>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
אירועי הגאווה בגינת שינקין בשנת 93'
מקיטון, בן 40, נמצא היום הרחק מהקונצנזוס. הוא נמנה על השמאל הקיצוני, הרדיקלים, כפי שפעילים רבים נוהגים לכנות את עצמם. הוא פעיל בעמותת זוכרות, העוסקת בהעמקת מודעות הציבור לנכבה, האסון הלאומי הפלסטיני עם הקמת מדינת ישראל, כמו גם קידום זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לישראל.
בנוסף, הוא פעיל בעמותת אנונימוס לזכויות בעלי חיים, ובחמש השנים האחרונות הוא מתגורר בבאר שבע, שם הוא הפעיל מקלט לשיקום תרנגולות שנפגעו בתעשיית הביצים, עד שהמקום התפרק.
"משרד החוץ והעירייה חטפו את האג'נדה של הקהילה התל אביבית"
את מקיטון לא תראו במצעד הגאווה התל אביבי הממוסד. "בשנים הקודמות השתתפתי במצעד הרדיקלי שהתארגן וגם במצעד החברתי שקיימה עמותת שישה צבעים", אומר מקיטון. למצעד הגאווה והסובלנות בירושלים, בעל אופי של הפגנה, הוא מקפיד ללכת.
"המצעד המסחרי של העירייה פחות מדבר אלי. אין לי שום דבר נגד קרנבל, פשוט האג'נדה של הקהילה התל אביבית, בעיקר של ההומואים בתל אביב פשוט נחטפה", הוא אומר. "משרד החוץ והעירייה חטפו את האג'נדה הזאת, חטיפה מרצון. יש כאן שיתוף פעולה מאוד נלהב של הקהילה לכיוון של תיירות גאה, נישואים וילדים.
"זאת אג'נדה בעייתית כי היא משמשת את מדינת ישראל לפינקוושינג – שימוש בקהילה כעלה תאנה ורוד כדי להצדיק את הכיבוש, הגזענות והפשעים שמבצעת ישראל. היום להיות גיי-פרנדלי זה מדד לקידמה, ואז אומרים שהפלסטינים הם לא גיי-פרנדלי, ואז בגלל שאנחנו מתקדמים אז זה כיבוש נאור. המצב הרבה יותר מורכב".
מקיטון מציין כי אםבשנות החמישים בכלל היו האשמות כלפי ערבים וכלפי יהודים מזרחים שיש הומוסקסואליות בקרבם. "קח לדוגמה את הסטריאוטיפ המוכר על טורקים", הוא אומר. "אז היום זה התהפך".
"הזהות ההומואית נבנתה כפי שהיא במערב"
בנושא של פינקוושינג, מפנה אותנו מקיטון לדברים שכתבה ג'סביר פואר, תיאורטיקנית קווירית אמריקנית, שכתבה רבות על אירועי ה-11 בספטמבר בהקשר הגאה. "היא קוראת לזה הומו-נשיונליזם, הומו-לאומיות אם תרצה", הוא אומר. "בשנים האחרונות הגלגל התהפך, ומסטריאוטיפ הטורקים, המזרח הפך סמל להומופוביה".
אבל איך אתה יכול להתכחש לזה שהמזרח, באופן יחסי, הוא הומופובי יותר ושמרני יותר?
"יש לי שתי תשובות לזה. מצד אחד, הזהות ההומואית נבנתה כפי שהיא במערב. היו פרקטיקות מיניות בין בני אותו מין, אבל לא היה זהות הומואית גם במערב עד איזושהי תקופה. גם לא הייתה הומופוביה כפי שאנו מגדירים אותה כיום. לאורך ההיסטוריה היו בעולם המוסלמי הרבה כותבים חשובים שביצעו חטאים.
"הומופוביה קשורה, בין השאר, גם ליחסים בין מזרח למערב. כשמישהו אומר שהוא הומו במדינה מזרחית או מוסלמית, יש לזה גם השלכות לגבי מה הוא אומר על מערביות ומזרחיות. הוא מגיע עם איזשהו מבנה מערבי. עכשיו, זה לא שיש לי טענות, מותר שיהיו מבנים מערביים. אני רק אומר שהומופוביה קשורה גם בעוינות כלפי המערב".
"השב"כ מאיים על הומואים פלסטינים באאוטינג – ומחזק את ההומופוביה"
"אז לכאורה זה דבר טוב שיש חוק נגד פשעי שנאה נגד להט"בים. אבל אם מה שמוביל אליו שהמשטרה מתייחסת בצורה גרועה יותר לשחורים, אז התוצאה היא לא טובה".
ובחזרה למצב בארץ, מוסיף מקיטון: "בכל מקרה, שום רוע לא מצדיק רוע אחר. הרוע של ההומופוביה לא יכול להצדיק את רוע הכיבוש. כשהשב"כ מאיים על הומואים פלסטינים באאוטינג, מאיים שאם הם לא ישתפו איתו פעולה אז הוא יחשוף את זה שהם הומואים, הוא מחזק את ההומופוביה בחברה הפלסטינית.
"בנוסף הגבלת חופש התנועה של הפלסטינים מונעת גם התארגנות להט"בית אפקטיבית בפלסטין. ובלי זה אי אפשר לבצע מאבק אפקטיבי נגד הומופוביה בחברה הפלסטינית".
"הממסד הישראלי מנצל את הישגי הקהילה לצורכי תעמולה"
ואם יש משהו שמרגיז את מקיטון הוא הצגת ישראל כ"וילה בג'ונגל", כפי שאומר אהוד ברק. "אומרים: 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון', אבל כאשר מגיעים הומואים ומחפשים פה מקלט, מעיפים אותם מפה.
"הממסד הישראלי מנצל באופן מוחלט את הישגי הקהילה, שנלחם באפליה של אותו הממסד, לצורכי תעמולה. קח לדוגמה את פרשת הפסל בירושלים הידועה לשמצה. בעוד המשטרה פתחה בחקירה, העירייה מיהרה לצבוע מחדש את הפסל בלבן – משרד החוץ ייחצן את הפסל בפייסבוק.
"קהילת הלהט"ב נלחמה בשביל הזכויות שלה ביזע ודמעות – ולא קיבלה כלום מהממסד. ואותו ממסד משתמש עכשיו בהישגים הללו ככלי תעמולה שנועד להצדיק את העוולות שישראל עושה לפלסטינים. 'אנחנו לא רצינו לתת לכם את הזכויות האלה, ועכשיו כשהשגתם אותם, אנחנו ננפנף בזה'".
מאוכזב מזה שבבאר שבע אין מצעד גאווה
באשר לקהילה בעיר מגוריו, באר שבע, מביע מקיטון אכזבה מכך שאין בה מצעד גאווה. "יש הבנה בין העירייה לאגודה שהעירייה מוכנה לתקצב את האירוע, בתנאי שלא יהיה מצעד", הוא טוען. "זה מאכזב. ניסיתי לגרום לזה שכן יהיה מצעד בבאר שבע".
יו"ר סניף האגודה בבאר שבע, ברק עטר, דוחה את הטענות על הסף. "אנחנו אלה שלא רוצים לעשות מצעד", הוא אומר. אנחנו לא חושבים שבבאר שבע מתאים לעשות מצעד, כי התנאים בבאר שבע מאלה שבערים אחרות. הרחובות בבאר שבע גדולים פי שלושה מרחובות בתל אביב, והחום בה בשישי בצהרים בלתי נסבל.
"אין רחוב אחד בעיר שיש בו חנויות ומעל בתי מגורים, כך שאפקט הנראות מתמסמס פה. גם אם אלפים יצעדו, לא יראו אותם. האפקט התקשורתי הוא אותו אפקט, ואנחנו עושים אירוע גאווה מאוד מכובד, במקום מאוד חשוב: העיר העתיקה, רחבת הצעירים, עם נראות מאוד גדולה ומעורבות מאוד גדולה של העיר".
עטר גם דוחה בתוקף כי הייתה איזושהי הבנה בין העירייה לבין האגודה בנושא. "העירייה לא התנתה שום דבר, ואנחנו הם אלה שבוחרים שלא לקיים מצעד, מהסיבות שמניתי", אומר עטר. נכון שיוסי רצה לעשות מצעד, אבל אנחנו הסברנו למה זה לא משרת את עניינינו, והרוב הכריע".
הקריאה לעברו: "יא-הומו" הובילה אותו לבניית זהות
ובחזרה לאחור: יוסי מקיטון נולד בירושלים וגדל באילת. גיל 13 הייתה הפעם הראשונה שקראו לו: "הומו". "התאהבתי במישהו מהכיתה שלי", הוא מספר. "סיפרתי את זה לחבר, ואז הוא קרא לי: 'יא-הומו'. עד אז הרגשות שלי כלפי אותו נער שהתאהבתי בו לא היו קשורים למילה 'הומו', לא הכרתי את המילה הזאת.
"ככה יצרתי את עצמי. החבר הזה, שאמר לי יא-הומו, נתן לי רעיון של מה לעשות עם זה. התחלתי להתעניין. יצרתי קשר עם אנשים אחרים דרך מודעות היכרויות בעיתון לאישה ויותר מאוחר במגעים. זה היה 'האטרף של הימים ההם'. למעשה הייתי די מחוץ לארון".
היציאה מהארון בפני ההורים לא הייתה בדיוק מבחירה. "אבא שלי מצא איזה מכתב בחדר שלי שכתבתי לנער שהייתי מאוהב בו, מכתב שלא נתתי לו אף פעם", הוא אומר. "ככה נודע לו, משם זה נודע לשאר המשפחה. היה קשה בהתחלה, אבל בסופו של דבר למדו 'לחיות עם זה'. גם בצבא בסך הכל היה בסדר".
"חברה ששער הכניסה הלגיטימי אליה הוא הצבא זאת חברה חולה ומצ'ואיסטית"
כשאנחנו חוזרים אחורה לאירועי גינת שינקין, מקיטון אומר כי אינו מתחרט על התמונה המפורסמת כפי שהוא מתחרט על עצם שירותו בצה"ל.
"אפשר לומר שהייתי אז תמים לגבי המקום של הצבא במאבק הזה", הוא אומר. "הגעתי במקרה במדים לאירוע, כי באתי ישר מהבסיס. כל הסיפור די קרה במקרה. היה שם את הארון הזה, ורציתי תמונה של עצמי יוצא מהארון. בכלל לא חשבתי על עצמי במדים. במקרה הפכתי להיות סמל. אבל גם לא בדיוק נבהלתי מזה. נכנסתי לזה בכיף, פשוט זה לא היה צעד מתוכנן.
"היה המון דיבור סביב השוויון בצבא. בוטלו פקודות מטכ"ל שהפלו הומואים, וזה נראה היה לי סוג של עוד משהו, כשברור לי היום שכל הנושא של שוויון בצבא הוא דבר רע.
זה דבר רע שחייל הומו לא מופלה?
"זה לא רע שהומו לא מופלה, אבל זה כן רע שהומואים רוצים להשתמש בזה שהם משרתים בצבא כסוג של קלף במאבק על הזכויות שלהם. זה מחזק את הנורמה לפיה קבלת זכויות מותנית בשירות בצבא. חברה ששער הכניסה הלגיטימי אליה הוא הצבא זאת חברה חולה שלוקה במצ'ואיסטית. ובחברה מצ'ואיסטית יש מעט מאוד מה שאפשר לעשות בשוויון ללהט"ב".
ועם זאת, הוא אומר: "גינת שינקין היה אירוע מכונן לגמרי. קיבלתי חופשה מיוחדת בשביל להשתתף, כי ביקשתי חופשה באותו יום. בבסיס ידעו שמדובר בסוג של חג לאוכלוסייה שלי. מאוד שמחתי שנתנו לי אותו. הרגשתי שיש בזה סממן של חג. היה מרגש כזה להגיע, להיחשף, לראות עוד אנשים, לדעת שהם רואים אותי ושהם יודעים את זה שאנחנו שם בגלל שאנחנו להט"בים. נדמה לי שאז עוד היינו 'הומו-לסבים', לא להט"בים".