>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
יש מי שלעולם לא ישכחו את השנה החולפת. אותם אנשים שעבורם 2012 הייתה שנה מכרעת בחיים: הם חשפו סוד ישן, השתחררו ממועקה גדולה, חגגו את עצמם וזהותם או עברו שלב נוסף ומשמועתי במסלול חייהם. כאלו הם שלושת הסיפורים הבאים - סיפורים על תקווה, אופטימיות וגאווה.
"בכל יום אני אומרת לאשתי למה אני אוהבת אותה"
"העניין הוא להפוך את המגבלה למסוגלות ואת החיסרון ליתרון" – כך אמרה לי לימור גולדברג שהתחתנה השנה עם בת זוגה, מורן סמואל, שחקנית נבחרת ישראל בכדורסל לשעבר, שבעקבות כלי דם שהתפוצץ בעמוד השדרה שלה הפכה למשותקת מבית החזה ומטה.
סמואל (30), שחקנית כדורסל בכיסאות גלגלים, חותרת פראלימפית ופיזיותרפיסטית, עברה שיקום ארוך ובמשך שלוש שנים נמנעה מלחזור למגרשים, עד שבשנת 2009, ביום ההולדת שלה, השתכנעה להצטרף לאימון נבחרת כדורסל נשים בכיסאות גלגלים. גולדברג, בת 32, מתאמת "אתנה" ומנהלת פרויקטים בהתאחדות לספורט הנכים, פגשה אותה לראשונה בערב גיבוש של הקבוצה והקשר הפך להיות מקצועי בלבד.
לגולדברג היה אז בן זוג – לפניו חוותה קשרים עם בנות, אך נהגה לכנות אותן "ממתקים", הן אף פעם לא היו "המנה העיקרית". עם הזמן, הקשר בין השתיים הלך והתהדק, התקרב, הפך אישי, והן נהגו להיפגש בחוף הים בעתלית, מקום מגוריה של סמואל.
גולדברג מספרת שלפני שנתיים, באחד מערבי הקיץ, הביעה משאלה שסמואל תהיה שלה. "המגבלה שלה מעולם לא הפריעה לי או הטרידה אותי", היא מספרת. "לכל אדם יש מגבלות, אך ישנם גם שמחה, אושר ואהבה. יתרה מזאת, אף פעם לא חשבתי שאתחייב לאישה, אבל יש במורן משהו נקי וחסר אינטרסים, והכל נרקם בכיף ובעדינות".
במאי 2012 קיימו בארץ מסיבת חתונה, לאחר שנישאו בטקס אזרחי בבניין העירייה בניו יורק. הן מספרות, כי עוד לפני החתונה החלו להשאיר אחת לשנייה בכל בוקר מכתב ובו כתבו מדוע בחרו להיות ביחד – כל בוקר והסיבה שלו. בטקס שהתקיים בארץ, הפכו את המנהג לפומבי, ומאז, בכל בוקר הן מקיימות את המנהג הזה: "למה אני בוחרת בך היום", שהפך להיות חלק משגרת חייהן, חלק משגרת אהבתן.
"המטרה היא ליצור מפגש של אמת, כל הזמן, ולדעת שהיא עדיפה. היא מונעת מאנשים להשתמש במניפולציות ומאפשרת פתרון של קונפליקטים, הכלה, אמפתיה ומימוש אמיתי של האהבה", לדברי סמואל. ומה בעתיד? ילדים, וכמובן המשחקים הפראלימפיים בריו 2016.
"אבא שלי סיפר שלפני שנים רבות, גם הוא נמשך לגבר"
רוני ואבא שלו היו מאז ומתמיד חברים טובים, קרובים ומדברים כמעט על הכל. הכל השתנה לפני כשש שנים, אז סיפר רוני לאבא שלו ש"החבר הטוב שלו", זה שבא לבקר לעיתים תכופות, זה שנתנו לו להרגיש כמו בן בית, זה שאבא שלו כל כך מחבב, הוא בעצם בן זוגו.
בלית ברירה עזב רוני את הבית ועבר להתגורר עם בן זוגו שאף קיבל איומים על חייו. "אבא שלי היה מתקשר אליו באמצע הלילה, מאיים ומקלל, הוא היה ממש אחוז טירוף, כאילו שד נכנס בו, אפילו הקול שלו היה שונה. זה היה מפחיד", הוא מספר. "לא באמת פחדנו שהוא יפגע בו, אבל היה לי קשה ועצוב, לא הבנתי איך אבא שלי לא מקבל אותי, לא מקשיב".
כמעט חמש שנים שהם לא התראו, לא דיברו בטלפון – רוני היה בטוח שהוא לעולם לא ישוב לראות את אביו. בינתיים, רוני ובן זוגו דאז נפרדו ופנו כל אחד לדרכו. "כשנפרדנו, הבדידות והגעגוע התעצמו, העולם סגר עליי, לא היה לי חשק לכלום, אבל גם אז לא העזתי להרים טלפון לאבא, כעסתי עליו מדי, לא הייתי מוכן לסלוח".
עד שלפני מספר חודשים התדפק אביו של רוני על דלתו ואמר שיש לו משהו לספר לו. "הוא אמר, שכשהיה חייל היה לו חבר שנורא אהב, התגעגע אליו כשלא ראה אותו, ונורא נבהל מהתחושה הזו, חשש שהוא נמשך לגברים ובעיקר היה חרד מהתגובה של סבא שלי. הוא ניסה בכל הכוח להתנתק מהבחור ההוא כי בבית דחפו אותו להתחתן כבר, ובעצב רב, לבסוף הצליח".
"הייתי בשוק", רוני מספר. "חשבתי שאני עוד רגע מתפוצץ מבכי או מתפוצץ מצחוק, או מתפוצץ לאלפי חתיכות. אבא אמר שהוא מצטער על שהתנהג כך כי אצלו במשפחה זה אסור, טאבו ממש. אבל שנזכר בתחושה שלו ההיא, מאז, ואמר שהוא לא רוצה שאוותר על הרצונות שלי ועל מי שאני. השנה, אחרי הרבה זמן, אבא שלי חזר".
"לבן שלי יש שתי אימהות אוהבות"
"אף פעם לא חשבתי שלבן שלי לא יהיה אבא", אמרה לי נועה (שמה המלא שמור במערכת), "והיום זה נראה לי הדבר הטבעי ביותר". לנועה, בת 32, במקור מגבעתיים, היו במהלך השנים בני זוג – עם אחד מהם היא אף חשבה להתחתן – את אף אחד לא ממש אהבה. לפני ארבע שנים, במהלך סמינר שהשתתפה בו במסגרת לימודיה, הכירה את טלי, ומשהו התעורר אצל שתיהן. הן מספרות על "הכרה", על "נחיתה", על "סטירה" נעימה שמעולם לא חוו. אחרי חודשיים נפרדו מבני הזוג שהיו להן אז, ועברו לגור ביחד בדירה שכורה בתל אביב.
מאז הן אוהבות אחת את השנייה, חיות חיים מלאים ושלמים. תהליך היציאה מהארון, אצל שתיהן, היה די מהיר וברור מאליו – הזיכוך שאליו הגיעו הצליח לגעת גם בבני משפחתן ובחברים שקיבלו את השינוי בברכה ובקלות. לאף אחד זה לא היה נראה מוזר או משונה.
לפני כשנתיים החליטו שהן רוצות להביא ביחד ילד לעולם, והיה להן ברור כי המהלך יעשה מתרומת זרע, ולא עם ידיד הומו או אב אפלטוני. הן לא רצו להכניס עוד שותף למשפחתן המתהווה, והחליטו כי שתי אמהות מספיקות כדי לגדל ילד בחום ובאהבה, וחוסר זהות אב בחייו לא אמורה להוות קושי או חוסר.
התהליך היה מהיר ופשוט יחסית, וירדן נולד באוגוסט 2012. "זוהי השנה המרגשת בחיי", אומרת נועה. "לבן שלי יש שתי אימהות שמתרגשות כשהוא מחייך, שרועדות מגעגוע כשהן לא לידו, שמוכנות לוותר בשבילו על הכל". הן אינן מפחדות מהעתיד, לא חושבות על קשיים שבדרך ובטוחות בחייהן. "לכל הורה יש שאלות או מהמורות בתהליך גידול הילדים, אנחנו לא שונות מאף אחד, להיפך", הן אומרות. "אנחנו מאמינות שילד שגדל במשפחה גאה ידע לקבל את השונה ויהיה לו יותר קל להכיל ולחבק".