>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
תל אביב. עיר הזוהר והשמש. כולם בה יפים ומצליחים, "העיר בה גרים הכוכבים". אך תל אביב יקירתי, לא עברתי אלייך כדי להתפרסם, להתעשר או להיות מלך המסיבות הבא. למען האמת, די ברחתי אלייך כאל מקום מקלט, להיות מוקף באנשים שדומים לי, אנשים שיבינו אותי, למקום בו לא ארגיש שונה וחריג.
תל אביב שלי, תביני, בכלל לא הכרתי אותך לפני. גרתי במקום מוקף בשדות ובפרחים, יערות ובתים עם גגות אדומים. גדלתי במקום עם נוף ואוויר נקי, מקום בו אין דאגות רבות בחיים.
"אני אוהב בנים"
למה למזלי, אתם שואלים? כי שנים של הרגשת אי שייכות, הרגשה של הדחקת סוד, שנאה עצמית על השונות, הפרעות שונות שליוו את חיי (השמנה ואנורקסיה) ואינסוף לילות של בכי השתחררו עם שלוש המלים "אני אוהב בנים".
באותה שניה הרגשתי כמו קטניס בכניסה לאזור הקרבות מהסרט "משחקי רעב". המשימה ברורה: אני חייב ללמוד לשרוד בלי לפגוע ביותר מדי אנשים בדרך, ולנצח בסוף. וככה זה היה: איבדתי את קורת גגי, את מזוני, את חום משפחתי, את חבריי, את חיי כדי שאוכל לחיות חיים חדשים שבהם לא יכאב יותר.
תל אביב שלי, איני רעב יותר ואיני משחק יותר. את המשחק אני שומר לעבודה - בין אם אני מול מצלמה או בין אם אני מגיש מזון ללקוחה.
תל אביב, אחרי שנתיים של מגורים ברחובותייך המטונפים, בדירותייך המזוויעות וביוקר מוצרייך המחרידים, אני יכול לומר לך תודה: תודה על כך שבגיל עשרים אני יכול להרגיש גאווה, תודה לך שהפרחת בי תקווה, תודה לך על הפרנסה, תודה לך על כל גברייך המסוקסים שביניהם אני עוד אמצא אהבה, תודה לך על חיי הלילה שאת מציעה שמהווים לי כבילוי עד צאת החמה. בעיקר תודה לך, כי בלעדייך לא הייתי משתחרר מהאפילה.
מקווה לכבוש את העולם
שמי פנחס גולדמן, 20, כעת מתל אביב. בן יחיד לאם חד הורית, סטודנט באוניברסיטת תל אביב, מלצר, דוגמן, שחקן, חונך בהתנדבות ומקווה לכבוש את העולם צעד אחר צעד. זה הטור שלי, זה היומן שלי, זה המפלט שלי וזה החיים שלי.
בטור הזה אני מקווה שיהיה לפחות אדם אחד שיזדהה עם הסיפור, שאולי אותו ילד שמן/גיי/עני/מבלובל/חסר בטחון (כל התשובות נכונות) יקרא וידע שיש תקווה.
>> אני אוהב את הבן ההומו שלכם. למה אתם לא?
>> עומר שריף הבן: "אני הומו ויהודי"
>> היכנסו ותיהנו מכתבות נוספות בערוץ הגאווה