>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
אז, מאיפה נובע פתאום פרץ הלחץ, הביישנות והגמגום, כשנופלים עליי שטרודלים, ספגטי וריזוטו? ראשית, הדבר חדש לנו. אל לנו לשכוח שכל עניין הנתב"גיי התחיל רק לפני שנים בודדות, כשחברי האגודה יצאו בקמפיין "מיסטרים, בואו להשתטח על גברי צדיקים" להגברת התיירות הגאה, וזאת במקביל לדעיכה של פיגועי ההתאבדות. (בממשלה טוענים שזה בזכותם, אני טוענת שהם פשוט הבינו שבדיזנגוף סנטר עושים שופינג ולא מתפוצצים, או שאחד מהם חזר מהמתים וסיפר לשאהידים, שבמקום 72 בתולות חיכו לו 72 בוצ'ות עם אלות, או 69 בחורים סטייל ביף אקסטרים שהקשר ביניהם לבין קרום הבתולין מחורר בהחלט).
אירועי 2012 חרוטים כמו היקי על הצוואר
אז היחצנות הקווירית והעבודה של הקדקודים הגאים בעיריית תל אביב עבדה, וחוזר לו איזה תייר גרמני תועה, וטוען שטעם ישראלי גאה (לא, לא אני...), מספר לחבר'ה ולפייסבוק, ו'יא יא' (כן) 'שנל שנל' (מהר) 'שפריץ שפריץ' (גמירה) פשטה והתפשטה לה השמועה. הצפה.
אני עוד זוכר את ימי האייפונית 3, בהם אם מישהו בעל שיער בלונדיני היה שואל אותי באמריקאית עליזה איך מגיעים להילטון ביץ', הייתי מספר לחברות בהתרגשות מבוייצת שפגשתי תייר, ואמן שימשיך ככה. כי מגיע לנו, כי אנחנו העם הנבחר, כי אנחנו גיי פרנדלי, כי... תכלס? כי נגמרה לי סחורת הגברים במדינת תל אביב ושכונת האטרף.
אז אומרים שצריך להיזהר במה שמבקשים, כי זה עלול להתגשם. ואכן, אירועי הגאווה של 2012 עדיין חרוטים כמו היקי לא מוצלח על צווארי. אוי גוועלד ("הצילו" בגרמנית שעשתה עלייה) להלן תקציר האירועים.
"אז מה עושים?", שאלתי בזמנו את המראה שעל הקיר. "איפה מתחילים? עם מי? מהו משפט הפתיחה הטוב ביותר? איפה הכי כדאי לחפש את אורחינו מבית התפוצות כדי לערוך להם סיור מודרך לסדיני ה"פוקס הומו" שלי?".
לאחר שהבנתי שאני מדבר למראה על קיר, החלטתי לצאת מה"גרינדר" לשטח, לציד תיירים מתוחכם. ואין כמו רוטשילד-בואך-הבימה כדי להתחיל במסע הגיור. אז כיאה וכראוי לתיירים אירופאיים ותרבותיים, הייתי בטוח שאמצא אותם באחת התערוכות הנפלאות שמקיימים אומני ישראל הגאים לקראת הגאווה. חיש קל התלבשתי לי במיטב מחלצותיי ואצתי רצתי לי לקחת מספר בתור למונה עליזה שלי. כמובן שדאגתי לחקור בגוגל טוב טוב את יצירות האמנות שאני הולך לראות, כדי שיהיה לי על מה לשוחח עם עדר התיירים.
"אקסקיוז מי, וור יו פרום?", שאלתי באומץ רב גברבר שחום עור ונעים למראה שכל הזמן דאג להתכופף, עושה עצמו כאילו מחפש משהו שאבד לו בין הכיסאות. "איים פרום סודן", סינן המסתנן ובידו ערימה של כוסות קלקר ריקות. אוי-א-ברוך. תייר לא מצאתי שם אבל לפחות עשיתי מצווה ועזרתי לסודני בעבודות הניקיון. נו טוף, כנראה שבכל זאת התיירים הבינו ש'ברומא התנהג כמונה ליזה, ובתל אביב התנהג כגולדשטיין גילה'.
מסקנה: תיירים מחפשים סקס
הלכתי להתייעץ עם יוני, חבר דו-מיני וסוג של ג'יימס בונד, רודף שמלות ועורלות. מתחילת העונה אפשר למצוא אותו אך ורק מחובק בזרועות זרים. עכשיו, לא תגידו שהוא איזה אליל בנים אוריינטלי. מדובר בישראלית מהזן המצוי, אבל עדיין, בחומר הוא כנראה מצוי.
זה נדמה כאילו לי בתור גייריאטרית בת 30, הסניליות מגיעה בגיל מוקדם יותר. אני רואה חתיך בניחוח של חו"ל, ופתאום אין לי מילים. וזה לא שאני לא יודע אנגלית וגרמנית, אני פשוט לא חושב כמו שצריך כאשר מגיע לי תייר, ומייד נכנס לתנוחה עוברית. מה, אני הוא אחד מהגברים האלה שמדברים עליהם שבגללם כל הגלובוס מתרוקן מגייז וכולם באים לראות אותם?! אותי?! אני?!? פחחחח. מראה מראה שעל הקיר, לכי ספרי למישהו אחר סיפורים. בקיצור, אני צריך לשתוק ולהיות ילד טוב, ולהתייחס לטוריסט כמו שאמא שלי מתייחסת לנרות חנוכה ולראותם בלבד.
"במה אתה מתבייש, ארי?", סינן יוני לעברי בגיחוך ציני. "מה נראה לך שתיירים מחפשים? סקס הם מחפשים!" אלוהים, איזה פשוט, איזה הגיוני, אני מפסיק לפרש ולסבך כל דבר. הבנתי, הם מחפשים סקס!
האמת שיוני-ג'יימס-בונדי צדק, נזכרתי שבכל הסרטים הגרמניים למבוגרים, ונילה הוא רק טעם של גלידה, וכנראה שבשביל להרשים תייר, צריך לשלוף משהו קצת יותר גדול מאשר מה שחתכו לנו בגיל 8. אצתי רצתי לי לסקסישופ והתייעצתי עם הסקסולוג שמאחורי הדלפק על פתרונות יצירתיים, כדי לתת להם את מה שהם מחפשים.
שמח, מאושר וטוב לב יצאתי עם חור בכיס אחד ובליטה בכיס אחר לדרך, למצוא תייר שמחפש. "אני יודע מה אתה מחפש", התנפלתי באנגלית במבטא הודי על הבלונדי הראשון שראיתי צועד לעברי בשדרות רוטשילד. "וואט וואט?", הוא התעניין, ועשה אפילו רושם שהוא מחייך אליי. ולא חיוך של מונה עליזה.
הדרך: להתחפש לתייר
הזמנתי אותו לפיצה-דייט, בלי לספר לו כמובן שיש לי בכיס את מה שהוא מחפש. עכשיו, כשהתייר כבר לכוד איתי בפיצה טוני-וספה בלי וספה, הגיע זמן לשלוף את הקינוח. חברות יקרות, כנראה שיש סיבה שהביטוי כלי זין בשפת התנ"ך (כלי נשק) ובשפת בן יהודה (כלי זיון) דומים, כי איך ששלפתי את הדילדו השזוף, הרביץ התייר צרחה שגרמה לניידת משטרה שעברה שם לחרוק בלמים ולזנק עליי בכלי זין שלופים. עוד תייר שהפך לטיארה, ואני נעצרתי לעוד לילה על התערטלות בציבור.
דונט וורי, כמה פרצופים מתקרבנים וקריצה מאיימת לסוהר, ואני משוחררת עקב חוסר עניין לציבור. עוד יום התבזבז במרוץ לגאווה 2012.
"אוווף, איזה כיף לתיירים, כמה מאמצים אנו עושים כדי להשיג אחד כזה. אני לא מבין, הוא נושם כמוני, שומע כמוני, רואה כמוני. רק לא נראה כמוני", חשבתי עם עצמי והמראה שעל הקיר.
"יווו, גאוני! הוא לא נראה כמוני! זאת אומרת שאם אני איראה כמוהו, אצליח להשיג כל אחד, ואהיה מושא ביקוש כלל תל אביבי!", ארי-גאונות-קוקה, זה השם האמצעי שלי!
רצתי לי לחנות מזכרות מתפוררת בבן יהודה וקניתי כובע של טמבל, גנבתי לסבא שלי חולצה מכופתרת, תלשתי מדפי הזהב של סבתא מפה של תל אביב וחזרתי למקום הציד. תשמעו, זה לא יאומן. העולם נראה אחרת כשבאים מעולם אחר. פתאום כל הבנות מחייכות, הגברים הסטרייטים נורא נחמדים, ואתם לא תאמינו, אפילו הגייזלך פוזהלך מצליחים לשחרר חיוך, ויש המגדילות לעשות ומסננות "וולקאם". אין דברים כאלה!
טוף, התחלתי במסע מפרך לחיפוש פנים לא מוכרות. איתרתי חשוד. הוא התקרב אליי עם חולצה זוהרת, מכנסי "דפוק וזרוק", ולדעתי היו מעורבות שם עיניים ירוקות. הוא צעד עם עוד חבר, המתח בשיאו, הם צילמו אחד את השני. זהו, כל הסימנים לתייר שמתקרב.
"הלו הלו, איך מגיעים לביץ' הים?", קפצתי מולו בהפתעה מחרבש מבטא פורטוגזי מצוי.
"יאחתי?!"
אוקיי, "יאחתי" זה לא הדרך לים, אבל ללא ספק הדרך לפדיחה ענקית.
"אריאנה?".
שיט, עשו עליי עלייה.
"אמממ... פליז טו מיט יו?".
נשרפתי מרוב סומק.
"משוגעת, אני מכירה אותך מהמסיבות של עופרה. עוד פעם בלעת את הכדור הלא נכון? חחח, חשבתי שאנחנו אחורי זה. יללה יאחתי, מים קרים, שעווה באוזניים ולקלאב, כל העולם ובעלו יהיו שם. פאטוץ׳!."
יכולתי להישבע שזה נתין זר. שכחתי שאנחנו כור היתוך, קיבוץ גלויות, אורגיה של בית התפוצות, שארית הפליטה. כן כן, גם מרוסיה עשו עלייה.
אין מוצא: חייבת לעבוד על הבודי
מתוסכל, מיואש ובעיקר מיוזע, הלכתי לשטוף פנים בשירותים, ופתאום הסתכלתי על עצמי במראה והיא דיברה אליי: "את צריכה בודי, ומהר". הבנתי, נפל לי האסימון.
חיש קל התקשרתי למאמן האישי שפיטרתי לפני שנתיים כי הוא ביקש שאני אפסיק לקבוע דייטים בין סט לסט, והסברתי לו את דחיפות ונפיחות העניין: "עוד 69 שעות למצעד 2012 ואני לא דומה אפילו קצת לגברים החסונים שרואים בפסטיבלים של הסירקיט ולה דמנס."
"חמודי, זה לא ילך", מגחך המאמן, "אתה לא יכול לעבור מהרמת משקל נוצה לאימון של תחרות מר עולם". מצחיק מאוד, כשאני רוצה משהו, אני יודעת לעשות סצנות שלא משאירות גם לקשוחים שבמאמנים ברירה.
"הלו הלו, מר עולם, מר גברת, לא מעניין אותי. אני לקוחה משלמת". חיש מהר מצאתי את עצמי מרימה 60 קילו כל צד, וחיש יותר מהר מצאתי את עצמי עם מוט קשיח שמכופף אותי ישר לחדר המיון. נעל בית שכמוני. למזלי הרב יצאתי עם פציעות קלות בלבד.
אז עברה לה שנה ואנחנו ב-2013. למדתי לקחים וכמה שיעורי העצמה נפשית, והחלטתי שהפעם זה יהיה שונה. הפעם אני לא נותן לנרות החנוכה להפוך לנרות זיכרון. הפעם אני מחפש במקומות הנכונים ועושה את הפעולות הנכונות. הפעם אני לא מתחבא מאחורי תירוץ הנזירה של "אני?! אני כבר לא טיפוס של סטוצים, מה פתאום? להיכנס למיטה עם מישהו מארץ זרה?!"
כן חמודה, ממש. רק אתמול פתחתי את שערי שמיים בצווחות שמחה עזות וכואבות ל"דימונאי בתל אביב לעכשיו", לאחר שחשף בפניי את רבדיו העמוקים ביותר בצ'אט. עד לרגע כתיבת שורות אלה איני מצליח להיזכר בשמו. כנראה שהסניליות התיירותית שולחת גרורות גם בכל הנוגע לישראלים תושבי עיר זרה".
יללה, תמונה סקסית לאטרף ולגרינדר, הפעלת ניווט מבוסס מיקום, ונתראה אצל דנה באומן. מקווה ששורלז, תומס ואוהדית יכניסו אותי בלי דרכון!
הערה: האירועים המתוארים הינם פרודיה ולא קרו באמת, אמא.