, ולא רק כי האחד הוא גבר הומו והאחר טרנסג'נדר. דניאל הוא איש של חיי לילה, דמות מוכרת מאוד בקהילה. הוא מתנדב בוועד למלחמה באיידס, בעמותת "מלב אל לב" ובארגונים נוספים. במסגרת מקצועו הוא מפיק כל אירוע גאווה אפשרי בישראל ומתקלט במסיבות ענק. רק לאחרונה הוא חזר ממצעד הגאווה בשטוקהולם, שם הופיע מול חצי מיליון איש. יונתן, אדם מופנם הרבה יותר, נרתע מהעולם הזה.
דניאל: "יום אחד הוא אמר לי: 'אל תכיר לי יותר אנשים מעולם המסיבות, אני ממילא לא אזכור אותם וזה גם לא הטייפ שלי'. הוא ביקש ממני: 'תגיד לי על שלוש מסיבות חשובות בשנה, ואני אגיע אליהן'. הוא הגיע רק לאחת. בקושי".
מטבע הדברים, החשיפה שיונתן קיבל השבוע לא קלה לו. אבל הוא מרגיש שפשוט אין לו ברירה. "היחס כלפינו משקף את היחס של המדינה למי ששונה ממה שנראה להם נורמלי. יש עוד זוגות כמונו ויהיו עוד מקרים כמו שלנו, ומה שאנחנו עושים חייב להשפיע גם על העתיד שלהם. אנחנו רואים את כמות האהבה, התמיכה והרצון לעזור שאנחנו מקבלים, ויודעים שזה תהליך חשוב ולא רק פרוצדורה ביורוקרטית".
דניאל: "רק הבוקר אמא שלי אמרה לי: 'לטובתו של הילד, למה אתם לא מגיעים להסכמה עם משרד הפנים? אתם יודעים מה קורה ביניכם, אז מה זה משנה?'. אבל זה משנה. כי כשהמדינה לא מכירה בך, אין לך זכויות. ואם אני ארצה להביא עוד ילד, מה נעשה אז? המדינה בעצם לא מכירה בנו כהורים לגיטימיים. זו מדיניות מכוונת, שהמטרה שלה היא לא להכיר בזוגות כמונו, במקרים כמו שלנו. זאת התחושה שאני מקבל, והיא נוראית. אז אני נלחם על העתיד שלנו ועל העתיד של הילד".
ממשרד הפנים נמסר בתגובה: "התייחסותנו תימסר במלואה בערכאות המתאימות במסגרת העתירה. עם זאת, ראוי להבהיר כי חוק מרשם האוכלוסין (התשכ"ה 1965) מתייחס לשינוי פרטי רישום ולפיו, כמפורסם גם בנהלי רשות האוכלוסין, נדרשת הצגת תעודה ציבורית המעידה על השינוי שחל".