אני איתמר כהן, בן 17 מהמרכז שלומד בתיכון דתי. אנחנו לומדים פחות לימודי קודש מבישיבה, מתגברים מדעים והרמה הדתית אצלנו מאוד לא אחידה - מחילונים עד לחרד"לים.
הדעות של התלמידים, בהתאם, מגוונות יחסית לחברה הדתית, ואמורות להיות יותר פתוחות. אבל בעקבות התבטאויות הומופוביות בסביבה שלי בזמן האחרון, החלטתי לכתוב מכתב פתוח למנהל בית הספר שלי, שאולי כדאי לכולם לקרוא.
....
שלום כבוד הרב, מדבר איתמר, כן. איתמר מכיתה י"ב בישיבה שלך.
רציתי לספר לך משהו, אני הומו.
אפשר לספר לך עוד משהו? יש עוד המון כמוני בבית ספר שלך. אני יודע שאתם בישיבה מנסים להדחיק את זה, מכחישים את התופעה, אומרים שאפשר להשתנות, אומרים שזה רק בראש שלנו, שאנחנו עושים את זה כדי להיות "מיוחדים". אז אנחנו מסתתרים, מתחבאים, מסתירים את עצמנו ואת האישיות שלנו, מתבגרים תוך כדי שמירה על הסוד הגדול ביותר בחייו של מתבגר. תאמין לי, לא ביקשתי להיות מיוחד, לא רציתי את זה.
בהתחלה, כשהתחלתי להבין שאני לא נמשך לבנות, ניסיתי להדחיק את זה, להדחיק את עצמי. המשכתי להאמין ש"זה" יעבור, ניסיתי להכחיש, להימשך אל בנות, הכל. רק שלא אגלה את האמת המרה, שאני הומו. עשיתי הכל כדי לא לגלות שאולי אחיה כל החיים בודד וגלמוד, בלי משפחה, בלי ילדים.
כעסתי על אלוהים, לא אהבתי אותו. למה שהוא יגרום לי להיות אומלל? הוא לא אמור לאהוב אותי? וככה עברה עלי כל החטיבה שלי - בבכי, בהכחשות, בהסתגרות ובהסתתרות מהחברה.
ואז, הגעתי לתיכון. אני חייב לציין שבעניין הזה אתם עושים עבודה מצוינת, מבחינתי. התיכון הוא הדבר ששינה אותי לחלוטין. מכיוון שהוצאתי מהכיתה שהייתי בה בחטיבה הייתי בחברה חדשה, ויכולתי לברוא את עצמי מחדש,
לא עצרתי מעצמי להשמיע את הדעות שלי, לא חשבתי כל שניה על איך אני מדבר, ואיך אני הולך, ואיזה תנועות אני עושה עם הידיים, פשוט הייתי אני.
באמצע כיתה י' בערך הבנתי שזהו זה, אני בן 16, אני בוגר. כבר 4 שנים שאני נמשך אך ורק - נפשית וגופנית - לגברים, וזה הכניס אותי לדיכאון, הייתי חוזר הביתה כל יום מבית הספר ובוכה - בוכה על החיים שלי, על המשפחה שלא אקים, על הקשיים שיהיו לי עם המשפחה, עם החברים. הפסקתי להאמין, הפסקתי להיות דתי. החלטתי שהעולם הזה לא בשבילי. עבר זמן ועברו גם עלי דברים. התגברתי. באמצעותי, באמצעות חברים - אבל התגברתי. הבנתי שאדם לא יכול להתכחש לעצמו, כמו שלא אדחיק את היותי הומו כך לא אבעט את הזהות הדתית שלי. אני הומו ומאמין בה'. קשה לי, אבל אני מצליח.
אבל אתה יודע מה, כבוד הרב? לא כולם כמוני. יש תלמידים עם פחות מזל, שלא יכולים להתמודד עם ההסתרה וההכחשה הזאת. יש תלמידים שישברו, שייהרסו, שיתאבדו. התורה היא לא זאת שגורמת לכך, להדחקה ולהכחשה הזאת, אלא אתה. אתה שלא תומך מספיק, שמכחיש, שמגנה אותנו שוב ושוב. התלמידים האלה לא יודעים שיש מקום בשבילם, הם חושבים שהם גלמודים, שהם לבד במערכה.
הרבה זמן התלבטתי, נקרעתי בין העולם הדתי לזהות המינית שלי. בכל פעם שביקרתי בברנוער, בקבוצה החילונית של איגי, בכל פעם שהייתי בבית כנסת או בשיעור אמונה בבית ספר, חשבתי לעצמי שאולי אין מקום בעולם הזה בשבילי? אולי אין בסיס לקונפליקט הזה? אבל מצאתי תשובה - הקבוצה הדתית של איגי.
עכשיו אתה חושב לעצמך 'מה זה השם הזה, איגי'? איגי הוא ארגון נוער גאה, הרעיון המרכזי שלו הוא שבני נוער גאים ייפגשו זה עם זה במקום שיוכל להכיל אותם ואת ההתמודדויות שלהם. יש גם קבוצה דתית, היא מלאה באנשים כמוני. יש לנו קשר חזק אל הדת, אנחנו (לפחות חלקנו) דתיים, מאמינים, שומרי תורה ומצוות, שמנסים לפלס את הדרך בעולם הדתי עם כיפה צבעונית על הראש. אנחנו נפגשים כל שבוע ומדברים על קונפליקטים, התמודדויות וקשיים בחיים. אנחנו גם צוחקים, נהנים ומנהלים דיונים. השאלה איך אפשר להיות דתי והומו חוזרת על עצמה המון, בשלל וריאציות ותחפושות. אנחנו מנסים לענות עליה ולהרכיב ביחד מגדל קלפים עדין במיוחד.
בשבוע שעבר דיברנו על פחדים. היה כמעט בין כולנו מכנה משותף - כל החברים בקבוצה מפחדים מאוד מאי קבלה, מדחייה ומבדידות. הכל קשור לכך שאנחנו מסתירים סוד, או שהסתרנו אחד, ותמיד פחדנו שלא יאהבו אותנו, שינטשו אותנו אם יגלו את הסוד הזה. אף פעם לא קיבלנו יחס של אמפתיה מהמחנכים שלנו, והנושא מעולם לא דובר באופן חיובי בבית הספר. בכל שבוע אני בא ושומע על עוד חניך שנתקל בהתבטאות הומופובית מהסביבה הקרובה שלו, מניסיון אישי - ברגע שאתה שומע את אחד מהאנשים הקרובים אליך מתבטא בצורה הומופובית, אתה מרגיש נורא, בטח אם זה אדם שאתה מעריך. אתה מרגיש מגעיל, טמא, דוחה, מובדל ומופרד מכולם.
ואפשר לפתור את הכל אם רק תתייחסו, תעזרו, תתמכו. תגרמו לנו להבין שאנחנו לא לבד. אני גיליתי זאת באמצעות הקבוצה שלי, אבל יש אלפים בחינוך הדתי כמוני שלא יכולים להגיע לקבוצה. מתוך כל ההומואים והלסביות שחיים בארץ ולומדים בחטיבה ובתיכון דתיים, מגיעים לקבוצה שלנו רק עשרה אנשים.
אז אני קורא לך, לכל מנהלי הישיבות התיכוניות, לכל מנהלות האולפנה, לכל המחנכים והמחנכות, לכל המדריכים והמדריכות בכל תנועות הנוער, לכל הקומונריות ולכל אדם באשר הוא - תנסו לקבל אותנו. תתחילו להיות יותר אמפתיים, תפסיקו לשפוט אותנו על בסיס נטייה מינית אלא על בסיס היותנו בני אדם.
ולחברים שלי, מכל הארץ, שקוראים את זה ומבינים שהם לא לבד, שיש מקום בשבילם - דעו שיש עם מי לדבר. יש אותי, את המדריכים שלי, את החברים שלי מהקבוצה. אני גם מזמין אתכם לבוא לקבוצה הדתית, לפגוש אנשים חדשים, לפתוח כיוון חדש בחשיבה שלכם ולהגיע למקום בו אנשים מתמודדים עם בעיות דומות לשלכם בסניף, בכיתה, עם המשפחה ועם ה'.
כיום אני מאושר, ואין סיבה שגם אתם לא תהיו.
עוד ב-mako גאווה: