>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
ואז נכנסתי לפייסבוק להתעדכן בשלום העולם, וראיתי שמישהו העלה קישור לכתבה (עוד אחת מיני רבות), שבה הכותבת מתלהמת כנגד פונדקאות לבני זוג מאותו המין. "בניגוד לזוג הטרוסקסואלי עם בעיית פוריות", נאמר בכתבה בקשר להומואים, להם "יש דרך אחרת להביא ילד לעולם – הורות משותפת עם אישה. בדרך זו, הפלא ופלא, הילדים שיוולדו עשויים לזכות גם באמא". אני קוראת את השורות האלה ולא מאמינה, קוראת והכעס בפנים עולה וגועש. באיזו זכות, אני תמהה ביני לביני, מרגישים אנשים שיש להם זכות לקבוע לאחרים האם ראויים הם להיות הורים, ובאיזו דרך יגשימו את מהוויהם להורות. באיזו זכות אומרים הם על אוכלוסיה שלמה, המונה מיליוני זוגות ברחבי העולם, שהם ובני זוגם לא מספיק ראויים כדי לגדל ילד לבדם – וזקוקים לעזרה חיצונית כדי לגדל ילד?
לא כל זוגיות מתקבלת בברכה
אני מניחה שלא אטעה הרבה אם אגיד שלכולנו יצא מדי פעם להרים גבה לשמע או למראה זוגיות זו או אחרת. מי מאיתנו לא חשבה שחברתה עשתה בחירה מוזרה, כשהתחילה לצאת עם הפאנקיסט המוזר ההוא עם השיער הארוך? מי לא התפלא על מנהל המשמרת החתיך ההורס, כששמע שעבר לגור עם איזו אחת אפרפרה ועכברית? או הבן של המורה לתנ"ך, שחזר לארץ מהטיול של אחרי הצבא עם בת זוג גויה? כולנו נתקלים, חדשות לבקרים, בזוגות שמפתיעים אותנו בחיבורם – ואולם לאף אחד מהזוגות האלה אנחנו לא מעזים להתערב ולקבוע כיצד, והאם, יהפכו להורים, שהרי לכל הפחות זה יישמע "לא פוליטיקלי קורקט".
אבל אם אותו מנהל משמרת, או הבן של המורה לתנ"ך, בחר לחלוק את חייו עם בן זוג מאותו המין... או הו, זה כבר סיפור אחרי לגמרי.
זוג שכזה, יש שיגידו, הוא חילול, או תועבה, או סתם משהו שלא היינו מאחלים לקרובינו. אחרים יהיו פתוחים ונאורים יותר, ויאמרו שאין להוקיע את הזוגיות הזאת – וכל עוד הם לא עושים שום דבר בפומבי האחד לשני, אפשר להסתדר עם זה. עד ש... מגלים שהזוג החליטו להפוך להורים. בשעה טובה, הם אומרים לזוג הגברים, אנחנו מקווים שתמצאו לכם שותפה נחמדה להורות. אתם הרי לא נראים מהטיפוסים האלה שינצלו נשים מסכנות שנאלצות להשכיר את הרחם שלהן כדי שיהיה להן מה לאכול. תחשבו שעם שותפה להורות הילדים שיוולדו יזכו גם באמא!
בסיפור הזה, אם היה מתקיים, בעלי ואני היינו זכאים לקבל את הילד לביתנו פעמיים בשבוע ובכל סוף שבוע שני, כך על פי הסדרים מקובלים של הורות משותפת. בשאר הימים הילד היה חי עם מישהי אחרת.
אם נסענו בשבת הנוכחית עם הילד לטייל בחורשות, זה אומר שמחר אחרי הגן כבר לא נוכל לאסוף אותו, ולא נראה אותו עד יום שני או שלישי. וכמובן אין בכלל מה לתכנן את השבת המשפחתית הבאה, כי זו תהיה רק בעוד שבועיים. בסוף השבוע הבא עלינו לחזור להיות זוג מחוסר ילדים. האם המציאות הזאת לא נשמעת לכם אבסורדית, כשהיא מתורגמת למקרה האישי שלי – רק בגלל ש"התמזל מזלי" לאהוב את בן המין השני?
אב איננו דמות משנית לילד
מי שיזעקו שהדוגמא שנתתי עושה השוואה מעוותת מכיון שאני אישה ובעלי גבר, ולכן אנחנו מהווים תא משפחתי הולם לילד שאיננו זקוק לדמות נוספת – ולעומת זאת שני גברים לא יכולים לספק לילד את כל הדרוש לו (כי ילד זקוק לאמא ובלעדיה לא יוכל להתפתח בצורה סבירה), אגיד כי איני מוצאת בכך כל הגיון. האם כל ילד שהתייתם מאם בהכרח יגדל למבוגר פגום, אם אביו לא ימצא עבורו בדחיפות אם חלופית-חורגת, ויגדל אותו כאב חד הורי? גם בתי משפט לענייני משפחה מתחילים להבין שאב איננו בהכרח דמות משנית בחיי הילד; ישנם אבות שהם הורים מלאים לילדיהם לא פחות מהאם – ולפעמים יותר. כעורכת דין בדיני משפחה אני יודעת שחזקת הגיל הרך, לפיה במשך עשרות שנים נחשבה האם להורה האולטימטיבי של הילד, התחילה כבר להישבר והיא הופכת אט-אט ללא אקטואלית.
אבל מה עם הסיכון לשחיקה ואובדן של התא המשפחתי הקלאסי? הצורך לשמר את הצביון של מה שהטבע ייעד – אבא, אמא, ילד?! גם כאן התשובה ברורה לי מאליה: התא המשפחתי הקלאסי, אם תרצו לחזור אליו, זה שהתקיים במשך מאות ואלפי שנים, כלל אמא שתפקידה התמצה בגידול הילדים, ואבא שהיה מבליח בבית רק בלילות או בסופי שבוע, כי תפקידו היחיד היה לפרנס את המשפחה. את הגלגל הזה איש לא יעז היום לנסות להחזיר אחורנית: להצמיד את הנשים אל תנור הבישול ואל מכונת הכביסה, לאסור עליה להתפתח (או פשוט לא להשאיר לה זמן לעשות זאת), ובמקביל איש לא ירים גבה למראה אב שדורש לסיים את עבודתו לפני שמחשיך, כדי להספיק לחזור הביתה, לקלח את הילדים ולהשכיב אותם לישון. "התא המשפחתי הקלאסי" כבר לא קיים, אבל מי בכלל רוצה לחזור לקלאסיקה שהייתה?
הפמיניסטיות היו מרימות קול צעקה אם מישהו היה מעז להגיד להן כיום שעליהן להקדיש את חייהן לגידול ילדיהן. ירצו – יקדישו, ירצו – ישאירו לעצמן די זמן לפיתוח של אישיות עצמאית. אותה אישיות שלפני כמה עשרות שנים, בעידן של "המשפחה הקלאסית", לא הייתה להן פריווילגיה לממש.
ומה עם אותן נשים שרואות את המימוש העצמי שלהן בכך שיעניקו לאחרים מתנה שלא תסולא בפז, מתנה שגם אם שולמה בגינה תמורה, הערך הלא-ממוני שלה גדול לעין שיעור? אותן נשים שמימשו את עצמן כאימהות, ורוצות לעזור גם לאחרים לממש את חלומם לאחוז ילד משלהם. נשים שאינן כמהות כעת לילד נוסף לעצמן (אילו רצו, היו יולדות ילד נוסף משלהן) – אך כמהות להרגיש בעלות משמעות, לשמש כידו הארוכה של אלוהים, להפוך לדמות שלפחות אדם אחד, או שני בני זוג (ממינים שונים או מאותו המין) לא ישכחו אותה לעולם ולנצח יהיו אסירי תודה לה. הן יחוו הריון שמלווה בכפפות של משי, שצמוד אליו רופא ופסיכולוג, שנעשה לו מעקב קפדני מאין כמותו כדי לוודא את תקינותו ואת תקינות בריאותה שלה – הריון של אם פונדקאית.
הילד שייוולד (ילד שהפונדקאית אינה קשורה אליו גנטית, ילד שמלכתחילה לא רצתה אותו לעצמה) יזכה לזוג הורים שרצונם בילד כה עצום, עד כי מוכנים הם להשקיע את כל חסכונותיהם, רק כדי לחבוק אותו בידיהם ולגדל אותו במשפחתם. ילד שלא יצטרכו לחלוק עם איש, שאותו יוכלו להשכיב לישון כל לילה, ולקחת לטיול כל שבת, ולהיעדר מהעבודה הרבה יותר מבעבר בגלל מחלות ילדות שבהן יידבק בגן, ולדאוג לו מעתה ועד עולם. כמו שכמעט כולנו רוצים, בהמשכיות דורות שהטבע ברא, ושהרפואה המודרנית בסיוע של נשים עם נפש גדולה יכולות להגשים גם לזוגות שהבחירה הזוגית שלהם לא בהכרח מוסכמת עלינו. כי בחירתם לקיים תא משפחתי עצמאי לא צריכה לקבל את האישור שלנו – ואין לאיש זכות לקבוע במקומם, האם מגיע להם או לא.
>> מרגש עד דמעות: זוג הומואים רוצים ילד