ברגע שמיכאל בן דוד עולה על הבמה במדי חייל במחזה "יהוא" מאת גלעד עברון, קשה להוריד ממנו את העיניים. הוא ממגנט באופן מיידי את עיני הקהל וגונב את הפוקוס חרף העובדה שמדובר רק בתפקיד משנה. אם המסך לא היה יורד, הוא ודאי היה ממשיך לפטפט ולפלרטט עם הקהל בחדווה. בעוד ארבעה חודשים הוא יסיים את לימודי המשחק בבית הספר לאומנויות הבמה "בית צבי" ברמת גן, והוא כבר מת לצאת לעולם האמיתי. "אני מאמין בעבודה קשה ולא במזל".
"מזל" מעולם לא היה מנת חלקו, לא בילדות באשקלון, שבה סבל מאלימות והתעללות מצד חבריו לכיתה, ולא בלימודים במגמת מוזיקה ב"הכפר הירוק". כשהיה בן שנתיים עזב אביו הביולוגי את אמו וניתק עמם קשר. אמו התחתנה שנית, והוא חי בדירה עם עוד שלושה אחים ואחות גדולה. משפחתו מעולם לא הכירה בהעדפתו המינית ולא במשיכתו לעולם האומנות והבמה. "במשך שנים הסתגרתי מפוחד בחדר נעול. הקשבתי למוזיקה, לימדתי את עצמי לרקוד ולשיר ועשיתי את כל מה שלא רצו שאעשה בסתר".
כשהיה רק בן 7, הרגיש שהוא לא כמו כולם והבין שהוא אולי אוהב בנים. "לא רציתי לשחק כדורגל עם הבנים, רציתי להתחבק איתם, וכשהם דיברו על בנות אחרות הרגשתי לא קשור", הוא נזכר. "לא ידעתי שיש לי ביצים בין הרגליים, אבל כשאיזה ילד בכיתה אמר לי לשחק בכדור, אמרתי לו 'בוא נשחק בגומי ונחזיק ידיים'. כשהייתי בן 12 נישקתי ילד בכיתה, ואז הבנתי שאני באמת לא כמו כולם".
אז, לפני 17 שנים, לא הייתה מספיק מודעות להומואים – לא באשקלון וגם לא ברחבי המדינה. ההתנהגות השונה לא התקבלה בעין יפה, בלשון המעטה, בקרב חבריו לכיתה. "בנים וגם בנות דפקו לי אגרופים בפרצוף, קיללו אותי, נתנו לי סטירות וירקו עליי בהפסקות. בכיתה ג' זה היה יום-יומי בבית הספר, במשך שנה שלמה".
איך אפשר בכלל להתמודד עם זה בתור ילד?
"אחרי שנה הבנתי שאני צריך להצניע את עצמי ולהיות כמו זומבי. רציתי לבוא לכיתה ולצאת בלי כחולים ובלי שיירד לי דם מהאף. ובכל זאת, הקול הגבוה שלי הסגיר אותי; קול שלא השתנה אחרי הבר-מצווה כמו שקיוויתי. כשאמרתי 'שלום' אנשים צחקו עליי, והקול שלי היה הסיוט של החיים שלי. גם כשהתנהגתי 'רגיל', הקול שלי הסגיר אותי והייתי מטרה ברורה. ניסיתי כל הזמן לדבר בשקט, נמוך יותר. גם הפסקתי לשיר במסדרונות, וכשהמורה שאלה אותי שאלות לא עניתי. היום ברור לי שהקול הקונטרה-טנור הוא המתנה שלי".
ואיך המשפחה שלך הגיבה?
"כשסיפרתי לאמא שלי שמתעללים בי, היא אמרה לי שאני חייב לשנות את ההתנהגות שלי. אבא שלי החורג הגיב הרבה יותר גרוע ממנה. הוא אמר לי לא לענטז, לא לדבר בקול גבוה ולא לשיר, 'כי ככה בחורות מתנהגות'. בתקופה שבה כן הלכתי לבית הספר, רצתי אחרי יום הלימודים הביתה. הייתי עצוב מאוד ודיכאוני, לא רציתי לאכול שום דבר, ורק רציתי להיות בחדר כל היום ולא לצאת. הסתגרתי בחדר בפחד מהאגרוף הבא. בשביל מה לצאת אם בבית רצו שאשתנה ובבית הספר אני חוטף מכות? שמעתי מוזיקה, רקדתי ושרתי – ושמעתי המון פופ וג'אז, ואת ויטני יוסטון, סלין דיון ומאיה בוסקילה".
בגיל 12 הוא ביקש מאמא שלו ללמוד בפנימייה, נבחן לכפר הירוק, התקבל והחל ללמוד שם במגמת המוזיקה. "האמנתי שהכל יהיה קסום ושונה, אבל גם שם לא קיבלו את מי שהייתי, והיו מספיק מקרים של אלימות וקללות. אבל בפנימייה הכירו אותי לאט-לאט, וככל שהכירו אותי יותר, כך הדעות הקדומות כלפיי נעלמו – וגם האלימות. החברים הפכו בהדרגה למשפחה, ואפילו התנסיתי עם נשים. אבל עדיין לא הרגשתי שהיו לי באמת חברים".
בזמן שלמד בפנימייה, המשיך בן דוד ללמד את עצמו לשיר ולרקוד לבד, ולמד יותר על עולם התיאטרון. כשהיה בן 14 נסע לבדו להופעה של בוסקילה באשקלון. היא שמעה אותו שר בקהל והזמינה אותו לעלות לבמה. מאז הוא נסע לעוד הופעות שלה בתל אביב וברחבי הארץ ושר לצדה בהמון הזדמנויות. "היא טיפחה אותי ושמה אותי על הבמה. בזכותה למדתי איך לשיר".
"כל חיי שמעתי מהם כמה שזה דוחה ותועבה להיות הומו"
שנתיים לאחר מכן חזרה אמו בתשובה, והוא הבין שהמצב הולך להיות גרוע יותר. "היא תמיד הייתה הגיבורה שלי, עבדה קשה בשביל לפרנס את כל המשפחה. היא תמיד אהבה אותי ונישקה אותי וחיבקה אותי, עד שיצא ממני קצת הומו. היה לה דיסוננס גדול מאוד בין כעס וקרירות לבין אהבה וחום. פחדתי להעציב ולאכזב אותה ולא רציתי שהיא תכאב על הבן ההומו שלה".
אתה מצליח להבין את חוסר הקבלה שלה כלפיך גם בתור בחור בוגר ועצמאי?
"אני לא שופט אותה, ומעולם לא שפטתי אותה, על ההומופוביה שלה. היא חונכה בצורה מסוימת, ובזה היא מאמינה. אז כשהיא לא קיבלה את מה שאמרתי לה, עברתי לגור אצל חברה במשך חצי שנה. שם הבנתי שאני כבר ילד גדול, עצמאי, וצריך לדאוג לעצמי".
לפני הגיוס הצבאי למשרד הביטחון, הוא למד פיתוח קול וגם ריקוד אצל הכוריאוגרף עוז מורג. הוא עבד כמלצר מזמר בבר "פאנץ' ליין" בתל אביב וגם כזמר חתונות, והכסף שהרוויח מימן את הלימודים, ובהמשך – את לימודי המשחק שלו. דוקי עצמון, מבכירת המדריכות הקוליות בתיאטרון בארץ, שמעה אותו שר והמליצה לו ללכת לאודישן ב"בית צבי".
בעצם כל החיים התכוננת לרגע הזה של להפוך שחקן.
"ממש לא. לא העזתי להתייחס לכישרון שלי כמקצוע כי אף פעם אחת לא באמת האמנתי בעצמי. מעולם לא דחפו אותי לפתח את זה. אז לא הלכתי לאודישן. ואז, באחד השיעורים עם עוז, הוא אמר לי שאני יכול או להתחיל להתמקצע בתחום או להמשיך לשבת בבית ולבכות על זה שאני גיי. הוא צדק. אם היה לי אומץ לעמוד מול אמא שלי, יש לי אומץ גם ללכת לאודישן".
בן דוד ניגש לבסוף לאודישן ועבר אותו בהצלחה. בשנה הראשונה ללימודיו הוא העלה סטורי בפייסבוק מהחופה של שני חברים הומואים שהכיר בלימודים. קרובי המשפחה שלו ראו את זה וסיפרו על כך לאמא שלו. משם החלו ביניהם צעקות וריבים יום-יומיים עם אמו. הוא לא הופתע מהתגובה המשפחתית. "אמא שלי וסבתא שלי עלו ארצה מאוקראינה. הדעה שלהם לגבי כל הקהילה הייתה דומה לזו של פוטין, ככה שכל חיי שמעתי מהן כמה שזה דוחה ותועבה להיות הומו".
אחרי כמה זמן, הוא אזר אומץ ואמר לאמו, בפעם הראשונה בחייו, שהוא הומו, שהוא יתחתן עם גבר – ושהיא גם תגיע לחתונה. "אלה היו 20 שניות שהיא הסתכלה עליי בהלם והייתי בשוק שהיא בכלל מופתעת. אני אף פעם לא הייתי בארון, וזה היה ברור מאוד לכולם, כנראה רק היא לא קלטה את זה".
התקופה שבה היה מנותק מאמו לצד הלימודים האינטנסיביים ב"בית צבי" הייתה התקופה הקשה בחייו. בשנה השנייה הוא הכיר את בן זוגו, שלמד איתו בשכבה, והודיע לאמו שלא יגיע יותר לקידוש בשישי בלעדיו. במשך תקופה ארוכה היא סירבה, ואחרי כשמונה חודשים היא כתבה לו שהם יכולים להגיע יחד.
אז היום היא מקבלת אותך והיחסים השתפרו?
"בן הזוג שלי ואני איתה יחד בארוחת שישי. זה מדהים. היא מקבלת ואוהבת אותנו, והדעה שלה גמישה יותר. אבל היא עדיין חושבת שזו גחמה שתעבור לי בתוך כמה שנים. אורח החיים של שנינו מתנגש עם העקרונות והאמונה שלה. היא הומופובית – וזה לא ישתנה לעולם. ועדיין, אמא שלי היא האישה החשובה בעולם, והיא מעורבת בכל פרט ופרט בחיי. מגיע לי שתהיה לי אמא, בדיוק כמו שיש לסטרייטים".
>> אדריכל, מורה ומטרידן סדרתי ברחבי תל אביב
>> מי מהשחקנים ב"חינוך מיני" להט"ב גם במציאות?
>> "לא רצינו שהאבא יהיה מעורב יותר מדי בגידול הילד"
עוד לפני האיסור להשתתף בהתכנסויות מעל 100 בני אדם, עולם התיאטרון חווה משבר קשה בעקבות מגפת הקורונה, אבל בן דוד לא מודאג אם ימצא פרנסה או לא. "שלוש השנים האחרונות ב'בית צבי' הצילו את החיים שלי. למשל, כל החיים האמנתי שלשכב עם גבר זה רע, אבל בזמן הלימודים הכרתי את בן הזוג שלי והייתה לי ההתנסות המלאה הראשונה. היום אנחנו גרים ביחד ברמת גן, אני מפתח את עצמי כאומן ואני מאושר. אני עבד לכישרון שלי".