תדמיינו לעצמכם גבר חסון ושרירי, מלא בכל איבריו, שעיר עד הכתפיים עם זיפים עצבניים ומבט טורף. זה לא במקרה שהמילה גריזלי עולה לכם בראש, לא במקרה שהחבר'ה האלה קוראים לעצמם דובים.
איזה מין דוב אתה?
קהילת הדובים מטפחת עולם מושגים שלם משל עצמה שבו דוב קוטב למשל, הוא דוב בגיל מבוגר ששעירות הגוף שלו כבר הלבינו. גורי הדובים הם בחורים נמוכים וקטנים יותר העונים על הקריטריון של להיות מלאים ושעירים כמו הדובים שהביאו אותם. לגרסה הרזה אך מזוקנת ושעירה של הדובים הם קוראים "לוטר" (כמו לוטרה), והגריזלי הוא דב ששערותיו חומות.
אם מצאת את עצמך נמשך לדובים אך מאפיינך הפיזיים אינם נופלים אחד על אחד עם תיאורית הדוביזם, הרי שאתה "צ'ייסר" וכל מה שנותר לך לעשות זה לברך את הדוב הראשון שתתקל בו ב-"ווף", קריאה קולנית שמטרתה הבעת חיבה ומשיכה בין חברי הקהילה. כמובן, שלא הייתי ממליץ לנסות את זה על דובים אמיתיים. עד כה התמונה נראית די ורודה, או חומה אם תרצו. עושה רושם שכל העקרונות עליהם יושבת הגישה הדוביסטית חותרים תחת המוסכמות הגאות שכולנו מכירים. הם לא רזים, הם לא חלקים והם משבחים את בוגרי השבט שלהם.
נקודות אלה מעלות בי שאלה מאד בסיסית. איפה מסתיימת החתרנות ואיפה מתחילה המשיכה האמיתית? איתי בן ה-18, מגדיר עצמו דוב שולט, לטענתו ההגדרה לדוב טמונה במראה ובאטיטיוד: גבריות שעירה ולעיתים שמנה במראה, גישה כללית שלא עושה מחזות חיצונית יותר מדי עניין. "דובים בד"כ נתפסים כ'גבריים יותר', אבל זו לא חובה", הוא אומר. "במיטה אין שום מאפיין ייחודי לדובים פרט לסקס חזק ולעיתים מאובזר בעור. יש דובים אקטיביים ופסיביים, שולטים ונשלטים".
דבריו מעוררי ההשראה של הבחור בן ה-18 גרמו לי לתהות, כשאני מבין שאני אוהב דובים, זה כי אני לא מייחס חשיבות למראה חיצוני? או כי המראה שלהם מושך אותי? איתי הפנה אותי לחפש אחר הצ'ייסר הראשון שאתפוס באטרף, וכך עשיתי.
גבי (שם בדוי), בן 23 מתל אביב, טוען שעל אף הנורמה החברתית, עוד בימי גילוי המיניות שלו הבין ש-"בריונים" עושים לו את זה יותר. "הייתי שוכב עם בחורים רזים אבל לא הייתה בזה עוצמה. היית מרגיש בעיקר עצמות ואם הוא היה שרירי, זה היה כמו לשכב עם שק אבנים. כשאתה שוכב עם דוב גדול, שרירי עם אחוזי שומן גבוהים, אתה מרגיש נעטף, אתה מרגיש עוצמה, אתה מרגיש שתרגמת את הצורך המיני שלך במשהו שהוא מוחשי, ככה זה אצלי לפחות".
התמונה שמצייר גבי קצת שונה מזו של שי, דוב בן 30 העונה לקריטריונים של ה"אימפריה הדובית", "הדובים פה, ואני תמיד טוען זאת, נפלו לארץ הזו בטעות. אני תמיד אומר על זה את הפתגם אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים. בחו"ל מסתכלים עליך אחרת, רוצים אותך. פה רק דוחים אותך. קשה לדובים למצוא פה אהבה. זה לא חסר סיכוי אבל בהחלט קשה מאוד".
שוב מבולבל אני תוהה בפניו האם הדובים הם תוצר לוואי של הנורמה החברתית? חתרנות אפילו? לדבריו, ממש לא. בספרד ובברלין, הוא מספר, מארגנים פסטיבלים ענקיים לדובים. "הייתי בברלין והלכתי למועדון גייז, הייתי להיט. בארץ זה ממש לא תמיד ככה".
מדבריו של שי אפשר להבין שבמקומות שונים, בחברות שונות, החתרנות החברתית, הנורמה וההעדפות המיניות, מגיעות כל אחת במינון שונה במידת תרומתם לקיום קהילת הדובים. ומה פו הדוב היה אומר על זה? סביר להניח שהיה פחות אופטימי. שי ממחיש את הבעיה בעזרת הסרט "סיפור גדול".
הגיבור המגולם על ידי איציק כהן, מתבקש לעזוב את קבוצת שומרי המשקל בה הוא חבר בגלל שהוא לא מפסיק לעלות במשקל. "אז הוא אמר להם "מי החליט ומי קבע ששמן זה לא יפה?", הישראלים הם תמיד הולכים אחרי אייקון אופנתי, בשנות ה- 80' וה-90' הגבר המחוספס היה להיט, ועכשיו זה ההפך, שים לב לכל שחקני הפורנו באותה התקופה. כיום הגבר המטרוסקסואל הוא להיט שזה אומר: חלק, חטוב עד רזה, והגבר המחוספס פסה".
"אם אתה לא מרגיש שלם עם עצמך, לא תמצא את מקומך"
כנראה שפסה יותר מדי הוא לא. קשה להתעלם מהגיבוש וההתפתחות של הדובים בארץ. ליין ה-BEEF של תומאס מצליח לעשות בית ספר להרבה מסיבות גאות אחרות. "ליין ה-BEEF לא נועד רק לדובים", מסביר תומאס, מייסד הליין. "הליין נועד להציף מעל פני הנורמה את כל הפטישים והקינקיות השוכנים בכל אחד מאיתנו".
גם תומאס מדבר על אותה דחייה בלעדית לארץ. "בחו"ל הרגשתי יותר בבית, רציתי להביא את זה לפה". אפילו כאן, כשהתיירים היו באים, הם היו רודפים אחריו לכל מקום בשל אהבתו המופגנת לעור והמראה הגדול והגאה שלו. "להיות דוב ולהיות נאהב כאחד קשור קודם כל בקבלה העצמית שלך, אם אתה לא מרגיש שלם עם עצמך, אם המראה החיצוני שלך לא גורם לך להתהלך ברחוב זקוף ומבסוט, אתה לא תמצא את המקום שלך אף פעם".
תומאס מספר בגאווה כיצד בכל מסיבה ניגשים אליו אנשים ומספרים לו כיצד היו בטוחים שהם לבד. לבד באהבה שלהם לנעלי ספורט, בהתלהבות שלהם מבגדי עור, ממדים, מדובים, ממשחקי פטמות ומה לא. בעיניו זו המטרה הראשונה והבלעדית של הליין כרגע - להביא את הבשורה. אחת המסיבות של הליין הוגדרה כמסיבת ספורט.
"בנוף הישראלי בגדי ספורט, קצרים, שמראים את הזרועות והרגליים, הם חלק מהנוף המקובל. עשינו מסיבה שקוד הלבוש בה היה בגדי ספורט. אנשים באו לבושים כמו שהם לבושים כשהם הולכים לחדר כושר. הם הרשו לעצמם להזיע ולהשתולל ובסוף גם גילו כמה זה עושה להם את זה כשהפרטנר שלהם לבוש עם מכנסיים קצרים, נעליים וגרבי ספורט".
שלוש מסיבות ערך הליין במהלך שבוע הגאווה. שלושתן היו מלאות בתיירים שלראשונה הביאו במזוודות שלהם גם את המדים ובגדי העור שלהם. פעם אחת ישראל הפסיקה להיות המדינה שלמענה אורזים קרם שיזוף וספידו. תיירים הבינו שגם פה יוכלו להציף החוצה את התשוקות הכי עמוקות שלהם.
הם חזרו למדינה שלהם ואנחנו נשארים עם הליין המקורי הזה שמזמין כל אחד ואחד ממבקריו לאתגר את חושיו ולגלות את מה שהנורמה הצליחה להחשיך בו.
>> שמים גומי: ליין הביף מצטרף למאבק באיידס
>> היכנסו ותיהנו מכתבות נוספות בערוץ הגאווה
>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?